Skin

כשעפר שלח היה מפרשן משחק כדורסל שבו שחקן אהוב או מאמן מוערך זכו באיזה תואר, הוא נהג להשתמש בביטוי "אם יש מגיע". רוצה לומר, אם להיות *ראוי* לזכייה זה בכלל פקטור, אז הנה לפניכם אדם שהרוויח ביושר את רגע התהילה שלו. ובכן, איזה כיף לפתוח את הבוקר הזה לא רק עם הידיעה שבמאי ישראלי לקח אוסקר, אלא גם ש"סקין" של גיא נתיב הוא מקרה קלאסי של "אם יש מגיע". 

זה סרט קצר, והוא מהודק וחסכוני אפילו במגבלות הפורמט: כל מה שיש לנו כאן זאת משפחה של גזענים דרומיים - או אלט-רייטים, או סמוטריצ'ים, תקראו לזה איך שבא לכם - שמגדלת את בנה על ערכי שנאה, אבל עושה את זה באהבה שאין לטעות בה. כלומר, הילד אולי יונק תיעוב, אבל הוא מספיק צעיר ומספיק אהוב כדי להפנים את המנטליות הזאת ממקום של "נעשה ונשמע". ואז זה עומד למבחן בגלל מפגש מקרי בסופרמרקט עם אדם בצבע הלא נכון (אשלי תומאס. ואם כבר מדברים: ג'ונתן טאקר בתפקיד האב, את הילד מגלם ג'קסון רוברט סקוט, ואת ההצגה גונבת בעדינות דניאל מקדונלד בתפקיד הרעייה והאם).

הגרסה זוכת האוסקר של "סקין" נמשכת רק 20 דקות, ואני לא חושב שרצוי לספר יותר על העלילה. אודה בשקט-בשקט, אפילו לא רציתי לצפות בסרט הקצר הזה, ולא מהיעדר סקרנות אלא מחשש שזה יפגום בחוויית הצפייה שלי בסרט באורך מלא של נתיב שנקרא גם הוא "סקין" וכבר גורף שבחים פנומנליים מאנשים שאני מחזיק מדעתם ומטעמם. רק בדיעבד למדתי ש"סקין" הארוך מספר סיפור אחר לגמרי, וממילא אני שמח שהזכייה של נתיב הכריחה אותי לצפות הבוקר בסרטו שישודר הערב ב"יס", כי 20 הדקות האלה הן מסוג המכות בבטן שדחיסותן תורמת לעוצמתן.

Skin (צילום: באדיבות יח
גונבת את ההצגה - מקדונלד ב"סקין"|צילום: באדיבות יח"צ yes

Skin (צילום: באדיבות יח
מתוך הסרט|צילום: באדיבות יח"צ yes

זה סרט על שנאה, וככזה עומדת לפתחו הסכנה של דידקטיות; פשוט דמיינו את המורה ההוא מ"סאות' פארק" אומר "גזענות זה רע, מממ קיי?". אבל נתיב והתסריטאי שרון מימון עושים את הדבר הנכון, הכי נכון, ונותנים לסאבטקסט להיות סאבטקסט. הם לא אומרים לנו מה הבעיה בשנאה; הם מראים לנו. והם עושים את זה בסגנון ריאליסטי ונון-שלאנטי שהעלה בדעתי את "אמריקן האני", לטעמי אחת היצירות הכי קולעות לצייטגייסט של העשור הזה (הגם שהוא עוסק באלמנטים הרבה פחות חשוכים של החברה האמריקאית). נדמה לי שהרבה מהקרדיט מגיע לעורך הישראלי יובל אור, שהקנה קצב נינוח להפליא לסרט האינטנסיבי-מכל-בחינה-אחרת הזה.

אני מניח שהייטרים של "סקין" ישתמשו בביטוי Stating the obvious או ילכו לאלף ואחת יצירות קודמות על הימין הקיצוני האמריקאי, מ"מיסיסיפי בוערת" ועד "אמריקה X". אבל בשבילי, סרט שיש לו משהו לומר על החלק הכי רקוב בנפש האדם, שמוצא דרך להגיד את זה בלי אשכרה להגיד את זה, ושעושה את זה בלי להציג את השונא כמפלצת אלא מזכיר לך שוב ושוב שלהיות חתיכת חרא אכול שנאה זה גם חלק מלהיות אנושי - מה אני אגיד לכם, כנראה שיש דברים מובנים מאליהם ש*צריך* להצהיר עליהם. העובדה שהתסריט הכאילו-ספרותי הזה מבוסס על סיפור אמיתי רק ממחישה עד כמה.

_OBJ

אלוהים ומירי רגב יודעים שלא בהכרח מגיע לכל סרט ישראלי שזוכה בדברים בחו"ל (בתזמון מעניין, רק השבוע ראיתי סרט כחול-לבן שממש לאחרונה זכה בדבר ממש גדול ובחיים לא תצליחו להסביר לי למה). עכשיו, לא צפיתי במתחרים של "סקין"; אולי מגיע לו גם בהשוואה אליהם ואולי לא, אבל 20 דקות שברגע שהסתיימו שלחו אותי להרהר בזה שהייתי מקרין אותן בכל בית ספר תיכון על הגלובוס? טוב, אמרתי את זה כבר: אם יש מגיע.

"Skin" ישודר הערב ב-22:00 ב- yes וב-STINGTV