לסרטי "אדם נגד הטבע" יש יתרון מולד: לא צריך להסביר את המניעים של הבד גאי כדי שהוא ייצא מעניין. להפך, הוא מעניין בדיוק בגלל שאי אפשר להסביר אותו. ככה הוא וזהו, ובסרטים הטובים ביותר במיני-ז'אנר יש לצד ההישרדות הפיזית גם התמודדות מרתקת עם השרירותיות. עם כוח אדיר שבא והורס לך את החיים כי ככה.
כשהייתי ילד, "בחזרה מטואיצ'י" מאת יוסי גינסברג היה ספר האדם-נגד-הטבע שכולם קראו. כשנודע על הפקת העיבוד הקולנועי של "טואיצ'י" ניסיתי להיזכר ברגעי השיא של הספר, וכנראה שזאת אשמת העשורים, אבל כל מה שנשאר לי מספרו האוטוביוגרפי של גינסברג הוא אוסף של התמודדויות עם האיש הרע, עם הג'ונגל הבוליביאיני. רגעים של הישרדות טהורה מול שרירותיות טהורה. אפילו הצפייה בסרט לא הצליחה להזכיר לי שהיו בספר דמויות נוספות מלבד גינסברג או קונפליקטים מלבד "איך אני שורד את החרא הזה", כי העוצמה של חוויית הסולו היא כל העניין כאן. אלא שהבמאי גרג מקלין והתסריטאי ג'סטין מונג'ו לא הבינו את זה, או לפחות לא פעלו בהתאם, והעיבוד שלהם נופל על סעיף "למה שיהיה לי אכפת" כבר בפסיעה הראשונה.
115 דקות נמשך "בחזרה מטואיצ'י". במשך קרוב למחצית מפרק הזמן הזה אנחנו צופים בסרט מסע רב-משתתפים: דניאל רדקליף כגינסברג ולצדו ג'ואל ג'קסון ואלכס ראסל כחבריו למסע ותומס קרצ'מן בתפקיד קרל, המדריך המפוקפק ששכנע את החבורה להצטרף למסע רגלי מסוכן אל נהר טואיצ'י. זו אכן הייתה המציאות שקדמה לסיוט האמיתי של גינסברג - שלושה שבועות לבד בג'ונגל של בוליביה, ללא ציוד וללא אספקה - אבל התסריט של מונג'ו לא נותן שום סיבה להתעניין בדינמיקה שבין המטיילים או במה שעבר עליהן לפני שהטיול הפך למסע הישרדות. דווקא בהינתן כל הזמן שבעולם לפתח את הדמויות, הן נותרות לא מפוענחות ולא מסקרנות.
בראיונות שקדמו ליציאת הסרט הצטייר גינסברג כמי שהמתין שנים לעיבוד קולנועי ראוי לשמו, ונראה שמקלין אכן עשה מקסימום כבוד למקור הספרותי. אלא ש"בחזרה מטואיצ'י", כמו כל סיפור אמיתי, לא יושב טוב במגבלות היכולת של הסיפור הקולנועי. יש בו יותר מדי קצוות פתוחים, יותר מדי דברים שהגיבור לא ידע בזמן אמת או מעולם לא גילה, והתוצאה היא קווי עלילה קטועים או פשוט מיותרים שנשרכים מאחורי הסרט לפחות עד לנקודה שבה הדמויות מתפצלות ומתחיל סיפור ההישרדות הפרטי של גינסברג.
"טואיצ'י" משתפר (ובאופן טבעי מתמקד) כשהוא יורד לרזולוציה של גבר אחד נגד טבע אחד, אבל היד הכבדה של מקלין לא נותנת לו להמריא גם בתצורה הזאת: עכשיו כבר אין דמויות ועלילות מיותרות, אבל במקומם יש פלאשבקים גסים מבית ילדותו של גינסברג, סצנות פנטזיה גנריות ועיסוק ישיר של הגיבור בשאלות של אמונה, עד שסיפור של הישרדות פיזית הופך לדיון פילוסופי בנושא "הטבע מול טבע האדם". שזה מעניין, רק לא מעניין באותה המידה.
