בסך הכול סרט בסדר, "פארחה" ("Farha") של הבמאית הירדנית דורין ג'יי. סלאם. הסיפור על בת הכפר הפלסטינית שמוצאת את עצמה בלב אירועי מלחמת העצמאות נוטה אמנם לפשטנות, אבל זה מחיר סביר עבור דרמה שממילא כוחה בפשטותה; המשחק מוצלח, בעיקר של כראם טאהר בתפקיד הראשי; עריכה טובה ועבודת סאונד מוצלחת מפצות על ערכי ההפקה הדלים, בעיקר בכל הנוגע לסצנות המלחמה.

לרוב אורכו, ולטעמי גם בהגדרתו הז'אנרית, "פארחה" אינו סרט מלחמה: הוא סיפור ההתבגרות של פארחה, צעירה דעתנית שמעוניינת לרכוש השכלה בחברה שמייעדת אותה לשילוב של בורות ושידוך, עד שחדירה של כוחות צה"ל לכפר מייתרת את העיסוק בכל דבר שאינו הישרדות נטו. כמבקר קולנוע אני חושב שמדובר ביצירה ראויה לצפייה, גם אם במונחי שורה תחתונה היא לא יותר מבינונית-פלוס.

אבל לא באתם לקרוא ביקורת קולנוע, נכון? באתם לשמוע איך "חיילי צה"ל מוצגים כרוצחים" או איך "חיילים יהודים מתנהגים כנאצים", תלוי איפה קראתם על הסרט שנכון לאתמול בלילה צפה בו בדיוק ישראלי אחד שאנחנו יודעים עליו: אמיר בוגן, כתב ynet שצפה בו בחו"ל וכתב ביקורת מזועזעת. במילים אחרות, כל הסערה שפרצה סביב "פארחה" - התלונות של איתמר בן גביר, חרם הצרכנים, הקריאה למנוע מימון מהתיאטרון היפואי שהחליט להקרין את הסרט - אינה תגובה ליצירה של סלאם, אלא לתגובה של בוגן ליצירה הזו. לפני כל שיפוט אחר של העניין, ראוי לעצור רגע בנקודה הזו ולומר, וואו. הלוואי שכל דיווח אחר של התקשורת השמאלנית היה זוכה ליחס כזה של אמת חלוטה ואבסולוטית מצד הימין.

הבוקר, כשהוא עלה בנטפליקס, צפיתי ב"פארחה". זו לא הייתה צפייה נקייה, כי מן הסתם הגעתי אליה טעון בדברים שכתב בוגן ובכל מה שקרה מאז, אבל השתדלתי לבוא טבולה ראסה - ומצאתי את עצמי צופה בסרט שונה מאוד מזה שתיאר בוגן. הדוגמה המהותית ביותר היא כמובן של הסצנה שבה מתעללים חיילי צה"ל ביולדת פלסטינית ובתינוק שלה: היא אכן מזעזעת, אבל "פארחה" לא מנסה לרגע להציג את העניין כפעולה שמייצגת משהו מלבד סדיזם של מפקד זוטר. איך אנחנו יודעים? כי החייל (חובש הכיפה, לידיעת בן גביר) שעליו מוטלת המשימה לרוצץ את ראשו של התינוק מתייסר באופן שאין לטעות בו, לפני שהוא מבצע את הפקודה הלא חוקית. במילים אחרות, כמו אלף ואחד סרטי מלחמה לפניו, "פארחה" מעמת ברגעים האלה את האנושיות עם אובדנה; בהקשר הספציפי הזה הוא מזכיר מאוד את הקונפליקטים המוסריים מ"פלאטון" של אוליבר סטון. ובנושא קשור, לי נדמה ש"פארחה" עסוק יותר בגבריות רעילה מאשר ביהדות או בישראליות: הנשים כאן, ללא יוצא מן הכלל, הן כלי משחק בעולם של גברים. לא של יהודים (או ערבים).

