ההמלצה הכי מרגיזה שמבקר יכול לגלגל לפתחם של קוראיו היא "לא לכל אחד". הרי גם אם הכוונה היא להתריע מפני יצירה מאתגרת, זה תמיד נשמע כמו "אני בתחכומי הבנתי ואהבתי, אבל מוחות פחותים עלולים לא להבין ולכן גם לא לאהוב". אבל אם חמש דקות לתוך "מגלופוליס" עוד חששתי שאצטרך להתפתל סביב איזו וריאציה על "לא לכל אחד", הרי שבתוך 30 דקות כבר היה ברור שהסרט הזה הוא לא לאף אחד. גבב של רעיונות, מיעוטם מעניינים ורובם תמוהים, שקשה מאוד להבין מה הקשר ביניהם וגם אין שום מוטיבציה מיוחדת לפענח מהו הקשר הזה, כי הסרט לא רק כתוב ברישול אלא גם מבוצע באופן בלתי נסבל. ויש גם "אבל", אבל זה עוד לא הזמן שלו.
הסיפור, אם נתעקש לקרוא לו ככה, הוא על הארכיטקט סזאר קטילינה (אדם דרייבר), שניחן ביכולת לעצור את הזמן - דמיינו כפתור pause להכל, ברמה הזאת - ועם או בלי קשר הוא המגלה או הממציא של חומר בעל יכולות-על בשם "מגלון", שאמור לאפשר לו להקים עיר אוטופית, מגלופוליס. זו אמורה לפתור באחת את כל הבעיות של עיר מגוריו, "רומא החדשה", שהיא מין שילוב של ניו יורק כפי שאנחנו מכירים אותה, גרסת מציאות אלטרנטיבית שלה ורומא המקורית.
בדרכו של קטילינה עומד ראש העיר קיקרו (ג'אנקרלו אספוזיטו), שמתנגד פחות או יותר לכל הרעיונות שלו. בתו של קיקרו, ג'וליה (נטלי עמנואל), דווקא תומכת בקטילינה ועד מהרה גם הופכת לבת זוגו למורת רוחה של וואו פלטינום - זה שמה של דמות המשפיענית שמגלמת אוברי פלאזה, ביקר לי - שבתחילת הסרט היא המאהבת של הארכיטקט. קטילינה מצידו בעצם עדיין מתאבל על אשתו המנוחה, אבל לפחות נתמך בידי האדם העשיר ביותר במדינה, קראסוס (ג'ון וויט), שמצדו מאוים על ידי בנו, קלודיו פולצ'ר (שיה לה-באף). ובחיי שלא הבנתי מה הסיפור של "נוש" שמגלם דסטין הופמן, דמות שנכנסת לסרט ויוצאת ממנו באגביות מושלמת, אבל אפשר לפחות להריע לקופולה על האיחוד הזה בין וויט להופמן, כוכבי יצירת המופת "קאובוי של חצות" (1969). ואם כבר מדברים על להריע - אז גם על הליהוק של טלייה שייר כאמו של קטילינה. שייר היא אחותו של קופולה וגם מי שגילמה את קוני בסרטי "הסנדק", ויפה ש"מגלופוליס" מרים לה ולימים שאחיה עשה סרטים קוהרנטיים.
מכל הבעיות של "מגלופוליס", אני חושב שהראשונה במעלה היא ההתפזרות על פני קווי עלילה, דמויות ובעיקר רעיונות. מכל הדברים שפורסמו על הסרט הזה - החל בטענות שקופולה הטריד מינית שחקניות ששימשו כניצבות וכלה בעובדה שהתקציב, 120 מיליון דולר, בא מכספו הפרטי - זו שכמעט מורגשת על המסך היא העדות על כך שקופולה ביים אותו במצב שמוכר בספרות הרפואית כמסטול תחת. מכירים את זה שלקחתם כמה פאפים ובאו לכם כמה רעיונות מדהימים, רק שלמחרת אתם לא מבינים את רובם ולא באמת זוכרים את האחרים? אז ככה, אבל בול, נראה "מגלופוליס". והאמת, אני *מת* לדעת איך הוא עובד על מי שמגיע אליו באותו מצב שבו היה הבמאי שלו על הסט.
