1. אורך ורוחב

"וורקראפט: ההתחלה" מבוסס על סדרת משחקי המחשב "וורקראפט", שנולדה בתוך ז'אנר האסטרטגיה-בזמן-אמת והתפתחה לכדי עולם פתוח, מרובה משתתפים. זה לא מבטיח הרבה בכל הנוגע לסיפור, אבל צ'מעו: זה מקיים. אם כבר, זה מקיים יותר מדי.

אאמלק לכם את זה: בעולם בשם ראנור חיים אורקים. העולם הזה גוסס, ומכשף/מנהיג רוחני בשם גול'דאן (דניאל וו) מוביל את האורקים לעולם חלופי (ואנושי) בשם אזרות'. אז זה אורקים נגד בני אדם, אבל לא בדיוק. 

אחד האורקים, דורוטאן (טובי קבל), לא מתחבר לשאיפות של גול'דאן. בעיקר הוא חשדן כלפי ה"פל", הקסם שואב-החיים שמאפשר למכשף לפתוח שער אל העולם האנושי. גם גארונה (פולה פאטון), חציה אורקית וחציה בת אנוש, מבינה שמשהו כאן מסריח. בצד האנושי אנחנו למדים שהמלך ליין (דומיניק קופר) הוא הכל חוץ משש אלי קרב, ואילו למכשף רב העוצמה שמכונה "השומר" (בן פוסטר) יש אג'נדות משלו. אעצור את זה כאן ואסכם זאת כך: בכל הנוגע לעלילה, הבעיה הכי גדולה של "וורקראפט: ההתחלה" היא שאין לו מספיק דקות מסך לקשור את כל החוטים שהוא טווה.

"וורקראפט" מרגיש קצר מדי, דחוס מדי, חטוף מדי. עשיר מדי לטובתו-שלו. זה בעייתי בפני עצמו, אבל בואו נשווה את זה רגע לטרילוגיית "ההוביט" - הפעם האחרונה שראינו אורקים על המסך. פיטר ג'קסון קיים שלוש פעמים רצופות את הציטוט מתוך "שר הטבעות": "מעט מדי חמאה על יותר מדי לחם". סרטי "ההוביט" היו משמימים, מתוחים, מרוחים; "וורקראפט" הוא ההפך הגמור מזה, ולמרות החסרונות שבתחושת הטו-מאץ', הוא הכי חוויה מתקנת שיכולתי לבקש (ויכולתי. אני לא גיימר, אבל אני שחקן "מבוכים ודרקונים" והדברים האלה יקרים ללבי, לעזאזל!).

אין תמונה
אוכל הוביטים לארוחת בוקר

2. עומק ועומק

בטרילוגיית "ההוביט" מצאתי את עצמי נפעם שוב ושוב מהיכולת של פיטר ג'קסון להציג גלריה שלמה של גמדים ולא לפתח את אף אחד מהם בשום אופן לאורך כ-3,700 דקות מסך. גם בהקשר הזה מציע "וורקראפט" חוויה מתקנת, והפעם בלי הכוכבית של "הגזמת אחי": דורוטאן מסקרן; גארונה מרתקת; הקוסם הצעיר קדגאר (בן שנצר) חווה מסע חניכות שלם למרות שהוא דמות משנית, ספיח של מנהיג הצבא האנושי. ואם כבר הגענו אליו, אז המנהיג דנן, לותאר (טראוויס פימל), חווה טרגדיה אישית ושינוי מגמה שרק מהם היה עושה פיטר ג'קסון סדרה באורך של ג'יימס בונד.

אני מופתע לכתוב את זה על אדפטציה למשחק מחשב, אבל "וורקראפט" מצטיין בתחום שמכונה באנגלית "Depth of Character". הדמויות שלו מתפתחות, נעות, מפתיעות בבחירות שלהן (כלומר בבחירות שהתסריטאי צ'רלס ליביט והבמאי/כותב שותף דאנקן ג'ונס יצרו עבורם).

במובן השני של עומק, הסרט הזה עושה שימוש נהדר בתלת ממד. חלק מהלוק המזוהה עם "וורקראפט" הוא הזרועות העצומות, הלא-פרופורציונליות של האורקים; ג'ונס והצלם סיימון דוגאן מתפננים על זה שוב ושוב ויוצרים פריימים אדירים של עומק, עומק ועוד קצת עומק.

