יש לי קולג שטוען שסרט אימה נבדל ממותחן מפחיד בכך שבאימה, מקור הפחד הוא חוץ-אנושי - ספיריטואלי או חייזרי, מטאפיזי או מפלצתי - ואילו מותחנים מלחיצים אותנו מתוך מנעד ההתנהגות או הרוע האנושי. אני מתווכח איתו על זה בתשלומים בכל פעם שאני נזכר בסרט אימה שמוכיח שזה לא בהכרח נכון, כמו "שתיקת הכבשים" או "פסיכו", אבל "להרוג אייל קדוש" הוא לגמרי סרט אימה גם לפי ההגדרה המחמירה של עמיתי. חולפת כמעט שעה לפני שהמשהו המטריד שמלווה את "אייל קדוש" מתחילתו מתהווה לכדי אימה של ממש, ועוד כמה דקות טובות לפני שנחשפת המהות האמיתית שלה, אבל אימה איט איז. וכל ההקדמה הזאת באה להגיד שמדובר בסרט ז'אנר ובסרט אדיר - אבל גם בהפך הגמור ממה שנקרא "לחובבי הז'אנר".

קולין פארל הוא סטיבן, קרדיולוג מנתח שמנהל מערכת יחסים משונה עם נער בשם מרטין (בארי קוגן). לא ממש ברור מה הקטע ביניהם ולמה מרטין מדבר כמו שהוא מדבר - הפרעה התפתחותית? אוטיזם? - והבמאי-תסריטאי היווני יורגוס לנתימוס ("שיני כלב", "הלובסטר") לא מזדרז להסביר. בינתיים אנחנו מכירים את משפחתו של מרטין: אשתו רופאת העיניים אנה (ניקול קידמן), שצריכה לשחק חולה מורדמת כדי שמספיק דם יזרום לעבר חלקו התחתון של הקרדיולוג, וילדיו הסופר-מוצלחים - הבכורה קים (רפי קסידי) ובן הזקונים בוב (סאני סולג'יק). אנחנו מתוודעים גם לאמו של מרטין, דמות נטולת שם שמגלמת אלישיה סילברסטון ושהניסיונות שלה לפתות את סטיבן עולים בתוהו וכמעט ובוהו.

50 דקות מסך - הצצתי בשעון - חולפות לפני שהחלקים של הפאזל מסתדרים לכדי תמונה גדולה. זה הרבה מעבר לגבול הסביר מבחינה ספוילרית, אז כדי לדעת יותר תצטרכו לרכוש כרטיס. אבל במילים מאוד כלליות, "אייל קדוש" נמצא איפשהו בין "שיני כלב" המופתי של לנתימוס ל"מוכרחים לדבר על קווין" האדיר של לין רמזי: סרט שמגרד מבחוץ את גבולות המעטפת של ההחלטות שהורים ייקחו כדי להגן על ילדיהם (אגב, לנתימוס ורמזי הם הזוכים המשותפים בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון, הוא על "אייל קדוש" והיא על "You Were Never Really Here". סתם צירוף מקרים, ועדיין).

לנתימוס אמנם חושף לאט-לאט את הקלפים של "אייל קדוש", אבל הסרט לא איטי או נסחב בשום אופן: העבודה המופתית של הצלם תימיוס בקטקיס ("הלובסטר", "אונה") והדיאלוגים של לנתימוס ושותפו הכמעט קבוע לכתיבה, אפתימוס פיליפו, טוענים אותו במתח מהשנייה הראשונה. המצלמה של בקטקיס עוברת דרך ארסנל השוטים של סטנלי קובריק, בדגש על "הניצוץ", אבל עם דגימות גם מ"עיניים עצומות לרווחה" ואפילו מ"2001: אודיסאה בחלל"; בכתיבה, לנתימוס ופיליפו עושים את הקטע הקבוע שלהם עם משפטים שנשמעים במכוון כמו אוסף של "אמר אף אחד אף פעם". לדוגמה, בוב למרטין: "כבר יש לך שיערות בבית השחי?". מרטין: "כן". קים, בלי להניד עפעף, לאחיה הצעיר ולבחור הזר והמוזר שהיא הרגע הכירה: "בדיוק קיבלתי את המחזור הראשון שלי".

להרוג אייל קדוש, ביקורת סרט​ (צילום: יחצ)
מתח מהשנייה הראשונה|צילום: יחצ

טריק הכתיבה-בימוי המתריס הזה של לנתימוס, מין "לא מעניין אותי שאנשים לא מדברים ככה ואני גם אגיד לשחקנים שלי להיות בכוונה מכאניים", הפך את "הלובסטר" ליצירה מנוכרת באופן שלפחות בשבילי היה בלתי נסבל. אבל כאן הוא משרת נהדר את בניית המתח ההדרגתית לאורך המחצית הראשונה של 121 הדקות, כי קשה עד בלתי אפשרי לזהות איפה תהיה נקודת השבר של כל המתח הזה: בציר שבין בני הזוג, ביחסים שבין המנתח לנער או בחברות המטרידה שנוצרת בין האחרון לילדיו של הראשון.

הזכרתי את סטנלי קובריק, ואני חושב שלא במקרה לוהקה כאן קידמן לתפקיד של רופאת עיניים שהיא עצמה גם אשתו של רופא; זה מנוד ראש ברור לעבר "עיניים עצומות לרווחה", החל בשם סרטו של קובריק וכלה בדמות ששיחקה שם קידמן, אשת רופא שנגררת לתוך החטאים של בן זוגה. לצד השוטים שמרפררים את "הניצוץ" ואת "2001", נדמה לי שהמחווה היא לאו דווקא למתח או לאימה או למוזרות בסרטיו של המאסטר המנוח אלא לקובריק כישות קולנועית, וכאן לדעתי נמצא הלב - תרתי משמע, כשחושבים על זה - של "אייל קדוש".

