"בשביל היסטוריה יש צורך במצלמה עם שתי עדשות: עדשה צרה לצילום ממרחק ועדשה לצילום קלוזאפ עם פוקוס מדויק וחודר. אתם יכולים לשכוח מעדשה רחבה; שום זווית אינה רחבה מספיק". את המילים הנבונות האלו כתב ג'ון אירווינג בנובלה "The 158 Pound Marriage", ונדמה ש"5 בספטמבר" של טים פלבאום נעשה ממש ברוח הזו. ממרחק הוא מספר על טבח הספורטאים הישראלים במינכן 1972, ובפוקוס מדויק הוא מתאר את הדברים כפי שחווה אותם צוות שידורי הספורט של רשת ABC, שטס לסקר אולימפיאדה ומצא את עצמו מסקר אירוע טרור. מהזווית הרחבה פלבאום אכן שוכח, וטוב שכך, כי בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ליחס של גרמניה ליהודים באמת שאין זווית רחבה מספיק.
זאת אפיזודה שבישראל אינה מדוברת בהקשר של מינכן 72', אבל זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שבה אירוע מהסוג הזה הועבר בשידור חי לכל העולם - וכאמור, בידי מחלקת ספורט. פיטר סארסגארד מגלם את רון אלדרג', האיש שצריך איכשהו לעשות את ההתאמה הבלתי אפשרית הזאת ולנהל שידור מורכב רגיש כשהוא והצוות שלו לומדים את העסק תוך כדי הליכה. חוסר הניסיון מחד ותחושת השליחות מאידך מוכיחים שהצורך הוא אכן אבי ההמצאה, אלא שלאלתורים של הצוות יש גם מחיר - במיוחד, כפי שמודגש בטריילר, כשאנשי ABC מבינים שהסיקור שלהם משמש את מחבלי ספטמבר השחור כמקור מודיעיני בזמן אמת.
אין ספק שמבחינתו של פלבאום, הלב הדרמטי של "5 בספטמבר" הוא הטעות האיומה שנעשתה כשדווח בטרם עת וללא ביסוס כי בני הערובה הצליחו להימלט. הרגע הזה ממוקם בשליש השלישי של הסרט והאזכור שלו כאילו מהווה סכנת ספוילר, אבל זה בדיוק העניין: אין בטעות הזאת שום דבר שמאיץ את הדופק של צופה בן זמננו, שמוקף בחדשות ממוצאות, מזויפות, מוקצנות וסתם טיפשיות. הנאיביות של פלבאום במובן הזה היא כמעט מרשימה, והעוקץ-נטול-העוקץ ממוקם גבוה ברשימת הכשלים של הסרט.
כשל אחר, נקודתי פחות, הוא ש"5 בספטמבר" מבוים כמו סרט טלוויזיה. זה כאילו "נכון" לנושא ולתוכן, אבל זה עדיין לא ממש קולנוע. הגישה היבשה הזאת הייתה עשויה לעבוד לו הייתה מלווה בדרמה אנושית גדולה, אבל סך כל ההחלטות שנלקחות בחדר הבקרה על ידי מי שעברו המרה-אינסטנט מספורט לחדשות והטעויות שהם עושים בסיטואציה - זה לב שפועם בדופק נמוך מדי בשביל לסחוב סרט, אפילו סרט של 95 דקות (בהחלט נקודה לזכותו, רק שההרגשה היא של יותר. יש דבר כזה "טעם של פחות"?). לטעמי זה נכון גם מנקודת מבטו של צופה ישראלי, למרות שהוא מגיע עם מטען רגשי מובן מאליו וזוכה לבונוס מובנה בדמות קטעי ארכיון בכיכובם של ישראלים, ביניהם ניסים קיוויתי ודן שילון.
"5 בספטמבר" נראה לפני כמה חודשים כמועמד אפשרי לכל האוסקרים הגדולים, ועשה כותרות כשגורמים פרו-פלסטיניים מצאו לנכון להיעלב מזה שאנשי ספטמבר השחור מוצגים בסרט כטרוריסטים (ומילא הטענה האבסורדית, אבל יש אשכרה סצנה שבה העניין הזה נדון על המסך, כך שזו כבר טפשת כפולה). לאחרונה חלה ירידה הן במניות של הסרט - המועמדות היחידה שלו לאוסקר היא על התסריט, ואין לו שום סיכוי לזכות - והן בכותרות סביבו. לתחושתי הוא פשוט חזר לממדיו הטבעיים: סרט לא רע שאין שום סיבה לצאת מהבית בשבילו, אירוע סטרימינג עתידי לגיטימי ("תעשה pause, אני אומר לך שזה קיוויתי!"). לא פחות, לא יותר.