1. ארבעה פרסים

"שבוע ויום" חזר מפסטיבל הקולנוע בירושלים עם פרס הסרט הטוב ביותר, פרס סרט הביכורים, פרס התסריט ופרס "פיפרסקי" של פדרציית מבקרי הקולנוע הבינלאומית - כנראה הפרס הצפוי ביותר, מפני שאסף פולונסקי עשה סרט מהסוג שמבקרים אוהבים לאהוב. עכשיו, שנהיה ברורים: בתשעה מעשרה מקרים לא הייתי כותב את זה כמחמאה. אבל זה המקרה העשירי.

אייל (שי אביבי) קם מהשבעה על בנו ולא באמת מצליח להתעורר. אשתו ויקי (יבגניה דודינה) מנסה איכשהו לחזור לשגרת חייה, אבל בעלה עסוק בסדרה של הסחות דעת – הסקס הרועש מדי של השכנים (שרון אלכסנדר וכרמית מסילתי קפלן), החתלתולים שנולדו בחצר, ובעיקר המריחואנה הרפואית של הבן המנוח. אלא שאייל לא יודע לגלגל ג'וינט טו סייב היז לייף, אז הוא נעזר בזוהר, בנם של השכנים הווקאליים (תומר קפון). הסיטואציה יוצרת חיבור בין הסטלן הצעיר והאב השכול, והם מבלים את היום שאחרי השבעה בסרט אחוות גברים משלהם. אלא שיש בסרט הזה גם צלע שלישית – ילדה בשם בר (אלונה שאולוף), שאמה מאושפזת באותו הוספיס שבו סיים בנם של ויקי ואייל את חייו.

כנראה שההגדרה הכי נכונה ל"שבוע ויום" היא מלודרמה קומית, אם כי זה חוטא לחוויית הצפייה, שהיא בדיוק הפוכה בסדר הדברים - זו יותר קומדיה מלודרמטית (זה פשוט מצלצל פחות טוב). על כל פנים, זה סרט מצחיק ואנושי מאוד שלא נותן לעיסוק במוות להכביד עליו, זולת רגע אחד של סרט-בתוך-סרט (נגיע לזה) ושוט אחד שהוא מהטובים שראיתי השנה בקולנוע (נגיע גם לזה).

מה שעושה את "שבוע ויום" לסרט שתענוג לבקר הוא הרב-רובדיות שלו, העובדה שיש בו המון מה לפרש. זה לא הופך אותו חלילה לסרט-של-מבקרים, אלא כאמור למקרה החריג של יצירה שמזמינה ניתוח אבל מסתדרת מצוין גם בלעדיו. זה סרט שאין שום צורך במקרא כדי לפענח אותו. ובגלל שבכל זאת אגיש כאן את הגרסה שלי למקרא כזה, אתם לגמרי מוזמנים להתעלם מקיומו; אני ממילא לא כירורג סרטים דגול. "שבוע ויום" פשוט, כאמור, כל כך מזמין את זה.

מתוך הסרט שבוע ויום (צילום: ורד אדיר)
מלודרמה קומית או קומדיה מלודרמטית? אביבי וקפון ב"שבוע ויום"|צילום: ורד אדיר

2. שלושה הדהודים

האם "שבוע ויום" הוא מחווה מקומית ל"אמריקן ביוטי"? עם עלילה מוּנעת-מוות ומערכת יחסים ענפה בין גבר בגיל העמידה לשכן הסטלן שלו, קשה להתעלם מקווי הדמיון. אני לא יודע אם פולונסקי החליט במודע לעשות "יזראלי ביוטי" או אם סרטו של סם מנדס בכלל היה לו בראש בשלב הכתיבה, אבל אני אוהב את היומרה – את החוצפה החיובית – בסרט ביכורים ישראלי שמהדהד את מה שהיא לטעמי אחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע האמריקאי. וזה לא סתם הדהוד, אלא בדיוק במקום הנכון: "אמריקן ביוטי" הוא על מציאת משמעות לחיים ממש באמצע של גיא צלמוות. גם "שבוע ויום".

"World's Greatest Dad" הוא עוד סרט שנזכרתי בו תוך כדי צפייה. אם לא יצא לכם (ולמעטים מדי יצא), גם זאת קומדיה מלודרמטית או מלודרמה קומית על אב (רובין וויליאמס) שמתמודד עם מות בנו - במקרה הזה בתאונת אוננות מחרידה. סרטו של בובקאט גולדת'וויט שונה מאוד בדגשים שלו מ"שבוע ויום", אבל שניהם מטפלים נהדר בתמה המשותפת של החזרה לחיים ושניהם מפליאים להימנע מעיסוק מכביד במוות. 

