גבר בשנות ה-30 לחייו מביט באורגן ישן, שריד מהאייטיז, מבעד לדלת פתוחה למחצה של חדר חשוך. המצלמה מתקדמת חצי צעד לתוך החדר ואנחנו שומעים הדהוד של המוזיקה האיומה שהכלי הזה ידע להפיק תחת ידיים לאו דווקא מיומנות. המצלמה מושכת שוב לאחור והמוזיקה נעלמת. כלום לא צריך להיאמר כדי שנדע שזה היה החדר שלו, האורגן שלו, המוזיקה שלו.
כעבור עשר דקות מסך עומד הגבר מול אמו לאחר שלא התראה איתה במשך 12 שנים. מאחוריו יש חלון רחב ומואר שהמשקוף שלו ממסגר אותו בצד ימין של הפריים. מאחוריה יש חלון צר שממסגר אותה משמאל. לא צריך להסביר לנו כלום בשביל שנבין את עומק הנתק.
"זה רק סוף העולם" הוא סרט קאמרי ומינימליסטי, אבל הנ"ל הם רק שתי טיפות בים של רגעים יפהפיים שבהם הבמאי קסבייה דולאן עושה מקסימום קולנוע ממינימום עלילה. זה לא סרט גדול – אפילו לא אחד משלושת הטובים ביותר של דולאן, שבגיל 28 יש מאחוריו כבר שישה סרטים באורך מלא – אבל במיטבו זה בית ספר לדקדוק קולנועי. "סוף העולם" מבוסס על מחזה אוטוביוגרפי מאת ז'אן לוק לאגראס, ורוב מוחלט של הסרטים מבוססי המחזות מסתפקים בלהיות מחזות מצולמים; דולאן, מצידו, מדבר קולנועית כל כך שוטפת עד שאפילו תיאטרון יוצא לו קולנועי. מי שראה את "מאמי" שלו לא ישכח את סצנת הפריים הנפתח, אלא שהניצוצות באים ממנו גם ברגעי מצמץ-ופספסת-אותם.
הגבר שהוזכר לעיל הוא לואי (גספר אוליאל), מחזאי מצליח שחוזר לבית אמו כדי להודיע לבני המשפחה שהוא עומד למות. אלא שעברו 12 שנה, כאמור, ומצבו הרפואי הוא לא הדבר היחיד שהשתנה. אחיו הבכור אנטואן (ונסן קאסל) פיתח רמות זעם מדאיגות והתחתן עם אישה בשם קתרין (מריון קוטיאר) שלואי מעולם לא פגש, בת הזקונים סוזאן (ליה סיידו) נעשתה סטלנית במשרה מלאה, והאם (דמות נטולת שם שמגלמת נטלי ביי) נראית כמי שהקשר שלה למציאות במגמת דעיכה.
איפה האבא בסיפור הזה? למה אנטואן כועס על העולם באופן כללי ועל אחיו הצעיר באופן ספציפי? האם זה רק נדמה לנו או שקתרין קולטת תוך שנייה וחצי מה הסיפור של לואי, לרבות העובדה שהסיפור שלו עומד להסתיים? ואיך, אם בכלל, כל זה קשור לעובדה שלואי הוא ההומו היחיד במשפחה? אל תצפו מ"סוף העולם" לתשובות חד-משמעיות. זה לא הקטע שלו. וזה גם עשוי לתסכל צופים מסוימים, אז מוטב לבוא ערוכים נפשית לדיל הזה של יותר שאלות מתשובות. או כמו שאני רואה את זה, יותר ניואנסים מאמירות גורפות.
עשרה קבין של אינטליגנציה רגשית ירדו לעולם, ולפחות שלושה נטל קסבייה דולאן. הקנדי-צרפתי פרץ בגיל 19 עם "הרגתי את אימא שלי" הנפלא, שאי אפשר היה לראות בלי לתהות איך בחור בגיל הזה פיצח ככה את כל המורכבות של יחסי בן-אם; לפני שלוש שנים, עם "מאמי", השאלה הייתה איך מישהו שבקושי הספיק להיות בן של מישהו כבר מבין כל כך לעומק את המורכבות של להיות הורה; והנה זה שוב, האזמל החד הזה: עם כל המינימליזם שלו, ב"סוף העולם" יש כל מה שצריך כדי להציג משפחה אומללה לפי דרכה.
