"RRR" הוא לתחושתי מסוג הסרטים שככל שההייפ סביבם גדל, כך קטנה המוטיבציה לצפות בהם. אני יודע שזה קרה לי: כשהתחילו לדבר על אפוס אקשן מטורלל שהוא הסרט היקר ביותר שהופק אי פעם בהודו (69 מיליון דולר), הסקרנות שלי עברה לקוד אדום. כש-"RRR" נהפך גם לאחד הרווחיים בהיסטוריה ההודית (הכנסות של 160 מיליון דולר ברחבי העולם), המחשבה על חדוות הגילוי של פנינה נסתרת פינתה את מקומה לדעה קדומה ומוצקה שאם זה עד כדי כך פופולרי, יש גבול לכמה שזה יכול להיות מטורלל. ככה יצא שצפיתי בו רק עכשיו, כשהוא הגיע לסיבוב בבתי הקולנוע בישראל, ולא כשהוא עלה (בגרסה מדובבת) לנטפליקס. צפיתי וגיליתי שלא, אין שום גבול לכמה שזה מטורלל.

את העלילה אפשר לסכם בערך ככה: הודו, ימי הקולוניאליזם הבריטי. חטיפה של ילדה מקומית מציתה את אש המרד, וספציפית גורמת לאחיה – גבר בעל יכולות שקשה מאוד לא להגדיר ככוחות-על - להישבע שיחזיר אותה הביתה. מנגד, משטרת כוחות הכיבוש הבריטיים נהנית משירותיו הנאמנים של תושב מקומי שגם הוא סוג של סופרמן, וההתנגשות בין השניים היא בלתי נמנעת – עד שנוצרת ביניהם דווקא חברות. עכשיו ככה: ראשית, מה שתיארתי הוא סך ההתרחשויות עד לכותרת הפתיחה (שאמנם מגיעה רק לאחר 40 דקות, אבל עדיין). שנית, הסיפור הוא לא בטופ-טן של האספקטים המטורללים בסרטו של ס"ס רג'אמולי.

ז'אנרית מדובר בשילוב של סרט מלחמה ומיוזיקל, אפוס היסטורי וסרט אחווה גברית, סרט נקמה וסרט גיבורי על, קומדיה רומנטית ודרמה שייקספירית. אה, וכמובן סרט אקשן (כלומר, האקשן הוא כמעט בלתי פוסק, אבל הוא נוטה להתאים את עצמו לז'אנר/ מצב הרוח של כל סצנה נתונה). אם לדבר על השפעות, אז אפשר להזכיר באותה נשימה את "מלחמת הכוכבים" ואת הברית החדשה, את "השתולים" ואת "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". דרך אחרת לתאר את הסרט הזה היא לספר שיש בו מידה שווה של נאמברים מוזיקליים עליצים וסצנות עינויים גרפיות, שני רגעים זכירים שבהם הגיבורים פוצחים בשירה ופיגוע התאבדות אחד. אבל לא, זה עדיין לא מצליח להעביר את רוח הדברים.

אז ננסה ככה: פעם השתתפתי בדיון סוער – טוב, עד כמה שדיון בין מבקרי קולנוע יכול להיות סוער – בשאלה אם נכון לומר "השהיית אי האמון" או "השעיית אי האמון". אני לא זוכר איך הוא נגמר, אבל במקרה של "RRR" אין ספק בכלל שמדובר בהשעיה, בפאקינג הגליה של אי האמון. זה הקטע של הסרט הזה, זה הכיף שלו, זה הייחוד שלו. זוכרים אם הרגע האלמותי מ"ספיינאל טאפ" עם ההתפעלות מהרמקול שכפתור הווליום שלו מגיע ל-11? אז הסרט הזה מתחיל ב-11.

