שתיים מהקלישאות המוכרות ביותר לאדם עומדות כפופות מרוב שימוש בבסיס העלילה של "קרא לי בשמך". אחת היא קלישאה על גבר שיוצא לחופשה ביעד אקזוטי וחווה במהלכה צונאמי חושני-מיני; שנייה היא קלישאה על נער שבמהלך קיץ אחד של התבגרות מואצת מאבד את בתוליו המטאפוריים והפיזיים בהרפתקה שתעלה לו בכאב ותפצה אותו בעונג. אם אתם מצפים ל"אבל", אז הטוויסט של הבמאי לוקה גוואדאנינו - ולפניו התסריטאי ג'יימס אייבורי, ולפניהם הסופר אנדרה אסימן - הוא ששני הגברים המדוברים מוצאים לא איש את אשת חיקו אלא זה את זה. במילים אחרות, אם אתם מצפים ל"אבל", אז אין. יש רק טוויסט מגדרי שלא גואל את הסרט משעמום מחץ, ומבחינתי גם הופך אותו מסתם מבאס לממש מעצבן.
לא קראתי את "קרא לי בשמך", וייתכן שהמקור הספרותי עולה משמעותית על העיבוד הקולנועי, מה גם שיש בין השניים הבדלים מהותיים: ראשית, הרומן של אסימן עוסק לא רק בגילוי ההדדי של הנער אליוֹ (טימותי שאלאמה) והגבר אוליבר (ארמי האמר), אלא גם בקורותיהם שנים לאחר מכן; הסרט מסתפק בקיץ האחד ההוא. שנית, בניגוד לספר שנכתב בקולו של אליוֹ, ל"קרא לי בשמך" הסרט אין מספר כל-יודע או גיבור מובהק. עכשיו, אני לא אומר שהסרט היה מוצלח יותר אילו היינו צופים בו מנקודת המבט המובהקת של הנער ו/או אם היינו פוגשים את הנאהבים שוב אחרי 20 שנה; אני אומר רק שקראתי על הרומן בניסיון להבין מה לעזאזל גרם ליוצר סרטים ותיק כמו אייבורי ("זיכרונות מאחוזת הווארד") לחשוב שיש תסריט שמחכה להיכתב איפשהו בין הדפים של אסימן. ואם יש, אז חבל שאייבורי לא עיבד אותו. כי כמו שהוא, "קרא לי בשמך" הוא פשוט נון-סרט.
אליוֹ הוא בן למשפחה אמריקאית ממוצא יהודי שמתגוררת בצפון איטליה, צביר של אינטלקטואלים פתוחי ראש ובית שמדי קיץ מארחים את אחד הסטודנטים המצטיינים של האב (מייקל סטולברג), פרופסור לתרבות יוונית-רומית. במקרה דנן זאת שנת 1983 וזה אוליבר, שמושך מידה של תשומת לב גם מבנות הבית לפני שהסיפור מביית אותנו על היחסים שלו עם אליוֹ.
20 ומשהו דקות בתוך ה-131 שמרגישות לא דקה יותר מ-300, כבר די ברור מה יש לנו כאן. ברור גם מה אין, וזה כל כך בסיסי שלא במקרה בדקתי אם אייבורי השאיר את זה בחוץ או מה: אני מדבר על קונפליקט. איזשהו, כלשהו. אבל יוק. אליוֹ הוא בן למשפחה כל כך ליברלית ופלורליסטית שלזעזע את הוריו זה בלתי אפשרי; לראיה, אחת הסצנות הטובות בסרט - ואני אומר את זה לא רק מפני שיש בה, איך קוראים לזה, התרחשות - היא נאום מקסים של סטולברג בשבחי הרומן שמלבלב תחת קורתו. על אוליבר אנחנו ממילא לא יודעים כלום, ומכאן שאנחנו גם לא יודעים אם הוא מסכן משהו במערכת היחסים הזאת עם נער בן 17. וזה לא שאוליבר מוצג כאיזה איש מסתורין, כן? בדיוק כפי שהתרחשות היא על תקן מותרות ברוב מוחלט של הסצנות, ככה הפיתוח הוכרז כמיותר עבור רוב מוחלט של הדמויות. היחיד שיוצא מן הכלל הזה הוא אליוֹ, שלפחות אפשר לחבר לו תיאורים בסיסיים כמו "אינטלקטואל בהתהוות", "פחות בוגר רגשית משנדמה לו" ו"לא עובד על אף אחד עם הבחורה הזאת שברור שלא באמת מעניינת אותו", אבל עם 131 דקות מסך ואפס קונפליקטים, דמות חצי-מעניינת אחת זה פשוט לא מספיק.