הזכרתי סרט-בתוך-סרט, וזה אכן המקום היחיד שבו פולונסקי הולך – מילולית, אומר ולא אוסיף על מנת שלא לקלקל – אל החרא של המוות עצמו. הוא עושה את זה חכם, בסיבוב, מחלף שיורד מהעלילה העיקרית אל סיפורו הצדדי של גבר (אורי גבריאל) ששכל את אחותו; זה רגע נהדר, כמו סמס שהבמאי שולח לך באמצע הסרט ואומר: "זה מה שחסכתי ממך. אני לא כופר בתהום של האובדן, אבל מעדיף לא להתעסק איתו ישירות. אפשר להמשיך עם הג'וינטים?".

הסרט השלישי שעלה בדעתי אגב "שבוע ויום" היה "חומות של תקווה". לא מסיבה נושאית, אלא בגלל בחירה סגנונית משותפת: בפעם הבאה (והאלף, אני מניח) שתצפו בסרטו של פרנק דרבונט, שימו לב לנוכחות הכמעט מתמדת של אור השמש בסרט הכלא הזה. פה קרן, שם חלון – החמה בכבודה ובעצמה מגלמת כאן את התקווה, שהיא-היא התמה של הסרט. פולונסקי מצדו ליהק את השמש לתפקיד אחר לגמרי: המציאות. החיים עצמם, כמו שאמר ההוא.

השמש – ודווקא לא ישראלית-יוקדת, אלא נעימה וכמעט מנחמת, יברך האל את הצלם מוש משעלי – מאירה את "שבוע ויום" כמעט לכל אורכו. ברגע נהדר, ממש בתחילתן של 98 הדקות האלה, היא נשפכת לאט-לאט לתוך הסלון המשפחתי דרך תריס חשמלי שהולך ונפתח, לוקחת את הזמן שלה עם הקטע של להוסיף יום לשבוע. והנוכחות הכמעט-תמידית שלה היא-היא התמה של פולונסקי. אחרי השבעה זורחת השמש, מאיר היום, נמשכים החיים. ההתמודדות קשה מנשוא, אבל בסופו (שוב, המילולי) של יום תהיה בזה מידה של נחמה.

שבוע ויום  (צילום: משה משעלי)
בואו נדבר רגע על יבגניה דודינה|צילום: משה משעלי

3. מוטיב אחד

"שבוע ויום" הוא סרט על התמודדות עם אין, עם חוסר, והדרך שבה פולונסקי מטפל בזה היא לטעמי ההברקה הכי גדולה שלו, מפני שהוא פשוט מטפל בזה כמו שזה – אבל מתוך נאמנות לאג'נדה הקולנועית של עצמו, לא איפה שזה. לא ישר בשכול אלא סביבו.

זוהר מנגן באייר גיטאר. הוא אפילו מפנטז על אליפות העולם. בר, ברצף סצנות נוגע ללב, מבצעת באמא שלה ניתוח בפנטומימה ואחר כך משחררת את הסרטן הדמיוני שלה אל הים. השיא הרגשי של הסרט הוא זעקה נטולת קול.

מול סצנת הניתוח הדמיונית ההיא, שבה אייל וזוהר הם הכירורגים-שותפים של הילדונת, מבקר הקולנוע שבי לא יכול היה שלא לחשוב – הנה במאי חצוף מספיק, חכם מספיק, בשביל להגיש לנו (ושוב מילולית) את הניתוח של הסרט של עצמו: "שבוע ויום" הוא על האין שבתוך היש. על החיים עם הבלי. 

4. שוט אחד

כמה נכון, כמה הולם, שהקליימקס הרגשי של יצירה על בלי הוא צעקה בלי קול. לא ניכנס לפרטים מסגירים, אבל סרט שלם אתה שואל את עצמך לשם מה נזקק פולונסקי לכישורים הדרמטיים של דודינה, והנה: שוט פשוט אדיר של משעלי, שוט שכולו אצבע פולשנית על איפה שכואב, ואז הצעקה האילמת הזאת של דודינה. אמרתי: מהגדולים שראיתי השנה בקולנוע.

תראו מה זה - כל כך דורש ניתוח הסרט הזה שאני פה כבר כמעט 900 מילים ועוד לא הזכרתי את התפקידים המעולים של אביבי וקפון. מילה עוד לא כתבתי על המוזיקה המצוינת של רן בגנו (נשבע לכם שיש שם רגע אחד של מחווה לפסקול "אמריקן ביוטי" מאת תומאס ניומן!). שורה עוד לא הקדשתי לפלטת הצבעים הפסטלית של משעלי, עוד אחת בסדרה שלמה של בחירות סגנוניות מפתיעות ומרגשות של צוות הבמאי-צלם (כמה יותר מתבקש, כמה יותר צפוי, היה לעצב סרט קשה-אור ומקונטרסט-צבעים כדי להמחיש את הפער שבין הנוכחים והנעדר).

פשוט תלכו ל"שבוע ויום", בסדר? אני מבטיח לכם שהוא שווה משמעותית יותר מאלף מילים.