ב"הדסון הוק", הכישלון המפואר של מייקל להמן, היה קטע כזה שהשודדים מתזמנים את שלבי השוד לפי קצב של שירים. ב"דרייב" של ניקולס וינדינג רפן (ותכלס גם ב"המשלח" של לואי לטרייה) היה נהג שודים עם מילים מועטות ומניעים מעורפלים שעושה את הטעות הקלאסית של לפתח רגשות במהלך ג'וב. ב"רומן על אמת" של טוני סקוט היה סיפור אהבה מתנייע שניצת בשנייה, אבל נאלץ להתבשל על אש קטנה עד שתיפתר התסבוכת האלימה שהנאהבים הנאיביים נקלעו אליה. ב"שומרי הגלקסיה" של ג'יימס גאן היה גיבור עם סיפור רקע שמהווה תירוץ להשמיע פסקול מגניב שמנותק לחלוטין מההתרחשויות על המסך, ולכן גם עושה להן מה שנקרא בספרותית "הזרה". אני מת על אדגר רייט, אבל קצת קשה לי עם זה שהוא לקח בהשאלה את כל הנ"ל ל"בייבי דרייבר".
אני אומר השאלה ולא גניבה כי כל הקטע של רייט – הבמאי/תסריטאי-שותף של "טרילוגיית הקורנטו", כלומר "מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים" ו"סוף העולם" – זה מטא-קולנוע. סרטים מודעים לעצמם ובעיקר לז'אנרם, שמרשים לעצמם לצטט חופשי ממקום של חיבה אמיתית למקור. אז לא, אי אפשר להאשים את אדגר רייט בפלגיאט. אבל בגיל 43 ואחרי חמישה סרטים באורך מלא (באמצע היה גם "סקוט פילגרים נגד העולם") אפשר לתהות מתי נראה ממנו מחשבה קולנועית מקורית.
אנסל אלגורט ("אשמת הכוכבים") הוא בייבי, נהג בחסד שסובל מצלצול תמידי באוזניים מאז התאונה שהרגה את אמו, אז הוא מחובר לאייפוד כמו לאינפוזיה כדי להטביע את הצלצול במוזיקה. מאז שבייבי הסתבך עם ארכי-פושע (קווין ספייסי), הוא נאלץ להיות הגו-טו רכב הימלטות שלו כדי לשלם את חובו לאלמנטים השליליים בחברה. אבל עכשיו פוגש בייבי מלצרית בשם דבורה (לילי ג'יימס), והתום המוחלט שלה גורם לו להרגיש ממש רע בקשר לפרנסה שלו. שזה כאילו בסדר, כי הוא בדיוק אמור לעשות ג'וב אחד אחרון, אבל אנחנו הרי יודעים שאף פעם אין באמת ג'וב אחד אחרון – כולל לא הג'וב שבייבי אמור לבצע עם באדי המטורלל (ג'ון האם), בת זוגו הקיק-אסית דרלינג (איזה גונזלס) ואחד בשם בייטס (ג'יימי פוקס) שמהרגע הראשון ברור שהוא חדשות רעות.
שלא תטעו: "בייבי דרייבר" אינו חוויית צפייה שלילית בשום מובן של המילה. האקשן הוא חד-משמעית הטוב ביותר שראינו מרייט, הקצב מצוין בזכות ההלוואה מ"הדסון הוק", הבדיחות זורמות. אנד ייט – כמו קרקוש מנוע שמוציא אותך מדעתך, משהו שם פגום. זאת לא תקלה אחת אלא בלאי מצטבר מכל הריפ-אופים שהוזכרו לעיל (ולפחות עוד קטע שלקוח פשוט אחד לאחד מ"קופלנד", אבל המיקום שלו בשני הסרטים הופך אותו לספוילר), ליהוק מפוקשש (אלגורט חסר כריזמה, האם מתאמץ מדי, פוקס פשוט בלתי נסבל), ובעיקר תחושה כללית שהמסה הקריטית של החלטות הבימוי והכתיבה נובעת אך ורק מהמחשבה "איזה מגניב זה יהיה".