יצירות בדיוניות כמו "להתחיל מחדש", "הכל אבוד" ו"שטח פראי" בנו דרמה נהדרת מהישרדות נטו, מהמכניקה שלה. סרטים מוצלחים שהתבססו על סיפורי הישרדות אמיתיים יש בכל הטווח שבין "127 שעות" ו"עד קצה העולם", כך שעיבוד של "טואיצ'י" היה תוספת מתבקשת לאגף הזה. אבל על מה בעצם הסרט הזה? מהי התמה האמיתית שלו? לאורך רוב מוחלט של דקות המסך אין תשובה ברורה לשאלה הזאת, וכשכל מה שנותר על המסך זה רדקליף - טוב, זה מעט מדי אפילו לפני שזה נעשה מאוחר מדי.
דניאל רדקליף עושה מבטא ישראלי שהלוואי על גל גדות, אבל אין בו שום דבר מהשילוב של גבריות ופגיעות שהפכו את ההופעות ברשימת הסרטים דלעיל לבלתי נשכחות ו/או שוות אוסקר. בהקשר הזה, תמיד חשבתי ש"האיש שנולד מחדש" היה מרוויח מחילופי גברים בתפקיד הראשי - טום הארדי בתור השורד הקשוח, דיקפריו בתור הדוש והעולם שוב הגיוני, לא ככה? - אבל רדקליף הצליח לעורר בי געגועים לדיקפריו. כדורסלן העבר דינו מנגין אמר פעם על דורון שפר ש"לא רואים עליו את הצרות", ומה שנאמר כמחמאה לכוכב מכבי לתל אביב הוא בדיוק הבעיה עם כוכב "בחזרה מטואיצ'י": בין הכריזמה המוגבלת ליכולת ההבעה השולית, רדקליף פשוט לא סוחב בעליות של הסרט הזה.
ב"127 שעות" שהוזכר לעיל קורה משמעותית פחות מאשר ב"טואיצ'י", והוא מרתק בהרבה מפני שדני בויל הבין שהסרט שלו הוא דו-קרב של אדם עם עצמו וניקז אותו בדיוק לקונפליקט הזה. "טואיצ'י" מתנהג לרוב אורכו כסרט בלי מצפן, וכשהוא סופסוף מוצא מיקוד, זה מתחום הרוח ולא מתחום הגוף. באנו לראות "הישרדות", מאיפה הבאתם לנו עכשיו את הנפש? (כלומר ברור, בכל סיפורי ההישרדות הגדולים יש אספקט של הישרדות הנפש, אבל זה עובד רק אם נפש הגיבור מפוענחת בפניך ו/או שאכפת לך ממנה. מבחינתי, אף אחד משני התנאים לא מתקיים ב"טואיצ'י").
גינסברג עצמו מדבר על חוויית טואיצ'י כרגע רוחני ואפילו דתי, אבל זה מקרה מובהק שבו הקונפליקט הפנימי פשוט לא מעניין כמו החיצוני. שהסיפור האמיתי מפריע לסיפור הקולנועי, כי באנו לראות כמה אנחנו חסרי משמעות מול הטבע, כמה החיים שלנו נדיפים מול כל השרירותיות הזאת. לארוז את מכלול סיכויי ההישרדות שלנו תחת "הכל עניין של אמונה" זה מעניין, רק לא מעניין באותה המידה.
זה כמו בסרט ההוא
לצד כל הקלאסיקות שהזכרתי כאן, ב-2015 חמק מתחת לרדאר הקולקטיבי סרט הישרדות מצוין ויוצא דופן בשם "The Survivalist" (תרגום בעייתי, רק שלהסביר למה יהיה ספוילר).
סרטו של סטיבן פינגלטון מתרחש בעולם פוסט־אפוקליפטי עם מעט מאוד אנשים ועוד פחות מזון. מרטין מק'קאן מגלם בחור שאיכשהו מסתדר בתוך זה, אבל לו ולנו יש סיבות לחשוב שהבדידות מתחילה לחרפן אותו. בדיוק בשלב הזה צצות על סף דלתו שתי נשים, צעירה ומבוגרת (בהתאמה מיה גות' ואולווין פוארה). השכל אומר לגרש אותן, אבל אחרי שנים לבד יש גם שיקולים אחרים ויצרים אחרים.
פינגלטון ביים סרט ביכורים קשה ואכזרי, אבל גם נבון ועקבי. אם ראיתם בזמנו את "הדרך", אז אין חוויה יותר מתקנת. לכאורה יש הרבה דמיון בין היצירות האלה; תכלס הן כל ההבדל בין יצירה מעוררת מחשבה ואחת שמעוררת את המחשבה "בשביל מה ראיתי את הדבר הזה".