"קרא לי בשמך" מגיע לארץ מעוטר בשלוש מועמדויות לגלובוס הזהב - לסרט, להאמר ולשאלאמה (כולם הפסידו, ובמקרה של האמר רק אלוהים יודע איך הוא היה בכלל מועמד). הוא מועמד לארבעה אוסקרים, ביניהם לסרט הטוב ביותר, לתסריט (?!) ולשאלאמה. אומרים שהתשואות ש"קרא לי בשמך" זכה להן בפסטיבל ניו יורק היו הממושכות ביותר בתולדות האירוע (שהתקיים השנה בפעם ה-55), וחוץ מזה הוא כבר זכה בפרס סרט השנה של ה-AFI, מכון הסרטים האמריקאי. ואתם יודעים מה? יש לי הרגשה שהוא קיבל את המועמדויות שלו ואת התשואות שלו לא בגלל הסרט שהוא, אלא בגלל הסרט שהוא בתיאוריה. בייצוג, שנעשה חשוב כל כך עד שלפעמים נדמה שהוא הדבר היחיד שחשוב. ואם זה המצב, הרי שהכתרים שנקשרים לו הם כבר חטא על פשע. חטא כי אין שום סיבה שאוהבי סרטים יהללו נון-סרט, ופשע כי אין מה להלל את הייצוג שהוא מייצג. לא כשהוא מיוצג ככה.
המשוואה של "קרא לי בשמך" היא כאמור שתי קלישאות עלילתיות + אפס קונפליקט + דמות אמיתית אחת בתוך מה שרק מתחזה לאנסמבל שלם. כתקציר, אפשר לספר את הסרט הזה ככה בלי לחטוא לשום דבר: אהבת קיץ ניצתת בין ילד בן 17 שמבלה את רוב הסרט בלי חולצה ואיזה חתיך שמגיע מאמריקה. זה הכל, זה מה יש, רק אמצע בלי התחלה ובלי סוף, וגם זה אמצע של פנטזיה מינית גנרית. תהפכו את אליוֹ לנערה, וקיבלתם סרט שהיה נשחט בעוון הצימוד של בת 17 לגבר שנראה כאילו הוא יכול להיות אבא שלה עוד לפני שהיה נשחט בגין חוסר עניין לציבור. אבל אנחנו בסיפור על שני גברים, והנה יש לנו מועמד לגלובוסים ולאוסקרים.
חברים, אנחנו בשנת 2018. ייצוג של הומואים על המסך אינו ראוי לתשואות בפני עצמו. זה אולי היה נכון כשטום הנקס שיחק ב"פילדלפיה" או עשור קודם, כשוויליאם הארט לקח אוסקר על "נשיקת אשת העכביש", אבל התקדמנו. רק לפני שנתיים ראינו איך "סרט הומואים" כמו "אור ירח" עושה את הדבר הנכון, המתבקש, ומתייחס לנטייה המינית כחלק אחד בלבד - ולאו דווקא המכריע - בפיצוח דמות הגיבור שלו. "קרא לי בשמך" הוא מהבחינה הזאת הליכה אחורה לימים שבהם "הומו" היה יכול לסכם את סך המאפיינים של דמות ו"סרט הומואים" הצדיק תמיכה אוטומטית ולו בשל הצפת העניין, הלגיטימציה. אבל באמת שהימים האלה נגמרו. לראיה, הדבר הכי טוב שיש לי לומר על "קרא לי בשמך" הוא שזה סרט מחורבן. הנה, אני לא צריך להיות נחמד אליו רק כי הוא מייצג משהו שראוי לייצוג. גם הימים האלה עברו (כלומר, אם אי פעם היו ימים שהשאלה "אוקיי, מייצג, אבל מייצג *איך*?" הייתה לא רלוונטית).