אני אוהב מאוד את "מת על המתים", ועוד יותר את "שוטרים לוהטים", כי בסרטים האלה יש שילוב של אהבת קולנוע, לב ענק וכנות כובשת. רייט וסיימון פג, הכוכב והשותף לכתיבת טרילוגיית הקורנטו, גרמו לי להאמין שהם יוצרים סרטים תחת הגדרת המשימה "בוא נראה איך בחורים רגילים כמונו היו מתנהלים בסיטואציות שקורות רק בקולנוע". התסריטים אולי הלכו לאפוקליפסות, אבל הסרטים נשארו קרובים הביתה. מגניבים, בטח, אבל גם מאוד נוגעים. "בייבי דרייבר" לא נוגע – הוא לא יכול לגעת, לא עם דמות ראשית שמלכתחילה קשה לקנות ושעוברת אלף דברים שכבר ראינו בסרטים אחרים – וזה משאיר רק את האקשן, שהוא כאמור מניח את הדעת, ואת הבדיחות, שכאמור זורמות.
יכול להיות שאני יוצא קצת חזיר כאן, כי אלוהים יודע שסרט אקשן אפקטיבי ומצחיק זה ממש לא מעט בימינו, ועדיין – אם "סוף העולם" עשה רושם מעט מתאמץ, הרי ש"בייבי דרייבר" כבר נראה קצת פייק. סרט שהולך דרך התנועות, אם תסלחו לי על האנגלוז, אבל לא שם על השולחן אף איבר חיוני של היוצר. לא את הלב ובטח שלא את הקרביים.
ביקורות זקוקות לשורה תחתונה, ושלי היא ש"בייבי דרייבר" יושב בנוחות רבה בגבולות ההגדרה "חמוד, לא גדול". שזה בערך הדבר הכי מתסכל שאוהד של רייט יכול לשמוע ממבקר שגם הוא אוהד של רייט, אבל מי ישמע זאת הפעם הראשונה שביאסתי מישהו.
"גנוב על העולם" טוב פי 1,476 מהספין אוף "המיניונים", ואני לא אומר את זה רק כדי לשנות את הרושם של אחד שבא לבאס: אם גם אתם שקלתם לנקוט אלימות במשפחה כלפי השנוזל שגרר אתכם לקטסטרופה ההיא, הרי שיש לכם כאן הזדמנות לחוויה מתקנת.
יוצרי פרנצ'ייז המיניונים עשו את הבלתי אפשרי כששרדו את המהפך של הגיבור שלהם – מהבד גאי של "גנוב על הירח" אל הגוד גאי של "גנוב על המיניונים". זה עבד הרבה בזכות סיפור האהבה בין גרו (סטיב קארל בגרסת המקור) לסוכנת לוסי (קריסטן וויג), ועוד יותר בזכות שלוש הבנות המאומצות של גרו, שלחלוטין גנבו את הסרט. ב"גנוב על העולם" עובד הבמאי פייר קופין בלי השותף שלו כריס רנו – אריק גיו וקייל בלדה הם ממלאי המקום של רנו – אבל אנחנו ממשיכים עם אותה גלריה, גרו פלוס לוסי פלוס שלוש קטנטנות פלוס מיליארד, מיליארד מיניונים. עלילתית אנחנו מדברים על גילוי אחיו האובד של גרו, מיליונר אקסצנטרי בשם דרו (שוב סטיב קארל), על המאבק של שניהם בבד גאי התורן בלתזר בראט (טריי פרקר), ועל ההסתגלות של לוסי למעמדה כאם חורגת.
חדשות טובות קודם? אז כל מה שעבד ב"גנוב על המיניונים" עובד גם כאן. הזוגיות של לוסי ודרו, כל מה שקשור לילדות – יש לנו את זה, לא לגעת. אבל בראט הוא דמות פשוט בלתי נסבלת, עם ובלי קשר לזה שנמאס לי לראות דמויות עם קבעון אייטיז בסרטי ילדים – פשוט תשימו שלט "אתם יודעים, בשביל ההורים" – והמיניונים, מה אני אגיד לכם? אין לי בעיה לחיות עוד שני מילניומים ולא להיתקל בהם שוב.
נו, אז "בייבי דרייבר" לא גדול כמו שהוא היה צריך להיות ו"גנוב על העולם" לא גרוע כמו שניתן היה לחשוש. מזכיר לי משפט שקראתי כילד, הגם שאני פשוט לא מצליח לשחזר איפה: "הטבע תמיד מאזן את ספריו".
mako תרבות בפייסבוק