זו לא תחייה, זו תמותה

ברגעים המוצלחים ביותר שלו, וגם היחידים, "מטריקס: התחייה" בא בהפוכה ועושה צחוק מעצם קיומו. "המטריקס" מוצג כאן אמנם כסדרת משחקי מחשב ולא כסדרת סרטים, אבל כשמכניסים אותנו לחדר שבו מתנהל סיעור מוחות סביב החייאתה ונזרקות אמירות כמו "אנחנו צריכים 'זמן קליע' חדש", או כשקיאנו ריבס שואל אם וורנר באמת יכולה לאתחל את הסדרה ללא הסכמתו, ברור על מה מדברת איתנו הבמאית-תסריטאית לאנה וואשובסקי ולאן היא קורצת כשהיא עושה את זה.

רק מה, להגיד שאתה יודע שאתה עושה משהו מעפן בשם האינטרסים הכלכליים של תאגיד חסר נשמה לא פותר את הבעיה הבסיסית של עשיית משהו מעפן בשם האינטרסים הכלכליים של תאגיד חסר נשמה. וזה, בגדול, הסיפור של "התחייה": מדובר בסרט איום ונורא שחושב שהוא ייצא בסדר אם הוא יודה בזה שהוא איום ונורא. אבל הוא לא (יוצא מזה בסדר. לא, כי הוא כן איום ונורא).

אנחנו בעתיד, גם בהשוואה לזמננו-אנו וגם בהשוואה למועד ההתרחשות של טרילוגיית "המטריקס". אחרי רצף סצנות שמהדהד את ההתחלה המיתולוגית של הסרט הראשון, רק עם שחקנים אחרים ו/או שינויים עלילתיים מסוימים שיוסברו במורד הדרך, אנחנו פוגשים את ניאו (ריבס) - כבר לא מת כמו בסופו של "מטריקס רבולושנס", אבל גם לא המשיח הכל-יכול שהכרנו בסיומו של המקור הנפלא ולאורך המשכיו המשוקצים. למעשה, ניאו חזר קרוב מאוד לנקודת האפס: הוא שוב אדם אפור שיושב מול מחשב, רק שהפעם הוא מפתח משחקים ולא האקר, ועל שמו רשומה הצלחה פנומנלית - אותה טרילוגיית משחקי מחשב בשם המטריקס שהוא מאמין שמבוססת על אפיזודה פסיכוטית שעבר, אבל אנחנו הרי יודעים שזה לא נכון.

המיינדפאק הזה - סרט במציאות שלנו שבסרט שאנחנו רואים הוא משחק מחשב שנראה בול כמו שהסרט נראה במציאות שלנו - הוא קטע חמוד למדי. בכלל, "התחייה" נסבל כל עוד הוא לא לוקח את עצמו ברצינות, כל עוד הוא מריץ קטעים על חשבונו ועל חשבוננו. אלא שזה שלב קצר מאוד בחייו של ההמשכון הזה, שמהר מאוד מתביית על תמה מרכזית: איחוד בין ניאו וטריניטי (קארי אן מוס, בהופעה היחידה בסרט שאינה סתמית או חמורה מכך). עכשיו, בעיה: לאף אחד לא אכפת מניאו וטריניטי. אנחנו לא אוהבים את "המטריקס", לא נשבעים בשמו במשך שני עשורים ולא חשים עד היום את העלבון הצורב של המשכיו כי הראו לנו סיפור אהבה; אנחנו מטריקסאים כי ב-1999 הלכנו לסרט עם קיאנו ריבס ופתאום פרץ מופע קולנועי חסר תקדים במעופו, שזור בתוך חידה פילוסופית מעיפת-סכך שהמשיכה להטריד אותנו אפילו אחרי שנרגענו מקטעי ה"זמן הקליע". וב"התחייה", צר לי לבשר, אין אף אחד משני האלמנטים האלה.

150 מיליון דולר עלתה הפקת הסרט הזה, והוא נראה זול לכל אורכו. הבמאית שלו חתומה במשותף עם אחותה לילי על כל הקסמים של המקור (ועל "קשורות" המופתי, ועל "ספיד רייסר" האנדרייטד), וכאן היא לא מצליחה לעשות אפילו רבע קדברה. לא בעשייה הקולנועית, לא בוויזואליה, לא באפקטים, בוודאי לא באקשן. והכתיבה? אוקיי, יש כאן נגיעה יפה של מטא-קולנוע. אבל אתם יודעים מה? השנה כבר ראינו סרט מטא-קולנועי על אנשים שלכודים במשחק מחשב שהוא איכשהו גם המציאות. קראו לו "לשחרר את גאי", והוא היה טוב מיליוני מונים מ"המטריקס" החדש הזה. 

יאיר רוה, מי שהיה מבקר הקולנוע של מאקו עד שהגעתי אני בשנמוך הגדול של 2016, ניתח עוד ב-1999 את "המטריקס" כסרט שעוסק בין השאר בשינוי מין. לא זכרתי את זה, אבל כשהוא שלף את הביקורת ההיא מהגנזך שנים אחר כך, חוויתי רגע צרוף של קנאה מקצועית. אני משוכנע שגם הפעם יהיה מי שינתח לעומק ולרוחב את הסרט וימצא בו דברים שאני לא הייתי מבחין בהם עם מיקרוסקופ, אבל זה בדיוק העניין: "המטריקס" הזמין ניתוחים, פרשנויות, התעמקות. ל"מטריקס: התחייה" אין אפילו מה להזמין כרטיסים. 

אולי אני שופט אותו לחומרה כי הח"מ הוא מטריקספיל מושבע, אבל זה גם הופך אותי בהגדרה לקהל היעד של הסרט החדש. ותראו מה זה, אין לי אפילו מוטיבציה לספר לכם שניל פטריק האריס משחק את הפסיכולוג של ניאו או שג'יידה פינקט-סמית' חוזרת לתפקיד של ניאובי או שאנחנו נידונים לעוד סיבוב עם למבר ווילסון בתפקיד המרובינג'יאן (אם כי הפעם לפחות בגרסה מודעת לגריעותה). המוטיבציה היחידה שנשארה לי היא לשאול אנשים אם הם זוכרים כמה נורא היה "מטריקס רבולושנס", ובתום פאוזה קומית לומר להם "אז זה עוד טוב בהשוואה ל'התחייה'". איזה מפח נפש, איזו אכזבה מיצירה שמלכתחילה לא ציפיתי ממנה להיות כלום חוץ מרעה.