בטקס האוסקר יש פרס לסרט דוקומנטרי קצר ושני פרסים נפרדים למחלקת הקול - עריכת סאונד ומיקס סאונד. אין ספק שזה מכבד את העושים במלאכה, אבל יש ספק אם זה מעניין מישהו מלבד הזוכים ומשפחותיהם הגרעיניות.
האוסקר תמיד מקבל בראש על כל דבר אפשרי – החל בהתעלמות מקבוצות אתניות וכלה ביכולת המוכחת של כ-6,000 חברי האקדמיה לבחור פה אחד את הזוכים הכי פחות ראויים בכל שנה נתונה. הוא גם נתפס במידה רבה של צדק כאירוע מיושן, עצי, סחי.
הפתרון לכל הנ"לים מצוי לדעתי בפרסים עצמם. לראיה, הנה 12 קטגוריות מעניינות פי כ-6,000 ממיקס סאונד, ועל הדרך כמה זוכים ראויים להפליא שאין להם צ'אנס לקבל כלום באוסקר כמו שאנחנו מכירים אותו.
הליהוק הטוב ביותר: "כולם רוצים את זה"
שנים אני תוהה איך זה שאין פרס למלהקים – לא רק באוסקר אלא גם בטקס של איגוד השחקנים, ה-SAG, שבו מוענק פרס לצוות השחקנים הטוב ביותר אבל לא למי שליהק אותם. בכלל, מלהקים סובלים היסטורית מהיעדר רספקט מקצועי; למעוניינים להידהם עד כמה מומלץ לצפות בסרט הדוקומנטרי Casting By (מסתובב בסירקולציה של yes דוקו בשם "המלהקת").
גם "כולם רוצים את זה" של ריצ'רד לינקלייטר לא זכה לטעמי לרספקט המגיע לו, וזה מאוד הולם שהוא הזוכה הטבעי בקטגוריה הלא קיימת הזאת. גלן פאוול, בלייק ג'נר, זואי דויטש – הסרט הזה יושב על קאסט נהדר של שחקנים צעירים, ברובם לא מוכרים, ותענוג לראות אותם. אז הפרס הראשון שלנו הולך לג'טסין ארטרה, ויקי בון וקים דייויס-וגנר, האנשים שאפשרו לזה לקרות לאחר שאמרו מלא פעמים "אנחנו נתקשר אליך".
חביב הקהל: "דדפול"
ה-People's Choice Awards יכול ללמד את האוסקר כמה דברים על רלוונטיות, והאקדמיה הייתה עושה בשכל לו הייתה מחלקת בהשראתו את פרס חביב הקהל (או "בחירת הקהל", או איך שלא תקראו לזה בלי להסתבך עם המחלקה המשפטית של ה-People's Choice). זה נכון בכל שנה ובמיוחד השנה, אחרי קמפיין הרשת שקרא להעניק ל"דדפול" מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, לרבות סרטון "לשיפוטכם" ומכתב מאת ראיין ריינולדס שנשלחו למצביעים.
בינינו? חברי האקדמיה יכלו פשוט לצאת מגניבים ולסדר ל"דדפול" מעומדות לפרס הכי גדול. אבל זה לא בדי.אן.איי שלהם לצאת מגניבים, אז פרס בחירת הקהל הוא פשרה לגמרי סבירה.
פרס האנסמבל: "קפטן פנטסטיק"
אני כאילו מתקטנן פה עם ההגדרה, כי הפרס הגדול של ה-SAG הוא פרס לאנסמבל שחקנים שפשוט נקרא "פרס הקאסט" (את "פרס האנסמבל" מעניקים ב-SAG ליצירות טלוויזיוניות, ויש גם – הידעתם? – פרס "אנסמבל אנשי פעלולים"). אבל העניין הוא שאני בעד פרס נפרד לסרטי אנסמבל, לא פרס לצוות שחקנים באשר הוא.