אמרתי שיש "אבל", והנה הוא: בעידן שבו אנחנו נידונים לצפות בסרטים שהם גם גרועים וגם ממוחזרים, "מגלופוליס" גרוע באופן ייחודי לחלוטין. אי אפשר לטעות בשאיפה (חה) של קופולה לעשות כאן משהו גדול מהחיים, אי אפשר לפספס את הפוטנציאל הוויזואלי (לצד כל ההשמצות יש כאן כמה וכמה שוטים פשוט אדירים), ובין אינספור הרעיונות הלא אפויים יש כמה ממש מרגשים; חכו שתראו למשל איך מתנהגים פרחים אחרי שהזמן נעצר.
העניין הוא שזה תמיד היה הדיל עם קופולה: ככל שיש לו חופש פעולה גדול יותר ותקציב גדול יותר, ככה גדלה הנטייה שלו להסתבך עם עצמו. את "הסנדק" הוא ביים תכלס כדי לשלם חשבונות, עבד תחת עין סופר-פקוחה של פרמאונט וסיים עם יצירת מופת על-זמנית; כעבור ארבע שנים הוא יצא להרפתקת "אפוקליפסה עכשיו" בפיליפינים ומצא את עצמו עם סרט שתקציבו דילג מ-13 מיליון דולר ל-30, שצילומיו התארכו מחמישה חודשים לשמונה, ושאורכו הלא-ערוך היה 230 שעות. מי שצפה ב"גרסת הבמאי" המיותרת יודע: "אפוקליפסה" הוא סרט אדיר בראש ובראשונה מפני שלפחות בחדר העריכה היה בסוף היה מי שריסן את קופולה. ונדרשו ארבעה עורכים כדי להשתלט על כוח הטבע הזה.
המיוזיקל של קופולה, "אחד מהלב" (1981) היה אמור להיות סרט של 2 מיליון דולר; זה התנפח עד ל-25 מיליון והיה כישלון מוחלט - למרות שהיצירה הייתה ועודה פשוט נהדרת. גם "מועדון הכותנה" (1984) חרג דרמטית מתקציבו (25 > 58), והוא דווקא יצא סרט מחורבש לגמרי. קופולה עשה יצירות מופת בשני שקל ("השיחה") ובתקציבי עתק, וסרטי נפל שעלו המון או כמעט שלא עלו בכלל ("טוויקסט"). הבלתי צפוי היה תמיד הצפוי עם האיש הזה, ו"מגלופוליס" הוא חלק בלתי נפרד מהעניין; הצד השני של מטבע הגאונות, אם תרצו. מהבחינה הזו מספיק לצפות ב"טאקר: האיש והחלום" של קופולה (1988) כדי להבין את הסיפור שלו: כמו גיבור הסרט, שהיה בטוח שהוא יכול להביס את תעשיית הרכב האמריקאית בכוחות עצמו ובכוח המכונית שעיצב, ככה קופולה חשב תמיד שהוא לבדו יותר גדול מהוליווד כולה - וכמו פרסטון טאקר, גם הוא טעה. לכן הוא הקים את אולפני "זאוטרופ" העצמאיים; לכן הוא גם קרס איתם והסתבך בחובות עצומים שבעצם רק כניסתו לתחום היין חילצה אותו מהם סופית. בקיצור, "מגלופוליס" תמיד היה שם. פשוט בשמות אחרים.
עד כאן "אבל", ומכאן בחזרה לעיקר: "מגלופוליס" הוא סרט בלתי נסבל. כל כך בלתי נסבל שמככבים בו שניים מהשחקנים המעצבנים בתבל - אדם דרייבר ושיה לה-באף - ונטלי עמנואל, שבבירור ושלא באשמתה אינה מוצאת את הידיים ואת הרגליים, מצליחה לצאת יותר מעצבנת משניהם. סרט כל כך בלתי נסבל שמתוך כ-20 קוני הכרטיסים שהיו באולם כשצפיתי בו, בערך 14 נטשו בשעה הראשונה; לעולם לא אשכח את מבט ה"מה, אתם נשארים?!" מלא הבוז והרחמים ששלח אליי אחד מהם. סרט כל כך בלתי נסבל שאני עומד לחשוף עכשיו את הסוף שלו כשירות לציבור הנוטשים, מה גם שאי אפשר לעשות ספוילר לסרט שבא מהבית מקולקל: סזאר קטילינה יוצא עם כל הקופה, מקים את עיר חלומותיו וגם זוכה בבחורה. זה סופו של סרט איום ונורא שאני לא ממליץ עליו לאף אחד, אבל חייב להגן עליו כי בלעדיו - בלי הצד הזה במטבע של פרנסיס פורד קופולה - לא היה "הסנדק" ולא היה "השיחה".