הנבל מעניין בדיוק עשר דקות ואז נעשה גנרי כתרופה להורדת חום; האנימציה הממוחשבת סבירה אם עכשיו 2003 ומעליבה כי עכשיו 2019; האקשן בינוני במיטבו ורע במירעו; אפשר היה להוריד 20 דקות מתוך ה-132 ואפילו העורך לא היה שם לב להבדל; יישור הקו עם דרישות הייצוג האתני הוא כה מגוחך שזה נראה לפרקים כמו אדפטציה של United Colors of Benetton; והבימוי של דיוויד סנדברג ("אנאבל 2") לא מייצר ולו שוט זכיר אחד או רגע בודד של שימוש ראוי לציון בתחביר של הקולנוע. אבל תשמעו, איזה אחלה סרט ה"שהאזאם!" הזה. כן, יש לו מגרעות בולטות, אבל הוא סוחף שאין דברים כאלה, והסחף הזה עובד על מנעד רגשי שלם: מרגעי צחוק-בקול-רם ועד לחלוחית ואפילו משקעים של ממש, שאני לא זוכר מתי חוויתי כמוהם בסרט קומיקס (בעצם על מה אני מדבר, חוויתי כמוהם ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף", וזה בטח לא יהיה האזכור האחרון של מארוול בביקורת הזאת על סרט של המתחרה, די.סי).
להיות כריסטופר ריב
"שהאזאם!" (טוב זהו, להלן ללא סימן קריאה) הוא סדרה של הברקות ואחת מהן מופיעה מיד בהתחלה: מתי ראינו סרט קומיקס שמציג לנו בזה אחר זה שני סיפורי אוריג'ין, אחד של גיבור-על ואחד של הנמסיס שלו? נקודת המוצא אומרת שבעולמנו - כלומר ביקומנו, אותו אחד שבו חיים ומתפקדים גם באטמן וסופרמן, ולצורך העניין גם וונדר וומן שאינה מוזכרת בשמה - יש שאריות של אמנות קסם עתיקה. רק מכשף אחד (דג'ימון הונסו) נותר ממסדר עתיק שמגן על כולנו מפני הרוע המוחלט, שמיוצג על ידי שבעת החטאים בני המוות של הנצרות, שמצדם מיוצגים על ידי מפלצות ה-CGI המחפירות של העשור. בהינתן הרוע השטני הזה ומעטפת ההגנה הקסומה, אין פלא שאנחנו מקבלים כאן סיפור של שחור מול לבן: גיבור הכובש את יצרו ונבל שלא עומד בפיתויים של אותם חטאים.
זה משמעותית יותר נבון ופחות נדוש מאיך שזה נשמע, כי אנחנו מכירים את שני הצדדים לפני שמישהו מהם נהיה גיבור או נבל: בהתחלה יש לנו עסק עם שני ילדים נטושים, כל אחד בדרכו - זה שמאבד את אמו בפארק שעשועים, לעולם לא מוצא אותה שוב והופך לברחן סדרתי ממשפחות אומנה, ומנגד - זה שאביו ואחיו מאשימים אותו בתאונה שמשנה את מסלול חייה של משפחתו. השבר בתא המשפחתי הוא בשני המקרים הסיבה והמניע ליציאה לדרך עצמאית בגיל צעיר מדי, והשאלה שמלווה את הסרט עד סופו היא לאן יוליכו שני ההפכים את המטען הלא פשוט הזה שהם סוחבים.
התמה של משפחה והיעדרה, תחושת השייכות לה ותחושת הניתוק ממנה, ננעלת סופית כשהסרט מתביית על הגיבור שלו תרתי משמע, ילד האומנה בילי בטסון (אשר אנג'ל המוצלח). הוא בדיוק מגיע לבית חדש כשנופל עליו התיק של כוחות-על שמתבטאים בזהות אלטרנטיבית של גבר שנראה בגיר (זאקרי לוי), אבל מצד אחד לבוש בחליפת הסופר-הירו המגוחכת בכל הזמנים ומצד שני הוא מבפנים עדיין טינאייג'ר על כל המשתמע מכך. מבין הילדים החיים בבית, האחד שבילי חולק איתו את הסוד הוא פרדי (ג'ק דילן גרייזר, זה מ"זה"), שסובל הן מנכות והן ממקרה סופני של גיקיות.