דולאן הוא גם במאי שחקנים בחסד, ומריון קוטיאר – במובנים רבים המצפן של הסרט, בהיותה היחידה שמתבוננת על המשפחה מבחוץ – עושה כאן אולי את התפקיד הטוב ביותר שלה (ושוב, מכמעט כלום: מורים למשחק אוהבים להגיד ש-Acting is reacting, והריאקשנים שלה כאן באמת ראויים להילמד). גם סיידו וביי משכנעות מאוד, כל אחת בכיוון המנוגד שלה. על הרקע הזה בולטת החולשה המשותפת של קאסל ואוליאל: הראשון לא מצליח לתקשר את מה-שזה-לא-יהיה שהוא הדלק לזעם של הדמות שלו, והשני מוגבל להבעה וחצי שמשרתות היטב את הדמות שלו בתחילה אבל נעשות מתסכלות ככל שנוקפות הסצנות.
ממש על קו הסיום, אולי בעשר הדקות האחרונות, נראה ש"זה רק סוף העולם" מאבד כיוון - או ליתר דקות מאבד מינון. דולאן לוחץ חזק מדי על הגז הדרמטי ומסיים בחריקת צמיגים יצירה שנמצאת באלמנט שלה דווקא בהילוך שני-שלישי. הסך-הכל הוא כאמור לא בטופ-3 של דולאן – לצד השניים שכבר הזכרתי הייתי מונה גם את "Heartbeats" – ועדיין, זאת דרמה שכל אחד שאי פעם הייתה לו משפחה ימצא את עצמו מהנהן מולה שוב ושוב לאמור "נכון, זה ככה".
וזה מטריף אותי, אז שיטריף גם אתכם: המחזאי ז'אן לוק לאגראס כתב את "זה רק סוף העולם" ב-1990. כלומר, זה בלתי אפשרי פיזית שהוא צפה ב"עד סוף העולם" של וים ונדרס או הקשיב לפסקול המהולל של הסרט ההוא - שנת ייצור 1991, כן? - לפני כתיבתו של המחזה ששמו מזכיר כל כך את שם סרטו של ונדרס. עכשיו, רצועה מס' 13 בפסקול של "עד סוף העולם" היא השיר "Death's Door" של דפש מוד - שמספר על בחור שחוזר הביתה כדי למות. צירוף מקרים? כן, טוב, מן הסתם כן. ועדיין.
זה כמו בסרט ההוא
כשהוא לא עושה סרטים, קסבייה דולאן מביים קליפים - על אחד מהם אולי שמעתם, "Hello" של אדל - ומגלם בקולו את סטן בגרסה הקנדית-צרפתית של "סאות' פארק". חוץ מזה הוא התסריטאי של עצמו ושחקן (לא רק של עצמו: בפילמוגרפיה שלו יש כבר 11 תפקידים קולנועיים). ובכן, השילוב הזה של ריבוי כישרונות בלתי נסבל ואינטליגנציה רגשית בלתי רגילה קיים גם אצל שון כריסטנסן – במקור צייר ומוזיקאי ובשנים האחרונות גם במאי, תסריטאי, שחקן ועורך.
פיצ'ר הביכורים של כריסטנסן, "לפני שאני נעלם" (בעצם עיבוד מרחיב לסרטו הקצר "עוצר"), ביקר כאן בפסטיבל הקולנוע ירושלים ב-2014. כריסטנסן ביים, כתב, ערך ושיחק בתפקיד הראשי, והפגין כישרון רב-עד-מתסכל תחת כל אחד מהכובעים. זה סיפור קטן ומצחיק-מריר על ריצ'י (כריסטנסן), שניסיון ההתאבדות שלו נקטע באיבו בגלל טלפון מאחותו שצריכה בייביסיטר דחוף. בין השניים יש נתק שאנחנו לא מודעים לסיבות ולנסיבות המדויקות שלו – עוד נקודת דמיון ל"זה רק סוף העולם", אם כי במקרה הזה יש תשובה מובהקת לשאלה מה קרה - אבל ריצ'י מחליט להפסיק לדמם וללכת לשמור על סופיה (פטימה פטאצ'ק), האחיינית בת ה־11 שהוא בכלל לא מכיר. מכאן מתפתח סרט מסע בשניים, גבר מדוכא וילדה מחוננת. וזה פשוט נהדר: יצירה מעט בוסרית אבל כל כך מקסימה שזה לגמרי מחפה על החסרונות שלה.