כל הקטע בסרט אנסמבל מובהק הוא הרוחב. מאמץ משותף, שווה פחות או יותר, לגלריה שלמה של דמויות ושחקנים – חיה נדירה אך בהחלט קיימת בתרבות מקדשת-הכוכבים של הוליווד ("ספוטלייט", הזוכה הגדול של ה-SAG בשנה שעברה, היה בדיוק כזה. "התיאוריה של הכל", שהיה מועמד לאותו פרס לפני שנתיים? בכלל לא כזה). ומשהגדרנו את גבולות הגזרה, יעלו ויבואו כל חברי האנסמבל של "קפטן פנטסטיק": ויגו מורטנסן, ג'ורג' מק'קיי, סמנתה איסלר, אנאליס באסו, פרנק לנגלה ועוד מלא שמות שלא יגידו לכם כלום אבל לגמרי עושים את הסרט המקסים הזה.
הקמפיין הכי אפקטיבי: "ג'ון וויק 2"
חד משמעית הטיזר-פוסטרים הכי טובים של השנה, אבל זה לא רק זה: "ג'ון וויק" הראשון הפתיע את המבקרים ואת הצופים, אלא שהוא היה בסופו של דבר סרט קטן והצלחה קופתית נאה אך צנועה. להפוך את ההמשכון שלו למשהו שהריח מראש כמו אירוע קולנועי ואכן הפך לכזה – זאת נוצה בכובע של אנשי השיווק ב"Lionsgate". הבלוגר כריס תילק כתב ניתוח מחכים של כל העניין – החל בחשיפה ב"קומיק קון", עבור בפוסטרים וכלה בטריילרים - אם בא לכם ממש לצלול לתוך זה.
אגב, אפקט הבא-קטן-יצא-גדול הוא גם מה שנותן ל"וויק" קדימות על פני "דדפול", שהקמפיין שלו היה מבריק באותה מידה (ומוצלח יותר ברמת התוצאה הקופתית), אבל איפה סרט חדש של מארוול ואיפה המשכון בכיכוב הגירסה בת ה-52 של קיאנו ריבס.
הטריילר הכי טוב: "לוגאן"
אם אוסקר על שיווק זה בבחינת מדע בדיוני, אז פרס ספציפי לטריילרים זה הכי מתבקש. עכשיו תציצו שנייה בכמעט-זוכה, "The Greasy Stranger", סרט שאני לא יודע עליו כלום ומת לראות אותו רק בגלל הטריילר (וכאילו, בגלל זה הוא הכמעט-זוכה):
והנה "לוגאן", שהוא לא רק הזוכה הכי ראוי אלא גם אקסטרה הצדקה לפרס הזה. האוסקר נערך בפברואר וכבול לסרטים שיצאו עד דצמבר, ככה שהוא אנטי-הייפ בהגדרה. פרס לטריילר – שיצא עד דצמבר, אם הם ממש מתעקשים – פירושו לתבל את הטקס בסרטים שנמצאים בשלב הכי טוב של חיי המדף שלהם: לפני שהתבאסנו מהם.
"Best on-screen duo": ראיין גוסלינג וראסל קרואו, "בלשים בע"מ"
בין 1992 ל-2006, ושוב בין 2012 ל-2015, אם.טי.וי חילקה בין פרסי הסרטים שלה את ה-On-screen duo – "פרס הזיווג הקולנועי" אם תרצו. הוא חולק לזוגות מכל מיני סוגים, כמו זק אפרון וסת' רוגן ב"שכנים" או מארק וולברג וסת' מקפרלן ב"טד", לצד זוגות קולנועיים סטנדרטיים של גבר ואישה – ולטעמי היה הברקה רב-שנתית.
גם "בלשים בע"מ" של שיין בלאק הוא הברקה לא נורמלית (פייר, בעולם מושלם בלאק היה מועמד לאוסקר על התסריט), והצמד גוסלינג-קרואו עושה עבודה כל כך טובה שהוא גורם ל-Duo האחר של גוסלינג השנה – עם אמה סטון ב"לה לה לנד" – להתבייש בצד.
הסיקוול הטוב ביותר: "דרך קלוברפילד 10"
אי אפשר לעשות סרט המשך ל"קלוברפילד". בלתי אפשרי אמפירית, כמו שאתם יודעים אם ראיתם אותו (ואם לא, אז תראו ותגידו תודה שלא ספיילרתי רק כדי להסביר למה). זה הופך את "דרך קלוברפילד 10" למועמד ראוי על עצם קיומו, אבל הסרט הזה לא רק נעשה: הוא נעשה כהלכה.
