הקולנוע לא עומד למות. למען האמת, בכל הנוגע לעתידו של המדיום, ייתכן שהפצה בלעדית בסטרימינג (או פיי-פר-וויו, או כל פורמט אחר של צפייה ביתית) היא חדשות טובות. עלויות השיווק וההפצה צוללות כשאין צורך להוציא אנשים מהבית, מה שמקטין את הסיכון הכלכלי של המפיק והמפיץ; גם ערכי ההפקה הנדרשים לשידור או הסטרמה על המסך הביתי נמוכים יותר מהסטנדרט הנחוץ להקרנה באולמות, אז שוב, הסרט נטול ההפצה הקולנועית נעשה זול וזמין יותר. הוסיפו את הכוח הכלכלי של נטפליקס, דיסני פלוס, אמזון וכיו"ב - כוח שרק מתעצם מאז שהבידור העולמי התכנס לתוך הבית פנימה - וקיבלתם שוק תחרותי מאוד עם כיסים עמוקים מאוד, שזה בטח לא רע לסרטים. לראיה "The Gray Man", שהאחים רוסו ("הנוקמים: מלחמת האינסוף/סוף משחק") מביימים עבור נטפליקס עם ראיין גוסלינג וכריס אוונס, בתקציב של 200 מיליון דולר. כלומר, אפילו "שובר הקופות" לא מת בעידן שבו לא פותחים קופות.
אבל אולמות הקולנוע בהחלט עלולים למות. לפי הערכת האיגוד הלאומי של בעלי אולמות הקולנוע בארה"ב שפורסמה בחודש שעבר, 69% מחברות הקולנוע הקטנות והבינוניות יאלצו להכריז על פשיטת רגל או להיסגר; בתחילת אוקטובר כבר הודיעה רשת האולמות השנייה בגודלה בעולם, "סינוורלד" של הישראלי מוקי גרידינגר, על סגירת 663 בתי קולנוע. פטי ג'נקינס, במאית "וונדר וומן" וסרט ההמשך הנדחה-כרונית "וונדר וומן 1984", אמרה בראיון לסוכנות הידיעות רויטרס ש"אם נסגור את בתי הקולנוע, זה לא יהיה תהליך הפיך [...] אנחנו עלולים לאבד לנצח את קהל הצופים". הדברים, שיהיה ברור, נאמרו עוד לפני שדיסני - השחקנית הגדולה ביותר בשוק הסרטים - הודיעה רשמית על רה-ארגון שבמסגרתו הפוקוס העיקרי יהיה על שירות הסטרימינג שלה.
כמבקר קולנוע זה לא אמור לשנות לי. כמיזנתרופ ויושב-בית זה אמור אפילו לשמח אותי ככה בשוליים, כי מה רע לי לצפות בסרטים בנוחות של ביתי, ללא הגיהנום שהוא הזולתים שמתעקשים ללכת דווקא לסרט שאני מעוניין לצפות בו. אבל בתי הקולנוע בישראל סגורים מאז אמצע מרץ, וזה כמה חודשים שהעניין משפיע עליי רגשית, שלא לומר נפשית. זה *חסר* לי, חסר כמו הכלב שמת לי לפני תשע שנים ואין יום שאני לא חושב עליו. חסר כמו אהבה שהייתה ואיננה. זה לא רציונלי ולא במקרה - אני כותב על סרטים כבר 27 שנים ופוקד אולמות קולנוע כבר 42 שנים, מתבקש שזה יהיה בנפשי - ובשבועות האחרונים, עם כל נבואות הזעם דלעיל, זה מתבטא בגל של זיכרונות. לא מסרטים, מיינד יו; מהחווייה של ללכת לראות אותם. אז אני משתף, כי מה עוד יש לי לעשות עם זה.
כשמישהו הסתיר לי. שנת 1987, קולנוע "דקל" בשיכון בבלי בתל אביב. אחותי ואני צופים - לדעתי בפעם השלישית - ב"משדרים חדשות". כבר בשלב הפרסומות מתיישב בדיוק במושב שלפניי ברנש מגודל, ואחותי הבכורה עושה מה שאחות בכורה של שוחר קולנוע בן 13 אמורה לעשות: היא אומרת, אל תדאג, אם הוא יסתיר לך אז נתחלף.
