שמואל ואהובה גבאי (אלי מנשה ומעיין עמרני) חיים בקהילה חרדית אשכנזית בבני ברק. הם עצמם חוזרים בתשובה וממוצא מזרחי, מה שלכאורה לא מונע מהם להשתלב בסביבה. לראיה, בנם הוא התלמיד המצטיין בישיבה שלו ובבת עינו של הרב (שמואל וילוז'ני). אבל זה כמובן רק למראית עין, ומשפחת גבאי נתפסת כנטע זר. אם למישהו יש אשליות בקשר לזה, האמת מתגלה כשהילד מבקש להתקבל לישיבה אשכנזית יוקרתית - ומגלה שהדלת סגורה בפניו, עילוי או לא עילוי. מכאן מתמקד "לא יום ולא לילה" בשאלה האחת שמובילה אותו: מה מוכנים לעשות ההורים כדי שבנם לא יופלה על רקע המוצא העדתי והאמוני שלהם.
סרט הביכורים של פנחס וויה, בעצמו יוצא הקהילה החרדית, מציב בעיה בפני מבקר.ת קולנוע: הדבר הכי מעניין בו קורה רק אחרי כשעה, שני שליש מאורכו. באופו טבעי, כל דיון בו הוא ספוילר. בלי להיכנס לזה בשום אופן, אני חושב ש"לא יום ולא לילה" הוא סרט מפוספס לגמרי; הוא תקוע בניוטרל עד לאותה התרחשות מכוננת, ועד אליה עוסק בכמה מהקונפליקטים הכי משומשים והכי מובנים מאליהם בחברה הישראלית ובקולנוע הישראלי - בלי שהוא מצליח לייצר איזושהי אמירה רעננה לגביהם. הקולנוע שלו דל, מה שאומנם מהדהד תקציב זעיר והפקה מיניאטורית (12 ימי צילום), אבל זה לא תירוץ למבע קולנועי החלש שלו, להיעדר מוחלט של הומור, ובוודאי לא לאי-ההחלטה באחת מהשאלות החשובות ביותר בסיפור, קולנועי או אחר: *על מה* הסרט הזה.
כן, וויה עשה סרט על משפחה שסובלת מאפליה, אבל זה נושא. תמה, לא עלילה. אז שוב, על מה "לא יום ולא לילה"? וגם, על מי הוא - על האמא שיוצאת להילחם על בנה? על האב המסויג שנגרר לתוך זה? אולי בכלל על היחסים בין ההורים? הוא בטח לא על הבת החילונית שלהם, דמות שנכנסת ויוצאת ללא כל השפעה על ההתרחשויות, אבל על מה הוא כן?
אני קורא את עצמי ומבין שאני נשמע כועס. וזה נכון, כי אחרי שעה - ובחיי שאני לא נכנס פה לפרטים ספוילריים מדי - "לא יום ולא לילה" נהיה סופסוף *על משהו*. ספציפית על האופן שבו פגיעה מקרית באחד הופכת למזל של האחר, ועל ההתמודדות עם המחיר של המזל הזה. כמו "נקודת מפגש" של וודי אלן, קצת כמו "הכישרון של מר ריפלי", בחצי השעה האחרונה שלו שואל "לא יום ולא לילה" את השאלה הזאת, ואז הוא נעשה ממוקד. ומעניין. ובעשר הדקות האחרונות שלו אפילו חתרני.
אני כועס על וויה כי היה לו בידיים סרט מעניין לאללה, והוא משום מה דחס אותו לתוך חצי שעה והדביק לו כפתיח שעה שלמה של אקספוזיציה שאפשר היה לפתח ברבע מהזמן הזה, עם עודף. פיתוח לקוי של תסריט הוא לא דבר יוצא דופן ביצירת ביכורים, אבל בסרט מהסוג הזה - ריאליסטי מאוד, מינורי מאוד, וכאמור גם נדוש מאוד בכל הנוגע לעיסוק החברתי שלו - הישועה טמונה בסיפור, במשהו המיוחד שיש לך להביא לשולחן. שני שליש סרט משכנע וויה שאין לו, ואז מתברר שבעצם יש, אבל זה מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי.
המשחק של עמרני מצוין, זה כן, וגם מנשה מרשים בדרכו המאופקת. לגבי וילוז'ני, שההופעה הזו מגיעה לאחר שחשף את תסמיני הפרקינסון שלקה בהם, אפשר רק לקוות שנראה עוד הרבה ממנו; התפקיד הקטן הזה לא ממצה את הכישרון הדרמטי שלו. זה איכשהו חלק מהתסכול הכללי מ"לא יום ולא לילה", סרט שבא קטן והיה יכול לצאת גדול. אבל לא.