פארחה צופה בזוועה המדוברת מתוך מחסן שהיא מתחבאת בו מפני החיילים. האסוציאציה האנה-פרנקית שזה מעורר באנשים מסוימים אמנם מובנת, אבל היא לגמרי בעיני המתבונן; הסרט לא עושה שום סימן שזה מעניין אותו (ואני לא מתפלא שהבמאית עצמה אמרה בראיונות שזה בכלל לא עלה בדעתה). לטעמי זה פשוט חלק מהתמה המרכזית, שהיא סוג של "הציצה ונפגעה": פארחה רצתה השכלה, רצתה לראות עולם, והנה היא מקבלת סיבה טובה לאמץ את הביטוי "היזהרי במשאלותייך".

עכשיו, בואו נניח שאני טועה. בואו נניח שצודק בוגן, ולהבדיל צודק בן גביר, ו"פארחה" אינו אלא כתב אישום נגד צה"ל בכלל ובאירועי הנכבה בפרט (ואם כבר אני טועה, אז מצדי אפשר לעטר במירכאות את הנכבה). הרי בוגן, בן גביר ולצורך העניין גם חילי טרופר מתרעמים לא על עצם הייצוג, אלא על מה שנתפס כייצוג שקרי/מגמתי/אנטישמי. ובכן, עם זה יש שתי בעיות יסוד: האחת היא שהעולם המערבי קיבל על עצמו באופן גורף את העיקרון של "מאמינים למתלוננות", ובהינתן האמירה של סלאם שמדובר בתלונה של פלסטינית, שלדבריה חוותה דברים דומים על בשרה, אמור להיות לכולנו קשה לקבל בהקשר הזה אמירות כמו "שקר" או "עלילת דם" – לפחות כמו שקשה לקבל את מה שמוצג בסרט. מה שמוביל אותי לבעיה השנייה, והיא שמדינת ישראל מסרבת עד היום לפתוח את הארכיונים שלה בכל הנוגע לפשעי מלחמה – כביכול או בפועל – שבוצעו במלחמת העצמאות. 

הסרט
סיפור התבגרות, לא סרט מלחמה. "פארחה"|צילום: מתוך טריילר הסרט "פארחה"

החל בטבח בדיר יאסין וכלה בפעולות מזוויעות של בודדים, רבים מהמסמכים שעשויים לטהר את שמו של צה"ל או לגרום לו ולכולנו חשבון נפש היסטורי נותרים גנוזים. כשזה המצב, לטעון "שקר" זה בעיקר מגוחך. אם ישראל עצמה לא מוכנה משיקוליה לחשוף את האמת, איזו פוזיציה יש למי מנציגיה לדבר על שקר? החל בהתלהמות סביב סרט שאיש לא ראה, עבור בהתעלמות מכך שהסצנה המדוברת מעניקה לחיילים פנים אנושיות מאוד לצד אלו ה"נאציות" וכלה בקריאות למיני חרמות, התגובה ל"פארחה" היא לטעמי בעיקר היסטרית. אומה חזקה – אומה עם עוצמה מהסוג שמקדם בן גביר – יודעת להתמודד עם נרטיבים מתחרים, יודעת לחשוף את ההיסטוריה של עצמה, ובוודאי יודעת לספוג סרט זניח שנפתח בכותרת "בהשראת אירועים אמיתיים", שם קוד מוכר בתעשיית הקולנוע ל"נלקחו חירויות אמנותיות מסוימות". 

אם לא משום סיבה אחרת, המולת "פארחה" מיותרת מפני שהיא מגדילה יצירה שולית לממדי מפלצת; אני משוכנע שיועצי התקשורת של בן גביר (וטרופר) יודעים את זה, ונדמה לי שיש להם סיבה טובה לזרום עם זה. כי ככה זה בעולם, לא? הבמאית הירדנית עשתה סרט מהפרספקטיבה והנרטיב והמניעים שלה, ואילו חברי הכנסת הישראלים הגיבו מתוך שלהם. בין זה לבין דיאלוג אמיתי, להנמכת גובה הלהבות, להקשבה לפחות? כלום ושום דבר.