אני חושב שמוטב לנטוש בשלב הזה את תקציר העלילה ולהתמקד במה שעובד בסרט רצוף הבעיות והמקסים הזה. בשבילי זה בראש ובראשונה ליהוק פשוט מושלם של התפקיד הראשי: בשנה שעברה מלאו 40 ל"סופרמן", וזאקרי לוי הוא תזכורת מושלמת ללקח שלימד אותנו כריסטופר ריב על היתרון העצום של פנים לא מוכרות דווקא כשהן מוברגות על גוף של גיבור-על. לוי אינו שחקן אלמוני לחלוטין, יש לו רזומה טלוויזיוני מכובד ואפילו תפקיד קטנטנן בסרטי "ת'ור" של מארוול, אבל הוא מספיק נובאדי בשביל להקל משמעותית על השהיית אי האמון המפורסמת, שבמקרה הזה נושאת במעמסה כפולה - כי אנחנו צריכים להאמין שהגבר הזה שלבוש כמו "ליברצ'ה: השנים המאוחרות" הוא לא רק סופר-הירו אלא גם בכלל ילד בן 14. אבל שלא תטעו, בהיעדר ההיכרות המוקדמת אין כדי להוריד כלום מההופעה הפשוט מושלמת של לוי, שמצליח - שימו לב, בתרגיל הבא שלי אתלה באילן גבוה - להתעלות לרמות שטום הנקס העפיל אליהן בתנאים דומים ב"ביג" (סרט שלא במקרה מקבל כאן מחווה קטנה, מקסימה, אוהבת וראויה מאין כמותה).
תת-מחמאה בסעיף הליהוק מגיעה לכימיה שנוצרת בין השחקן הבגיר לגרייזר הצעיר, ובכלל לעבודת אנסמבל מעולה שיותר ממתקזזת עם המלאכותיות של ייצוג כל גזע ומין על פני האדמה (ואם כבר, אז בהקשר הזה פשוט חבל שתחום המגדר נמצא בכזה פיגור אחרי הגזע אצל די.סי בדיוק כמו אצל מארוול).
צעירים וצעירים בגופם
כסיפור אוריג'ין, "שהאזאם" (בסרט תלמדו שמדובר בראשי תיבות, זה לא שְבּוֹטים התחילו לתרגם שמות של סרטים) נבחן בראש ובראשונה השטיק של גילוי כוחות העל. אלא שבאורח יוצא דופן, מה שקורה ברוב הסרטים מהסוג הזה כבר בשליש הראשון קורה כאן דווקא בשליש האמצעי, שהוא מסורתית החלש ביותר בקולנוע בכלל ובסרטי קומיקס בפרט - וכאן הוא החלק הטוב ביותר, הלב והנשמה של הסרט ופיסת כתיבה ומשחק מהמקסימות שיצא לי לראות השנה. באופן אישי אני אוהב מאוד גם את הסיום, אבל אמעל בתפקידי אם לא אדווח לכם שבת ה-13 שלי טענה שהוא קצת צ'יזי (ואז הודיעה בחוסר רצון בולט שדי.סי עשו אחלה סרט, כי היא מארווליסטית אמיתית ואני לא יכול להיות גאה יותר כאבא או כחננה).
אגב, אם כבר מדברים, זה קטע ש"שהאזאם" יוצא מתי שהוא יוצא. ראשית, כי הידעתם: שמו המקורי של הגיבור הזה היה "קפטן מארוול", פיסת טריוויה שתמיד מצליחה לבלבל את החנונייה בת זמננו. שנית, זה קטע כפול מפני שבדו-קרב הקפטן מארוולים, זה שבמרכזו עומד גבר הוא ביי-פאר הסרט הטוב יותר מבין השניים שאתם יכולים לתפוס עכשיו בבתי הקולנוע.
רובכם כנראה צעירים מכדי לזכור את "גיבור אמריקאי", במקור "The Greatest American Hero", סדרת הטלוויזיה מהאייטיז על אדם שהופך לגיבור-על אבל לא מקבל את ספר ההדרכה לכוחות-העל שלו. "שהאזאם", ולא רק בגלל הדמיון המסוים בקו העלילה, החזיר אותי לסדרה הנהדרת ההיא ולשיר הפתיחה הבלתי נשכח שלה, "Believe it or Not" (עכברי טלוויזיה עשויים להכיר אותו כלחן ששימש את ג'ורג' קוסטנזה במשיבון שלו. זוכרים, "בליב איט אור נוט, ג'ורג' איזנט אט הום"?). זה עניין של קסם, של נאיביות אמיתית, גם של אפקט ה"אוקיי, למישהו כאן היה יותר רעיון מאשר כסף לבצע אותו" (התקציב המשוער של "שהאזאם" הוא 80-100 מיליון דולר, בוטנים בהשוואה להפקות הדגל של די.סי). ואולי בכלל נזכרתי בסדרה שאהבתי כילד כי הצצתי ימינה אל בת ה-13 שהוזכרה לעיל, שמחתי בשבילה שהיא רואה את רואה את הסרט הזה בגיל הזה וקצת התבאסתי בשבילי כי אני רואה אותו כשמחצית חיי כבר מאחוריי.
בתשע מתוך עשר ביקורות לא תשמעו אותי מדבר על מסר של סרט ובעשירית תשמעו אותי "מפליץ בכיוון הכללי שלו" כמאמר הפייתונים, אבל את מה שיש ל"שהאזאם" להגיד על התבגרות ומשפחה, עוצמה פנימית ומחויבות רגשית, שווה לשמוע בשלב בחיים שבו הדברים האלה אשכרה מחלחלים במקום להתאייד ולהתעבות על תקרת הזכוכית של הציניות.