עבודת הבימוי (דן טרכטנברג), התסריט (לעולם לא יימאס לי לציין שאחד הכותבים הוא דמיאן שאזל, במאי "לה לה לנד"), ההופעה של ג'ון גודמן – זה פשוט סרט אימה מצוין, אולי רק בניכוי 20 דקות אחרונות מעט סטנדרטיות.
מי שרוצה "לפצל שיערות", כמו שאומרים באמריקאית, ישלוף את הטיעון ש"דרך קלוברפילד 10" בכלל לא נכתב כסיקוול אלא כסרט בשם "המרתף" שבהברקת שיווק שודך קלושות ל"קלוברפילד". וזה בהחלט נכון, אבל ברמת התוצאה הוא עדיין המשכון טוב יותר מכל אחד אחר שיצא השנה.
הרימייק הטוב ביותר: "חברי הדרקון אליוט"
טוב, פה אין תחרות בכלל. "חברי הדרקון אליוט" המקורי מ-1977 היה סרט זניח למדי ומטריד למדי, גם ילד-גיבור שמועסק כמשרת של משפחתו המאמצת והשילוב התמיד מעכבן של אנימציה ולייב אקשן. "אליוט" החדש הוא סיפור נפלא על חברות של ילד ודרקון, על אהבה ראשונה, על הכאב הבלתי נמנע של ההתבגרות – והבמאי דייויד לאורי מצליח להנגיש את כל זה לילדים בלי לפספס לרגע את המבוגרים. "אליוט" ראוי מהבחינה הזאת גם לפרס "הסרט הכי טוב לכל המשפחה", אבל בואו: יש כל כך מעט כאלה שאין סרט לחלק אחד כל שנה.
התלת ממד הכי מוצדק: "דוקטור סטריינג'"
ספציפית לגבי "סטריינג'" אפשר לטעון שהוא סרט התלת ממד הכי מוצדק שנעשה אי פעם ו/או מאז "אווטאר", אבל הנקודה כאן הכי פחות הזוכה ויותר הקטגוריה. כל עוד אין פרס מיוחד לסרטי תלת ממד - ואיתו הפדיחה המשתמעת של לא להיות מועמד למרות שעשית סרט בתלת – נמשיך לקבל סרטים שיגרמו לנו גם להרכיב את המשקפיים המטופשים האלה וגם לתהות למה במשך שעתיים. אהמ, "חיות הפלא והיכן למצוא אותן".
השורה הכי מצוינת: "דדפול"
לא שנה רעה לציטוטים. לא רעה בכלל. "אתה יודע מי עוד רק מילא פקודות? אדולף היטלר" ("בלשים בע"מ). "לעולם לא אפסיק לרדוף אחריך. אני כמו המחסל מ'שליחות קטלנית' ואתה כמו שרה קונור, אבל בסרט הראשון, לפני שהיא ידעה לעשות תליות און" ("המצוד אחר אנשי הבר"). "בל ישכחו הבריות כי לרגע אחד קצר וזוהר היה מקום שנקרא קמלוט" ("ג'קי"). אבל 2016 הייתה השנה של "דדפול", סרט הוואן-ליינרים האולטימטיבי, והוא לוקח את הפרס עם זה: "היה לי אתמול עוד סיוט ליאם ניסן. חטפתי את הבת שלי והוא לגמרי סרב לקבל את זה. עשו שלושה סרטים כאלה. באיזשהו שלב אתה חייב לתהות אם הוא פשוט הורה גרוע".
ריט ריס ופול ורניק, שבמקום שמותיהם מופיע בסצנת הפתיחה של "דדפול" השורה "תסריטאים: הגיבורים האמיתיים פה", הם לגמרי הגיבורים של הקטגוריה הזאת.
הסצנה הכי טובה: העצלן במשרד הרישוי, "זוטרופוליס"
זאת אמורה להיות קטגוריה קשה להכרעה, אבל לא באמת הייתה לי התלבטות. לא עם הדבר הזה (מוזמנים לבמה: הבמאים ביירון הווארד וריץ' מור):
הסוף הכי מעולה: "טוני ארדמן"
תראו, זה סוף. אי אפשר ממש לדבר עליו. כל מה שאני יכול לעשות זה להפציר בכם לרוץ לסרט הנהדר הזה; אני מניח שאחרי 162 דקות עם הגיבורים של הבמאית מארן אדה, גם אתם תרגישו שסצנת הסיום שלהם ושל הסרט היא משהו שלא שוכחים.