האמת היא שזה היה צפוי, כמעט מתבקש: בונג ג'ון-הו עשה סופסוף סרט לא טוב. הוכיח שהוא אנושי, אפשר לומר על הבמאי הנפלא הזה, יליד קוריאה הדרומית שהביא לנו עד היום את יצירות המופת "זיכרונות מרצח", "אמא" ו"פרזיטים", את "המארח" המבריק, את "אוקג'ה" המרגש - ואת "רכבת הקרח" מעורר המחשבה, שהוא הדומה ביותר לסרט החדש שלו. כמוהו, גם "מיקי 17" מתרחש בדיסטופיה עתידנית, גם בו יש נוכחות מתמדת של כפור וגם הוא עוסק באי-צדק חברתי. בעצם, אפשר לומר ש"מיקי 17" הוא גרסה מבאסת של "רכבת הקרח".
זה מתחיל עם אדם שנמצא בתוך נקיק קפוא. הקריינות שלו מבהירה שהוא מתפלא ששרד את הנפילה לתוך המקום הזה, אבל היא מבהירה גם שהוא פחות מודה על מזלו ויותר מתייחס להתרחשות כדחייה של מוות בלתי נמנע. התחושה גוברת כשמגיע למקום קולגה/ חבר שלו, ובמקום לנסות לחלץ אותו, הוא מדבר על מותו הקרב כמובן מאליו. "הם פשוט ידפיסו אותך מחדש", אומר ההוא, והחוקיות של העולם שבו מתקיים "מיקי 17" מתחילה להתבהר: זאת אנושות שיוצאת להתיישב בעולמות רחוקים כשהיא מצוידת בין השאר בבני אדם מתכלים, פועלים שמייעדים להם את המשימות המסוכנות ביותר בידיעה שהן יהרגו אותם, וכשזה יקרה תושתל התודעה שלהם בגוף חדש. מיקי 17 הוא אם כן העותק ה-17 של אדם בשם מיקי בארנס (רוברט פטינסון), שהתרגל למוות כחלק בלתי נפרד מהחיים.
פתיחה טובה של סרט - או לצורך העניין של ספר, של מחזה, של סדרה - היא אשראי פתוח. אם יצירה מצליחה לתפוס אותנו בדקות הראשונות, באקספוזיציה, זה מעניק לה קרדיט אצלנו. אנחנו נהיה קשובים, נהיה בקטע. אבל כמו כל קו אשראי, גם לזה יש סוף. ואחרי הפתיחה המסקרנת קורים ל"מיקי 17" שני דברים לא טובים: הוא מתבחבש עד לזרא עם בניית העולם שבו הוא מתקיים ושל הנסיבות שהביאו את הגיבור שלו לסטטוס העלוב שלו, והוא עושה לנו היכרות עם גלריית דמויות שנעה בין הלא-מעניין (נאשה, אהובתו המשמימה של מיקי, שמגלמת נעמי אקי) והלא-נסבל (מארק ראפלו וטוני קולט, שניהם באובר-אקטינג מכוון ומציק, בתפקיד המנהיג חסר המצפון של המשלחת אל עולם הקרח ניפלהיים ואשתו האובססיבית לרטבים. כן, רטבים).
"מיקי 17" מבוסס על רומן מדע בדיוני מאת אדוארד אשטון, ומאוד ניכר בסרט שהוא עיבוד של יצירה גדושה ברעיונות. 139 דקות הוא נמשך, ולהערכתי מפסיק בונג להציג דמויות חדשות וקונפליקטים חדשים רק משהו כמו חצי שעה לפני הסיום. זה יוצר עומס עלילתי וחוויית הצפייה נעשית מתישה, מה גם שנלווית אליה חוויית האזנה מציקה: מיקי הוא קצת אליפלט, קצת "אין לו אופי במיל", וכדי לגלם אותו סיגל לעצמו פטינסון מין דיבור שבור-חלוש; זה בהחלט הולם את הדמות, אבל בקריינות זה פשוט עונש.
כמו "רכבת הקרח", גם "מיקי 17" הוא בסופו של דבר סאטירה חברתית שלא מחדשת הרבה: זה פריבילגים מול מי שאין להם, מושכים בחוטים נגד מריונטות, עד להרמת הראש הבלתי נמנעת של החלשים. זה בסדר גמור שסאטירה לא מחדשת אלא יורה חצים למטרות מוכרות, אלא ש"מיקי 17" נראה לרוב אורכו כאילו יש לו משהו עמוק יותר להגיד. כשהתברר שזה לא קורה, אני הרגשתי שתובעים ממני המון סבלנות תמורת מעט מאוד תשואה. לצד אי-אילו רגעים יפים, העניין כולו מסתכם היטב בתוך צירוף מילים שקצת קשה לבאר, אבל לדעתי קל מאוד להבין: סרט מעצבן.
שש שנים עברו מאז ש"פרזיטים" של בונג כבש את העולם ואת האוסקר. זה זמן מסוכן בקריירה של יוצר, זמן שבו יותר מדי אנשים אומרים לו כמה שהוא גאון, ומהבחינה הזאת אין פלא שיצא לבונג משהו כזה – מפוזר, ארוך מדי, טיפה מנייריסטי (כלומר, לפחות במובן הזה שאפשר לראות כאן כל הזמן הדהודים של "רכבת הקרח" ולקראת הסוף גם של "אוקג'ה"). "מיקי 17" הוא לא בזבוז זמן מוחלט, אני חושב שבצפייה ביתית הוא יכול אפילו לתגמל פה ושם, וזה בסדר גמור שבגיל 55 עשה בונג משהו בינוני. אגב עניין האשראי, זה תופס גם לקריירות: כבר יש דיווחים על פרויקט חדש שבונג מבשל, ולא משנה כמה מטרחנת היציאה הנוכחית שלו, לי אין ספק שאבייץ לקראתו.