עם כמה סצנות פשוט נהדרות, אחד מפיתוחי הדמות המעניינים בתולדות היקום של מארוול ואלף רגעים שממחישים עד כמה סם ריימי היה האיש הנכון למשימת הבימוי הזאת, "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" הוא בוודאי לא סרט רע. אבל הוא גם לא מספיק טוב, לא בסטנדרטים של האירוע הקולנועי המתגלגל הזה, ואם למקד את הבעיה, אז הוא לא באמת סוחף. מאוד ראוי לצפייה, מהנה ברובו המוחלט, אבל גם עובר ממול. ייתכן שאני כותב תחת השפעה – של "הכל בכל מקום בבת אחת", סרט המולטיוורס האדיר שעדיין מתרוצץ כאן, וגם של משחקי המולטיוורס המקסימים מ"ספיידרמן ממד העכביש" – אבל אני די משוכנע ש"ממדי הטירוף" לא סוחף בזכות עצמו ולא מכורח ההשוואה.

אנחנו זמן קצר אחרי "ספיידרמן: אין דרך הביתה", ודוקטור סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') שוב מסתבך עם המולטיוורס, הפעם מפני שנערה בשם אמריקה צ'אבז (סוצ'י גומז) צצה בחייו כשהיא מדווחת מצד אחד על יכולת לעבור בין יקומים, ומצד שני גם על חוסר יכולת לשלוט בתזמון וביעד של המעברים האלה. מתוך הבנה שמשהו אפל מאוד רודף אחרי אמריקה במטרה לגזול ממנה את כוחותיה, סטריינג' מבין שהפעם הכוחות שלו ושל וונג (בנדיקט וונג) לא יספיקו, והוא פונה בבקשת עזרה לוונדה מקסימוף (אליזבת אולסן), שמצדה סיימה ממש הרגע את הסאגה שסביבה נבנתה סדרת הטלוויזיה "וונדה-ויז'ן" (אתם בהחלט לא חייבים לצפות כדי להבין מה הולך, אבל אתם רוצים לצפות, זאת אחלה סדרה).

אי אפשר לספר הרבה יותר על "ממדי הטירוף" בלי לגלוש לספוילרים, אבל ברור שמארווליסטים מושבעים מצפים למצוא כאן הצטלבויות מגניבות עם גלקסיות אחרות מהיקום הקולנועי ולקבל את המנה הרצויה של הופעות אורח מהסוג שמושך מחיאות כפיים. וזה בסדר, הסרט מספק כאלה, אם כי לא בשום רמה שמזכירה את "אין דרך הביתה" – ואם על הסרט ההוא נאמר (לדעתי לא בצדק) שהוא עסוק מדי בריצוי מעריצים, הרי שזאת כנראה לא תהיה תלונה נפוצה על הסטריינג' החדש. מצד שני, היעדר הקליימקס הרגשי שמספק ריצוי מעריצים - כשהוא עשוי ומוגש היטב, כן? אני לא מדבר על חנופה זולה - הוא חלק מאותה בעיה שורשית של חוסר יכולת לסחוף.

אני חושב ש"ממדי הטירוף" לא ממריא בעיקר בגלל בעיה יוצאת דופן. המהלך שעוברת כאן דמותה של וונדה/מכשפת השני הוא כל כך מעניין וכל כך מיוחד שדווקא לאורו נחשפת וואחד ערווה של התסריט: הדמויות האחרות. אמריקה צ'אבז היא הילדה-בסרט הכי גנרית שראיתי מימיי, הכתיבה לא מספקת מניעים רגשיים חזקים מספיק לדוקטור סטריינג' – בכל זאת הגיבור כאן, תרתי משמע – ואת רייצ'ל מקאדמס תמיד נחמד לראות, אבל זה כבר הסטריינג' השני שבו לא מתקבל ממנה וייב של דמות ממשית. "דוקטור סטריינג'" הראשון הוא סרט שאני נורא נורא אוהב, וגם אם הרבה מזה קשור לשיגועי הזמן-חלל הנהדרים שרקח הבמאי סקוט דריקסון, הרי שפיתוח הדמות הראשית - ממנתח שחצן לשבר כלי ומשם לגיבור-על – היה כתוב ומשוחק לעילא. אם יש לסרט ההמשך נקודת תורפה מול המקור, זאת זאת.

מי שאמור לצאת מבסוט ללא הסתייגויות הם מעריציו של ריימי. "ממדי הטירוף" הוא לא באמת סרט אימה כמו שמארוול רצתה שנחשוב, אבל יש בו אלף ואחד רפרורים לז'אנר, לרבות ספרים שמחזיקים סודות על עולם הנסתר; בהינתן שאנחנו בסרט גיבורי-על, זה ממש כאילו שהתסריט נכתב כדי להלחים  את שתי פסגות הקריירה של ריימי, סרטי "ספיידרמן" בכיכוב טובי מגווייר וסדרת "מוות אכזרי" האדירה שעשתה לו את השם ואת הקריירה באייטיז בדיוק סביב ספרים אסורים כאלה (אבל לא, התסריט לא נכתב בשביל זה. דריקסון היה אמור לביים שוב; ריימי נכנס כשהאחרון פרש על רקע חילוקי דעות אמנותיים).

אליזבת אולסן, מתוך
המהלך שעוברת דמותה וונדה הוא כל כך מעניין שלאורו נחשפת ערווה של התסריט: הדמויות האחרות|צילום: באדיבות פורום פילם, יחסי ציבור

סם ריימי תמיד היה במאי של קולנוע פרוע, יצירתי. של מצלמות שעושות דברים מטורללים ושל בחירות פשוט פסיכיות בחדר העריכה. במובן הזה, הקולנועי, אין שום דבר מאכזב ב"ממדי הטירוף"; זה נראה וזז בדיוק כמו שסרט של סם ריימי עבור מארוול אמור להיראות ולזוז (הסצנה המוזיקלית, אומר ולא אוסיף בעניינה, שווה לבדה יציאה מהבית, ורצוי להקרנה בתלת ממד). אפילו סימנו וי על תפקיד לברוס קמפבל, כוכב "מוות אכזרי" שהפך לקמע של ריימי. 

לזכותו של "ממדי הטירוף" ראוי לזקוף גם עוד צעד (גם אם עקב בצד אגודל, כהרגלו) של תאגיד דיסני בכל הנוגע לייצוג להט"בי, אורך שפוי (רק 126 דקות) ומיעוט יחסי של קרוס-רפרנסים מטמטמי שכל שחלק מסרטי היקום הקולנועי מתבוססים בהם. בכלל, אני לא חושב שיש דבר אחד מוגזם בסרט הזה;  איכשהו זה גם חלק ממה שהופך אותו לאכזבה, הגם שבהחלט לא מוגזמת.