ארמי האמר מגלם כאן את האיש בלא תכונות מלבד "הומו", ועושה את זה אפילו פחות טוב מאיך שזה נשמע. באמת לא ברור איך הוא קיבל על זה מועמדות לגלובוס או איך הסרט מתקבל בתשואות. אני רוצה לחשוב שהעולם - לא כולו כמובן, אבל כן חלקו הנאור, וזה חלק שממילא כולל את מלוא הצופים הפוטנציאליים של "קרא לי בשמך" - עבר מזמן את השלב שהוא זקוק לקריאת "הנני כאן" של הקהילה הלהט"בית. אני רוצה להאמין שכולנו כאן באזורים השפויים של האנושות כבר יודעים שהמיניות פנים רבות לה, ורוצה לקוות שלא נעניק עוד תשואות לסרט משעמם עד ייאוש רק כי הוא משיג את השעמום שלו באופן שנתפס "נכון", שלא לומר קורקט.
לפני שנתיים ביים לוקה גוואדאנינו את "גלים גבוהים", רימייק ל"הבריכה" של ז'אק דריי מ-1969. אם צפיתם בו, הרווחתם: זה סרט נפלא, עתיר אנרגיה מינית ואחרת, שמסתדר מצוין במגבלות של פלוס-מינוס לוקיישן אחד ומצליח להגחיך מערכת יחסים בין גבר מבוגר מדי לאישה צעירה מדי באופן פשוט משובב נפש. ואם אכן צפיתם ב"גלים גבוהים", אז דמיינו בדיוק את הסרט הזה, מינוס כל סוגי האנרגיה ובלי שאף אחד - לא התסריטאי, לא הבמאי ולא הלקטורים בפסטיבלים - נותן את דעתו לכך שיש כאן רומן עם פערי גילים סף וודי-אלניים (אגב, זה לגמרי באשמת הליהוק של גוואדאנינו: הספר מתאר רומן בין נער בן 17 לצעיר בן 24. שאלאמה בן ה-21 עדיין מגלם בן 17, אלא שהאמר בן 32 ונראה בהתאם. זה חתיכת פער).
"קרא לי בשמך" מחפיץ את הכוכב המאוד צעיר שלו, מגולל קלישאות על תקן עלילות ואפילו לא שואל את שאלת פער הגילים, ואנחנו אמורים לא להבחין בזה בגלל שמבחינת ייצוג הוא דווקא סבבה? או שמא, בהפוך על הפוך, אנחנו אמורים להתענג על כך שהקולנוע כבר יכול להרשות לעצמו "סרט הומואים" שהוא לא פחות ולא יותר מ"אסקימו לימון" נטול הומור? כי אם כן, אז מה אני אגיד לכם: לא התענגתי.
רוצים לראות לפני כולם את "חי בסרט" עם ג'יימס פרנקו, על הפקת הסרט הגרוע בכל הזמנים?
"יושב בחושך" הפך בחודשים האחרונים לסדרת מפגשים עם תומר קמרלינג בסינמטק הרצליה, והשבוע קורה שם משהו ממש שווה: הקרנת טרום בכורה חד פעמית של "חי בסרט", שהוא הסרט-שמאחורי-הסרט הגרוע ביותר שנעשה אי פעם (קוראים לו "החדר". תקציר: קורים בו הרבה דברים גרועים). זה יקרה כבר ביום ראשון הקרוב (28.1), שבועיים לפני צאתו של הסרט לאקרנים, בשעה 20:00. פרטים ורכישת כרטיסים ממש כאן. אה, ותזדרזו: האולם כבר מתמלא.
mako תרבות בפייסבוק