הסרט הזה מתחיל בניתוח לב פתוח ועוסק בהרחבה באחד מניתוחי העבר של הקרדיולוג; ברמה המטאפורית, כל האפקט הדרמטי שלו נמצא במתח שבין הקור של אזמל המנתחים לחום הלב האנושי. לנתימוס, במאי שמסוגל לאכזריות ברמות שלא היו מביישות את מיכאל הנקה (ו"אייל קדוש" אכן מזכיר פה ושם את "משחקי שעשוע" של הנקה), לוקח זוג הורים/מדענים ומכריח אותם לעשות החלטה שהלב לא מסוגל לה. החלטה כאילו בלתי אפשרית, אבל למרבה הזוועה בכל זאת אפשרית - אם אתה קר וחד כמו אזמל מנתחים.

להרוג אייל קדוש, ביקורת סרט​ (צילום: יחצ)
הורים/מדענים שנאלצים לעשות החלטה שהלב לא מסוגל לה|צילום: יחצ

הסגנון השאול של קובריק, שתמיד היה קפוא ברמת האפס המוחלט, מציל את "אייל קדוש" מהמלודרמה הבלתי נסבלת שהוא היה עלול להיות והופך אותו לחוויית צפייה של עיניים קרועות לרווחה, פאן אינטנדד. כמו שקובריק לקח אותנו לווייטנאם או הראה לנו אב שרודף אחרי משפחתו עם גרזן בלי להכניס לתוך זה מיליגרם מצטבר של רגש, ככה לנתימוס לוקח אותנו אל הגיהינום ההורי בפנים חתומות. ואני פשוט ישבתי שם כמו אלכס ב"תפוז מכאני", לא רוצה לראות ולא מסוגל למצמץ.

"להרוג אייל קדוש" אינו "לחובבי הז'אנר" משום שרוב סרטי האימה מספקים קתרזיס מושלם. כי הגיבור ברח מהסכנה, כי מקור האימה נוצח או דווקא כי האימה עצמה ניצחה - אלה פרטים משניים. העיקר שיש פיי-אוף. "אייל קדוש" מצדו לא מספק שום קתרזיס ושום פיי-אוף, והעובדה שיש אלמנט על-אנושי במקור האימה שלו הופכת את זה לעוד יותר גרוע, כי בז'אנר שנוהג להתפתל ממושכות כדי להסביר למה הדברים קורים ("הם עקרו את המצבות אבל השאירו את הקברים"; "זאת בובה רגילה אבל נכנסה בה נשמה תועה"), לנתימוס החכם לא מבזבז על זה שניית מסך. מה שמאפשר לאימה של "אייל קדוש" להתקיים הוא פשוט משהו. ככה זה וזהו. שרירותי ואכזרי כמו החיים, כמו הבחירות המסריחות שהם מכריחים אותנו לעשות.

"שיני כלב" נותר בעיניי הסרט הטוב ביותר של לנתימוס, אבל "אייל קדוש" הוא בקלות אחד מחמשת הסרטים הטובים ביותר של השנה היוצאת. מקפיא דם אבל גם מצחיק מאוד, מרשים אבל לא מתרברב, קר אבל לא מנוכר - וכבונוס מסמן כוכב חדש. בארי קוגן שיחק השנה גם ב"דנקירק" של כריסטופר נולאן ולא הותיר בי שום רושם מיוחד, אבל במחי סצנה קריפית אחת של אכילת פסטה ב"להרוג אייל קדוש" הוא ממצב את עצמו כמישהו לשים לב אליו. מאחורי האירי הצעיר הזה יש סיפור חיים קשה, כולל אימא שמתה ממנת יתר של הרואין וסדרה שלמה של בתי אומנה, ואולי זה מה שמסביר גם את הליהוק שלו וגם את השילוב של קשיחות, פגיעות, אדישות וכמיהה למגע אנושי שהוא מצליח לשדר, בדרך כלל בתוך אותה סצנה ולפעמים גם באותו מבט. מכל מקום, איזה סרט ואיזה שחקן.

להרוג אייל קדוש, ביקורת סרט​ (צילום: יחצ)
מצטמררים מפסטה|צילום: יחצ

זה כמו בסרט ההוא

אם "להרוג אייל קדוש" מציג את אחד הטינאייג'רים הקריפיים ביותר בתולדות הקולנוע (זאת לא שאלה, כן? הוא מציג), אז "Eden Lake" הבריטי מ-2008 הציג ערימה שלמה של בני-עשרה מלחיצים.

סרטו של ג'יימס ווטקינס ("האישה בשחור") מתחיל בזוג צעיר שיוצא לחופשה באגם מבודד, ומוצא את עצמו מותקף באכזריות נטולת הסבר או סיבה בידי חבורה של טינאייג'רים אלימים בשיגעון. ב-imdb הוא משוייך לז'אנר האימה, אבל במקרה הזה אני דווקא מיישר קו עם המבקר שהוזכר לעיל: "Eden Lake" הוא לטעמי לא סרט אימה אלא דרמה קשה ועצובה על הקלות הבלתי נסבלת של הפיכת ילד לסוציופת ועל הטריוויאליות של הפשיעה האלימה. כמו כן, מייקל פסבנדר כפי שצולם שנייה לפני הפריצה ב"רעב". 

 

 mako תרבות בפייסבוק