ג'ודי גרלנד מתה בגיל 47, אבל קריירת השואו ביזנס שלה נמשכה 45 שנים. בגיל שנתיים וחצי כבר הופיעה בהרכב הוודוויל המשפחתי שהקימו הוריה, בגיל שבע נתנה הופעת בכורה קולנועית, בגיל 16 נכנסה לפנתיאון עם התפקיד של דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ". היא הייתה רק בת 23 כשהתחתנה עם הבמאי וינסנט מינלי (מי שהביא איתה לעולם את לייזה מינלי, דור שני לכישרון ולשימוש יתר באלכוהול, סמים וצמד המילים "I do"), ורק בת 27 כשאולפני MGM שחררו אותה מהחוזה הדרקוני שלה ונדמה היה שזה סוף הקריירה שלה. ג'ודי גרלנד, בקיצור, חייתה המון בזמן קצר, ונדמה שההחלטה החשובה ביותר בבוא הסרט עליה הייתה על איזה מהחיים האלה לספר.

ילדה שנשלחה עם אחיותיה לפרנס את המשפחה על הבמה, בתו של גבר שפעם נאלץ לעקור מעיר מגוריו בגלל שמועות שניהל יחסים עם גברים, ילדה-כוכבת ש-MGM ניסתה להנדס פיזית ובמקום זה שברה אותה נפשית - "ג'ודי: מעבר לקשת" היה עשוי ליפול למלכודת של תפסת מרובה עוד לפני שלגיבורה שלו תהיה זכות הצבעה. אלא שסרטו של רופרט גולד, שמבוסס על המחזה "End of the Rainbow" מאת פיטר קווילטר, מתמקד באופן כמעט בלעדי בתחילת הסוף - תקופה קצרה שבה העלתה גרלנד מופע יחיד בלונדון בעיצומו של מאבק חזקה על ילדיה מול בעלה/גרושה השלישי סידני לופט - עם גיחות להתחלה, לימים שהייתה בת-עשרה ש-MGM אסרה עליה לאכול בגלל הגזרה ומנעה ממנה לישון בגלל הלו"ז. זה בהחלט מזקק את הסיפור שלה, וזה גם ממסגר אותו באופן שאין לטעות בו: ג'ודי גרלנד, אומר לנו "ג'ודי", הייתה קורבן של מכונת השואוביז מאז שעמדה על דעתה ועד שהחזירה את נשמתה.

ההייפ סביב "ג'ודי" מתמקד בתפקיד הראשי של רנה זלווגר, שכבר הספיקה לזכות בגלובוס הזהב על התפקיד ונראית כמו מועמדת חזקה לאוסקר (השני שלה; היא זכתה בפרס שחקנית המשנה על "קולד מאונטן"). וזלווגר אכן מרשימה, לפרקים מרגשת, לפרקים קצרים יותר מצחיקה, אבל נדמה שהמנעד שלה מוגבל כמו הסרט כולו לשני הילוכים: גרלנד המוכשרת, ג'ודי המסכנה.

כשגלוריה סוונסון גילמה את כוכבת הראינוע הדועכת נורמה דזמונד ב"שדרות סאנסט" של בילי וויילדר, היא יצרה את אחת הדמויות הטראגיות הגדולות בתולדות הקולנוע - בין השאר משום שהתפקיד הדהד את דעיכתה של סוונסון עצמה, כוכבת בעידן האילם ובלתי-מועסקת בקולנוע המדבר. זלווגר היא מקרה הרבה פחות קיצוני של ירידה מגדולה, אבל נדמה לי שגרלנד שלה רחוקה מספר ליגות מדזמונד של סוונסון בעיקר מפני שהאחרונה הוצגה גם כמי שהוליווד אכלה וירקה אותה החוצה וגם כמכשפה בזכות עצמה, דיווה לחיוב ודיווה לשלילה. זה עוד מקום שבו ההצגה של גרלנד כקורבן נטו - וספציפית של לואי בי. מאייר, פטריארך מארץ הפטריארכים - משטיחה את "ג'ודי" יותר משהיא ממקדת אותו.

שלא תטעו, זה סרט סוחף בדרכו. זלווגר מבצעת בעצמה את הנאמברים המוזיקליים המעטים אך המאוד זכירים, מה שתמיד נותן איזה אקסטרה; זאת הפקה בריטית, לא הוליוודית, וזה ניכר באיפוק שבו גולד נמנע לרוב אורכן של 118 הדקות מסחיטת דמעות בכוח; וחוץ מזה, אין אפס, ג'ודי גרלנד באמת אכלה את כל החרא שהוליווד של הימים ההם הייתה מעמיסה על הכוכבות שלה ויש משהו נוגע ללב באופן שבו האישה עדיין חיה את הטראומה של הילדה. זה רק הניסיון לתחום את כל כולה לתוך מגבלות הטראומה הזאת שמונע מ"ג'ודי" להגיע לגדוּלה של ממש.

ג'ודי, ביקורת סרט (צילום: באדיבות סרטי נחשון)
כן, זלווגר מבצעת בעצמה את כל הנאמברים|צילום: באדיבות סרטי נחשון

אני שמח שגולד לא מעמיס עלינו סצנות העצמה מונפצות - ובהחלט לא קל להעצים אלכוהוליסטית ומתחתנת כרונית שהורסת לעצמה את הצ'אנס האחרון לאיזו מידה של מכובדות - אבל באותה נשימה לא הרגשתי שהבנתי מי הייתה ג'ודי גרלנד באמת ואפילו לא הצלחתי לבכות כיאות בסצנה שלא ארחיב עליה, אבל בה זה הכי מתבקש (ואל תתחילו עם "זה כי אתה גבר סטרייט", ברגיל אני מייבב בסרטים).

אמרתי ש"ג'ודי" אינו מוצר הוליוודי - זאת הפקה של BBC Films - ומלבד האיפוק היחסי בגזרה המלודרמטית זה מתבטא גם בהיעדרם הכמעט מוחלט של זיקוקים קולנועיים ורגעי ספקטקל מוזיקליים, או ליתר דיוק מיוזיקליים. כשאני מסכם את כל האמור לעיל יוצאת לי מסקנה כזאת: בסך הכל שווה לראות, אבל לאו דווקא על מסך גדול. שמחתי לעזור.