הייתי שמח לשמוע על חוויה של צופים שהגיעו ל"אזור העניין" בלי לדעת מראש שום דבר על סרטו של ג'ונתן גלייזר. כמה זמן היה לוקח להם להבין מה הם רואים? מתי הם היו תופסים שמאחורי הגדר, זו שמציצה מעבר לבית שבו מתרחש כל החלק הראשון של הסרט, נמצא אושוויץ? באיזה שלב הייתה מתבהרת להם זהותה של הדמות הראשית, מפקד המחנה רודולף הס?
אני ידעתי את הדברים האלה, ורק אותם, לפני הצפייה ב"אזור העניין", אחד מעשרת המועמדים לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. לאחר מעשה זה גרם לי לתהות איך הסרט הזה, שכולו אנדרסטייטמנט, ייראה למי שיצטרך לפענח אותו צעד צעד; אחר כך נתפסתי להרהור על זה שצופה בלי ידע מינימלי על השואה בטח ישאל את עצמו לאורך 105 הדקות מה לעזאזל הוא רואה בכלל. אבל אנחנו בישראל, והצופים שיראו כאן את "אזור העניין" יידעו בדיוק מה הם רואים. וזה מצוין, כי ככה תתפנה תשומת הלב שלהם לדברים הבאמת חשובים בסרט המיוחד הזה: הראשון הוא מה שלא רואים, והשני הוא מה ששומעים.
במונחים של עלילה אין כאן כמעט כלום. אנחנו מתוודעים להס (כריסטיאן פרידל) ולאשתו הדוויג (סנדרה הולר) כשהם מגדלים את ילדיהם ומטפחים את הגן שלהם; אנחנו רואים את הס בדין ודברים עם הבוסים שלו על האפשרות שיועבר מאושוויץ, ואת הדוויג מתפלצת מהאפשרות שיצטרכו לעזוב את גן העדן הקטן שלהם; וכשהסרט עוזב את הבית אנחנו מלווים את הס לברלין, שם נערכות הכנות למבצע שהמפלגה החליטה לתת לו את שמו, מבצע הס לטיהור הונגריה מיהודים. זה בערך הכל, אבל ההתרחשות האמיתית ב"אזור העניין" – שמבוסס באופן רופף על ספר בעל שם זהה מאת מרטין איימיס – היא זו שברקע.
גלייזר, במאי שהרקורד שלו כולל את "לצאת נקי" הנפלא עם בן קינגסלי ואת "מתחת לעור" המהפנט עם סקרלט ג'והנסון, לקח כאן החלטת בימוי אחת שעשתה את הסרט כולו: הוא לא נותן לנו לראות את הזוועות. כל מה שאנחנו רואים הם הרמזים המעטים – עשן המשרפות, קיטור הרכבות – שאפשר להבחין בהם מבית משפחת הס. מעט ממה שחוסך גלייזר מהעיניים שלנו הוא משמיע לאוזנינו, עם אלף ואחד צלילים שמעידים על המתרחש מעבר לגדר (בעצם גם אלף ואחד זה אנדרסטייטמנט: לפי מקורות בהפקה, מעצב הסאונד ג'וני ברן הקדיש חודשים לבניית אוסף צלילים נאמן ככל האפשר לדברים שנשמעו בסביבת אושוויץ, מבעירת האש בתנורים ועד לפסיעות המגפיים בין הצריפים).
אני מניח שההחלטה של גלייזר להימנע מייצוג ויזואלי של הזוועות עשויה להיתפס כגימיק במקרה הרע, או במקרה הטוב כאקט של כבוד כלפי אתר הצילומים; הסרט באמת צולם ממש מחוץ לאושוויץ. לטעמי זאת בחירה מבריקה עם ובלי קשר לקדושת המקום, מפני שאני חוויתי את מדיניות ההסתרה של "אזור העניין" כהדהוד לעיוורון הסלקטיבי של הס. אנחנו רואים את הדברים כפי שהאיש שגר בבית היפה עם הילדים החמודים רואה אותם, או בעצם לא רואה אותם, וזה עונה לנו ללא מילים על השאלה איך הוא מסוגל לחיות עם המעשים של עצמו, עם מה שמתרחש בפקודתו ועם הדיסוננס בין אלה לבין הפסטורליה של חייו. איך? ככה. בעצימת עיניים.
על מה ש*כן* רואים ב"אזור העניין" אחראי לוקאש זאל, צלם פולני מוכשר כל כך שפעם הקדשתי כאן כתבה שלמה ל-39 פריימים מושלמים שלו מתוך "אידה". ועבודת הסאונד פנומנלית, עם ובלי קשר לאותנטיות שלה. והסוף – ממש שלוש-ארבע הדקות האחרונות – הוא מופת של קולנוע בפני עצמו. לפני מגיעה אמנם בטן סיפורית קטנה, משהו כמו רבע שעה של אובדן מומנטום, אבל הישורת האחרונה יותר ממפצה על זה.
יש עוד המון דברים מעניינים ב"אזור העניין", כמו ההחלטה לצלם את ההתרחשות בבית עם מצלמות נטולות מפעילים אנושיים כדי להוציא תגובות טבעיות ככל האפשר מהשחקנים, או הקטעים שצולמו במצלמות תרמיות, ושנראים כמו תשליל של סרט שחור-לבן (בלי להיכנס למה שמתרחש בהם, אני ראיתי בהם בדיוק את זה: נגטיב. תמונת מראה לעיוורון של הס, נקודת המבט של דמות שאינה עיוורת לכלום). יכולתי לכתוב כאן חצי ספר, אבל האמת היא שזה מסתכם במשפט: "אזור העניין" מצליח לספר את השואה אחרת, ולעשות את זה באמצעות עבודה קולנועית אדירה. לכו לראות את הדבר הזה.