הדקות הראשונות של "כיסופים" נראות קצת כמו גרסה מקומית של "טריפ נעורים", עם עוטף עזה בתפקיד טקסס וגרעין נח"ל במקום תיכון. הקלאסיקה של ריצ'רד לינקלייטר זכתה למעמד של סרט פולחן (ולמקום ברשימת עשרת הסרטים האהובים על קוונטין טרנטינו) למרות שזו יצירה ללא עלילה, יותר תמונת מצב של גיל מסוים מאשר סיפור עליו, וגם סרט הביכורים של קרן נחמד מתחיל במעין שיוט לא מחייב בין הדמויות, חבורה של צעירים וצעירות שהגרעין שלהם מונחת בכיסופים בשנת 1977. אנחנו רואים אותם מקבלים שיבוצים לעבודה, קולטים שבניין הארץ מעניין אותם קצת פחות מהסיכוי להשיג סקס, ומה שמתקבל הוא וייב נעים ואמין בסך הכל של דרמת התבגרות. אבל ככל שנוקפות דקות המסך מתברר שההתחלה המסקרנת מטעה, מפני ש"כיסופים" אינו סרט נטול סיפור. הוא פשוט מתקשה לספר אותו.
יואב (יהונתן וילוז'ני) ורון (עפר גרינברג) מתחרים על תשומת לבה של אלי (סוול אריאל אור), שמצדה אינה נלהבת לפתח מערכת יחסים מינית עם אף אחד מהם. אודי (אדם גבאי) ומיכאלה (מילי עשת) הם כבר זוג, או סוג של, אלא שמיכאלה מוקסמת מהנוכחות של קצין בשם אלדר (תמיר גינזבורג), טיפוס כוחני שלא חושש להתייצב בין השניים. לתוך זה נזרקת חבורה של מתנדבות מגרמניה, ועד מהרה הופכת אחת מהן, אנקה (פאולה קרו), לצלע רומנטית נוספת בסרט שאחרי גיחה לבתי הקולנוע בארץ נחת בשבוע שעבר בנטפליקס.
המחצית הראשונה של "כיסופים" נעה בעיקר סביב העניינים הרומנטיים והמיניים, ונוגעת פה ושם בפצע פתוח שבני הגרעין מגיעים איתו לקיבוץ לאחר מארב מבצעי שנוי במחלוקת. שני ההיבטים האלה של הסרט חושפים כבר בשלב מוקדם בעיה משמעותית בפיתוח הדמויות, שבעצם מוגדרות רק על פי שני פרמטרים: היחס שלהם.ן לסקס, והגישה שלהן.ם לערבים. זה, מה לעשות, לא מספיק בשביל ליצור דמויות של ממש. התוצאה המשונה היא שמיכאלה ואלדר, דמויות משנה שנדמה שנכתבו כקונטרה לאחרות - היא משוחררת מינית בניגוד ללבטים של אלי, הוא "מניאק שיודע שהוא מניאק" בניגוד למוסריות של אודי - הם היחידים שאפשר לדבר עליהם במונחים של אפיון, פשוט כי יש בהם משהו מוקצן, מובהק. השאר נשארים על תקן תעלומה, ולאו דווקא מהסוג שמתחשק לפענח.
שנת ההתרחשות היא כאמור 1977, ובערך באמצע הסרט נכנס לתמונה אחד משני האירועים המכוננים של אותה שנה בישראל: הגעתו ארצה של אנואר סאדאת, נשיא מצרים דאז, במסגרת המו"מ לשלום מול מנחם בגין. כאזרח ישראלי אני לא מת על ההתעלמות המוחלטת של הסרט מהאירוע משנה-המציאות האחר של 1977, המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, על אחת כמה וכמה בתוך עלילה שמתרחשת בקיבוץ - כלומר, בחלק הכי רחוק בחברה הישראלית מזה שמצא את עצמו לראשונה בעמדת הנהגה. ואם כמבקר קולנוע אני חייב לקבל את ההתעלמות הזו כבחירה לגיטימית של הבמאית-כותבת, הרי שהגעתו של סאדאת לארץ ולסרט רק ממחישה את בעיית הסיפור החמורה של "כיסופים".
בלי להיכנס לספוילרים, ברבע האחרון של הסרט מופיע רצף אירועים אולטרה-דרמטי שמשנה באופן קיצוני את הטון של היצירה ומעביר מהרקע לפרונט את השאלה של היתכנות השלום בינינו לבין שכנינו. לאחר הצפייה קראתי על הסרט, וגיליתי שנחמד ביססה את ההתרחשויות של דברים שאביה עבר במציאות. אני לא יודע אם התסריט נפל למלכודת הקלאסית של היצמדות לאירועים אמיתיים שלא בהכרח (ובעצם כמעט אף פעם לא) הולמים מבנה דרמטי, או שקרה כאן פנצ'ר אחר - אבל "כיסופים" בעצם אומר לנו בישורת האחרונה לשכוח מכל מה שראינו במערכה הראשונה וברובה של השנייה. זאת כאפה שאפשר להנחית על הצופה, שיכולה להיות מעניינת, אבל כאן התחושה היא של סרט שלא החליט מה הוא רוצה להיות. איזה סיפור הוא באמת מעוניין לספר, ועל מי.
"כיסופים" נפתח בכתובית שמבהירה כי הוא נעשה לפני שטבח 7 באוקטובר חילק את תולדות הקיבוץ והמדינה ללפני ואחרי, ומסתיים בכתובית שמבהירה כי ההתרחשויות הקשות בסופו התרחשו באמת. בין שתי העובדות המכאיבות הללו יושבת יצירה שמצליחה מדי פעם להיות אפקטיבית מבחינה רגשית - דגש על הסצנה שבה נשלף הרובה - אבל לרוב אורכה בעיקר מתסכלת בגלל בעיות כרוניות בפיתוח הדמויות והעלילה.