לא זוכר מתי הופתעתי ככה. אולי בגלל הפלטפורמה – למצוא פנינים נסתרות בנטפליקס זה כאילו הכי מתבקש, פשוט לא ממש קורה במציאות – ואולי בגלל התקציר הלא-מלהיב על "נערה שמפסיקה לאכול ונשארת בחיים", לא ציפיתי מ"הפלא" לשום דבר מיוחד. אבל אחרי חצי שעה כבר הייתי 100 אחוז מושקע רגשית, ובתום 103 הדקות הייתי פשוט נפעם. זה אחד מהסרטים הטובים של 2022, אחד הטובים של העשור ה(אוקיי, עדיין צעיר) הזה. בכתיבה, במשחק, ומעל לכל בבימוי, זאת חתיכת עבודה אדירה.

את התקציר אפשר להתחיל באירלנד של המאה ה-19, שם מתרחש הסיפור, אבל אי אפשר להתעלם מהפחות-מדקה הראשונה, שמציגה לנו את מה שעומד להתרחש כ"רק סיפור", ולמעשה כסרט: רגע לפני שאנחנו נכנסים לבית הכפר האירי שהוא אתר ההתרחשות המרכזי, המצלמה חושפת בפנינו את סט הצילומים, וקריינית - שבשלב זה אינה ידועה לנו זהותה - מזמינה אותנו להאמין במה שמיד נראה. זה רגע נפלא, מפני שהוא מצד אחד מבקש מאיתנו להפעיל את השהיית (או השעיית, שנים אני מתווכח על זה עם אנשים) אי האמון, ומצד שני מונע מאיתנו לעשות את זה בדיוק מפני שהוא בעצם אומר, "אנחנו רק סרט, אל תאמינו לאף מילה". זה גם רגע מדאיג, מפני שהוא מרמז על מידה של אקספרימנטליות ו/או ניכור שלאדם הסביר אין (ובצדק) כוח אליהם, אבל אל דאגה: "הפלא" אינו סרט ניסיוני או חלילה מנוכר. להפך, הוא נגיש מאוד ומרגש מאוד; הדבר היחיד בו שיכול להיחשב כמאתגר הוא הקצב המעט איטי.

אז כאמור, אירלנד. המאה ה-19, זמן קצר לאחר הרעב הגדול, כשהעם עדיין מונה את מתיו. אנה (קילה לורד קסידי) היא ילדה בת 11 שלטענתה ולטענת משפחתה לא אכלה דבר כבר חודשים, ובאורח פלא נראית בריאה ומאושרת. בסביבה מדברים במונחים של נס ואפילו של קדוּּשה, אבל בה בעת רוצים להבין את העניין לשורשו ומזמנים מלונדון אחות בשם ליב (פלורנס פיו), שתפקידה לצפות מקרוב בילדה ולהגיש דוח עליה ועל מצבה. את משמרות ההשגחה חולקת האחות עם נזירה (ג'וזי ווקר), ו"הפלא" נראה בשלב האקספוזיציה כאילו הוא נערך לעימות בין רציונל מדעי לאמונה דתית, אבל הלב והעניין של הסרט הנדיר הזה נמצאים במקום אחר לגמרי.

אולי בעצם זאת לא הפתעה כל כך גדולה שהוא כל כך טוב. "הפלא" הוא עיבוד לספר מאת אמה דונהיו, מי שכתבה גם את "חדר", וזה היה סרט קרוב מאוד למושלם; פיו היא פיו, עוד לא ראיתי אותה פחות ממצוינת; והבמאי הוא סבסטיאן לליו, שמאחוריו יצירות מוערכות כמו "גלוריה" ו"אישה פנטסטית". ועדיין, שני דברים ממקמים את "הפלא" לגמרי מחוץ לכל העקומות: האופן שבו הוא מטפל באמונה בכלל ובאמונה דתית בפרט, והעשייה הקולנועית שלו, שפשוט זורחת בכל אספקט – מהצילום הכמעט אימפרסיוניסטי של ארי וגנר, דרך העיצוב האמנותי המוקפד עד הנקודה העשרונית ועד הפסקול המינורי-אבל-דומיננטי מאת מתיו הרברט.

מתוך
מתוך "הפלא". כולנו צריכים להאמין בדברים מסוימים כדי לשרוד את הכאפות של החיים|צילום: יח"צ באדיבות Netflix

"הפלא" לא חושב שיש משהו פרימיטיבי או פגום באמונה דתית או אחרת, והוא בוודאי לא מחלק את העולם לחשוכים ונאורים; הוא רק אומר לנו, במילים ממש מפורשות, שכולנו צריכים להאמין בדברים מסוימים – בסיפורים מסוימים – כדי לשרוד את הכאפות של החיים האלה. מתוך ההנחה הזו, הסרט מעניק רגעי חסד פשוט יפהפיים גם לדמויות שבקלות יכלו להצטייר כמפלצתיות, וכל העת הוכיח לי באותות ובמופתים שאותה סצנת פתיחה שוברת-קיר-רביעי לא הייתה איזו גחמה אלא חלק מהעניין עצמו. כלומר, אמרו לי "זה רק סרט" ועדיין התרגשתי עד ליטרלי דמעות (ספציפית ובלי ספוילרים, זה קרה בסצנה האחרונה בהשתתפות הנזירה); מה זה אם לא הוכחה לצורך של כולנו להאמין בסיפורים מסוימים. 

לא קראתי את ספרה של דונהיו, כך שאני לא יודע כמה מהקרדיט על הכתיבה הנהדרת מגיע לה וכמה לתסריטאית אליס בירץ ("ליידי מקבת"), אבל האופן שבו לליו מנווט את כל המרכיבים של היצירה הזו – זה כבר לגמרי של הבמאי הצ'יליאיני, ולגמרי המושלם. זה בימוי למתקדמים, כיתת אמן שעשתה לי עור ברווז מרוב שהיא אפקטיבית, מדויקת, אבל גם עתירת נשמה (כלומר, בניגוד לאובר-מהונדסת). בקיצור, בחייאת: גשו לנטפליקס ועופו על הדבר הזה.