ב"ההוביט", כמו ברובם המוחלט של הסרטים שראיתי בשנים האחרונות באיימקס-תלת-ממד, הטכנולוגיה התלת ממדית שירתה רק האפקט של האפקטים. ג'ונס ודוגאן משתמשים בה כחלק מהשפה הקולנועית שלהם, חלק מהעולם שהם בונים, וזה יפהפה.

אין תמונה
גם בני האדם לא רעים בכלל
   

3. מראה ותחושה

האפקטים של "וורקראפט", אם כבר מדברים, רחוקים מלהיות מושלמים. זה בולט במיוחד בזאבים העצומים שמשמשים כחיות רכיבה לאורקים; ראינו עבודת CGI טובה מזאת כבר לפני עשר שנים. אבל – וזה "אבל" גדול ורב – הסרט הזה לא טובע ב-CGI כמו (כן, שוב) סרטי "ההוביט". האורקים נראים יותר חיים מאשר מצוירים; סצנות הקרב מריחות יותר מזיעה מאשר מפיקסלים.

אני חוזר לשילוב ג'ונס-דוגאן כדי לתת להם את הצל"ש הכי משמעותי בסרט רווי-אקשן בן זמננו: "וורקראפט" בנוי משוטים אמיתיים ומייצר פריימים זכירים. אני מתקשה לספור כמה פעמים בשנים האחרונות ראינו סרטים מצולמים בתזזיתיות מעוררת בחילה וחתוכים כסלט ערבי, יצירות כל כך חרדות-שעמום שהן מאבדות לחלוטין את הגיאוגרפיה של עצמן בכל סצנת אקשן. "וורקראפט" הוא הפקה של "לג'נדרי", החברה שהביאה לנו את "פסיפיק רים", וכמו שהסרט ההוא היה גרסת ה"כך עושים זאת לאט ונכון" של פרנצ'ייז הרובוטריקים, ככה ג'ונס לוקח את סצנת הקרב-בנהר מ"ההוביט: מפלתו של סמאוג" וצוחק לה בפרצוף.

דאנקן ג'ונס (צילום: Carlos Alvarez, GettyImages IL)
יכול ללמד את פיטר ג'קסון דבר או שניים. ג'ונס|צילום: Carlos Alvarez, GettyImages IL

4. קול ונוע

דאנקן ג'ונס, בנו של דייויד בואי המנוח, לגמרי קנה אותי בשני סרטיו הקודמים – "ירח" מעורר המחשבה ו"קוד מקור" הקצבי והמותח. "וורקראפט" הוא בפירוש הסרט הפחות מוצלח בקריירה הקצרה של הבמאי בן ה-45, אבל כל שנייה דחוסה-מדי שלו מעידה על נוכחות של במאי גדול בהתהוות.

על פריימים שנשארים בזיכרון כבר דיברתי, וזה נכון גם לגבי הפסקול המצוין (ראמין דג'וואדי, גם הוא מ"פסיפיק רים"), העיצוב האמנותי, ואפילו פלטת הצבעים. ג'ונס אסף את הכישרונות הנכונים, והם הפיחו ב"וורקאפט" קולנוע טוב, מוקפד ונבון. אני מוכן להתערב שאם אי פעם תופץ לסרט הזה גרסה מורחבת מהסוג החביב על פיטר ג'קסון ימ"ש, תחושת העומס-יתר תתחלף בהרגשה של אפוס אמיתי.      

העריכה של "וורקאפט" – לא ברמת הסצנה אלא ברמת ניווט הסיפור – היא המכשלה שלו, הנפילה שלו, הגורם הישיר לתחושה הדחוסה מדי. האם הייתה כאן הנחתה מלמעלה ("תקצר תקצר"), או שג'ונס והעורך פול הירש הכניסו את עצמם להיסטריה? אין לדעת, אבל העובדה שהסרט הזה בילה שנתיים בפוסט פרודקשן מעידה על כך שזה לא הלך חלק. מכל מקום, העריכה של "וורקראפט" רעה, וזה הכל חוץ מזניח - אבל בשורה התחתונה, החוויה כולה העלתה בדעתי את הביטוי "Too much of a good thing". והנה זה שוב, החוויה המתקנת: ג'ונס דחס לתוך הסרט השלישי שלו יותר מדי דברים טובים. איפה זה ואיפה פיטר ג'קסון, שמרח על שלושת הסרטים האחרונים שלו יותר מדי דברים רעים.