בסצנה האהובה עליי ב"ג'ון וויק 3", קיאנו ריבס מגלה שאם אתה זקוק לחפץ קהה כדי להכות באמצעותו אדם, אין סיבה עקרונית שלא תשתמש בסוס. עכשיו, בגלל עיצוב האקשן ההיפר-ריאליסטי של הבמאי צ'אד סטהלסקי – נציג של דור שלם של במאי אקשן בהוליווד ומחוץ לה שמחפש מקסימום חספוס ריאליסטי ומינימום תחושת "הם עשו את זה במחשב" – "ג'ון וויק 3" אשכרה משכנע אותך שזה אפשרי פיזיקלית וביולוגית וזואולוגית להרביץ למישהו עם סוס. רג'אמולי מצדו נוקט מדיניות הפוכה לגמרי: כשאחת הדמויות שלו מכה את רעותה באמצעות אופנוע, בסצנות שבהן אדם חובט ברעהו במעקה – לא מטיח את ראשו במעקה, כן? מטיח את המעקה בו – או משליך עליו עמוד שיש, זה לא נראה סביר או מתיימר להיות סביר. זה רק מגניב, רק סוחף, רק פסיכי, וזה הדי.אן.איי האמיתי של היצירה הזו. אובר דה טופ כנקודת מוצא, כמדיניות, כנקודת האפס.

ג'וניור NTR (זה כינוי; אחסוך לכם את שלל העיצורים שמרכיבים את שמו המלא) מגלם את קומאראם ביהם, בן הכפר שנשבע להחזיר הביתה את אחותו; רם צ'אראן משחק את אלורי סיטאראמה ראג'ו, השוטר בעל האג'נדה הנסתרת. שתי הדמויות מבוססות באופן רופף מאוד על גיבורים אמיתיים של המרד בבריטים, אבל הסרט מציג מציאות אלטרנטיבית יותר מאשר איזושהי היסטוריה. זה נכון גם לגבי הזווית הרומנטית שלו, ניסיונות החיזור של ביהם אחרי בת אצולה בריטית (אוליביה מוריס). קטע: את הפסקה הזו, שהייתה מהווה חלק אינטגרלי מהתקציר של כל סרט נורמלי, התלבטתי אם בכלל לכתוב – ולא בגלל אלמוניותם (בישראל, בהודו הם כוכבי ענק שעצם שיתוף הפעולה ביניהם הוא חתיכת דבר) של שני הכוכבים או כי הקשר למאבק על עצמאות הודו אינו מעניין, אלא כי כל זה זניח. הכל זניח בתוך המכלול של הספקטקל חסר המעצורים והגבולות הזה.

מתוך
מתוך "RRR". בהודו הם כוכבי ענק|צילום: DVV Entertainment, יחסי ציבור

שלא תהיה טעות: "RRR" נראה כרגע כמו סרט פולחן לכל דבר ועניין, אבל הוא בפירוש לא מסרטי ה"כל כך גרוע שזה טוב" האלה. לגמרי לא. האקשן מופרך אבל גאוני בדרכו, האפקטים הממוחשבים מעט גסים אבל ניכר שזו יותר החלטה סגנונית מאשר כשל, ובמבחן הכי חשוב – השאלה אם זה מצחיק בכוונה – התשובה היא כן בתשעה מעשרה מקרים, וגם המקרה העשירי לעולם לא מידרדר לאזורי הנלעג או המגוחך. הסרט כולו נמצא בטריטוריה שקשה מאוד להגדיר אותה, אבל אפשר להבין אותה מהר מאוד תוך כדי תנועה. אם בכל זאת לנסות להגדיר, הייתי אומר שזאת יצירה מלאת חדוות עשייה והומור טוב שבהחלט לוקחת את עצמה ברצינות, אלא שההגדרה שלה לרצינות שונה - מאוד - מזו של הצופה הממוצע, בוודאי המערבי. 

מלבד היותו 182 דקות שלא רציתי שייגמרו, "RRR" הוא גם שער למה שנקרא "טוליווד", הקולנוע בשפת הטלוגו שמיוצר בדרום הודו. אבל קצרה היריעה, וממילא נכנסתם רק כדי לקרוא איך הסרט, אז הנה מה שנעשה: אני אסכם ואומר שהוא אחד המלהיבים שנעשו אי פעם, ושזה לא סותר את העובדה שהוא במובנים רבים גם אחד המטופשים; את מי מכם שרוצה לדעת יותר על הבמאי והסרט והסצנה הטוליוודית ומה זה בכלל "RRR" אפנה למאמר המחכים של עמיתי אורון שמיר בבלוג "סריטה"; ואתם חושו לקולנוע. אל תאמינו לי: תאמינו להייפ.