אין לי יכולת לשחזר כמה זמן נמשכה הפאוזה שבאה לאחר המשפט הזה, אבל אם יש דבר כזה טיימינג קומי מושלם, זה הרגע שבו היא הסתיימה ושנינו אמרנו סימולטנית, "אה רגע, עקפתי אותך/עקפת אותי בגובה לפני חצי שנה".
עכשיו, אני לא אומר שחוויית ה"מסתירים לי" זאת אבדה גדולה; אני רק אומר שללכת לקולנוע עם אחותך הגדולה זה משהו שאתה זוכר גם אחרי 33 שנה.
כשאהבתי אותה והיא אותי ושנינו שנאנו את הסרט. שנת 2019, קולנוע יס פלאנט בראשון לציון. לילך ואני צופים - חד משמעית בפעם האחרונה בחיינו המשותפים ו/או הנפרדים - ב"היו זמנים בהוליווד". אנחנו מאוד מאוד מאוהבים, מאוהבים כמו שרק זוגות טריים יודעים להיות (זה שאני אישית עבש זה לא סותר), ושנינו מבינים כבר ב-20 הדקות הראשונות שזה הולך להיות סיוט. אנחנו רק לא יודעים להעריך כמה זמן זה יימשך - בסדר, 161 דקות, אבל הרי המדד האמיתי הוא איך זה נחווה - אלא שדווקא כשמתחיל הנצח השלישי ועוד לא קרה כלום, שנינו מבינים שאנחנו בעצם נורא נהנים. לא מהסרט חלילה; מלהיות מחובקים עמוק במושבים שלנו ולהרגיש כל כך ביחד בסבלנו וכל כך נעלים בהשוואה לטיפוסים היומרניים האלה מסביב שמשחקים אותה מתחברים לשיט הזה (אם אהבתם את "היו זמנים בהוליווד", אל תיעלבו. אני לא אומר בהכרח שאתם יומרניים, אולי פשוט אין לכם מושג מהחיים שלכם).
תראו, ברצינות עכשיו: אם אתה סובל מסרט בבית, 20 דקות וכיבית. זה אולי נשמע משונה, אבל אני משוכנע שחלק לא מבוטל מאהבת הקולנוע - בהפוך על הפוך, אבל עדיין - זה לשבת שם ולשנוא את הסרט עד הסוף.
כשהייתי מסטול באולם שלא ידעתי שקיים והתחיל סרט שלא ידעתי שיכול להתקיים. שנת 1994, אולם ההקרנה של אחת מחברות הפצת הסרטים הגדולות בישראל, עיר במרכז הארץ. אני לא מגלה של מי בדיוק ואיפה בדיוק, כי המקום אינו פתוח או מוכר לציבור ונדמה לי שהבעלים מעוניין שזה יישאר ככה, בין השאר כי זה מוציא את הפאקינג עיניים: אולמצ'יק של כמה עשרות מושבים מרווחים, מסך עצום, סאונד פצצה. והכי חשוב, בלי אנשים אמיתיים. רק אנשים של סרטים.
אין לי מושג מה אני עומד לראות, וגם לא נורא אכפת לי, כי אני מסטול טוסיק והרגע גיליתי שיש בארץ אולם פרטי כזה כמו בסרטים. אבל אז מתחיל "רוצחים מלידה" של אוליבר סטון, ואני לומד מה זו חוויית צפייה.
זה לא באמת סרט טוב, בטח לא במחצית השנייה שלו. יש המון מה להגיד לגנותו, מהמניירות של התסריט ועד הגחמות של הבימוי. אבל השעה הראשונה הזו - עם לאונרד כהן וטרנט רזנור באוזניים, עם הפריימים המטורללים של טוני ריצ'רדסון, עם מיליארד ושש הטכניקות הקולנועיות שסטון מפציץ כבר בכותרות הפתיחה, עם ג'ולייט לואיס בתפקיד חייה - שום חוויה ביתית לא יכולה להשתוות לאיך שזה היה באולם ההוא, ביום ההוא (וברור, אחרי הג'וינט ההוא. גם זה לא סותר).
כשלא יכולתי לדבר. שנת 1982, קולנוע "רב חן" בכיכר דיזינגוף בתל אביב. אני בן שמונה, הרגע צפיתי לראשונה בחיי ב"אי.טי", וההורים שלי נשבעים עד היום שזו הייתה גם הפעם הראשונה בחיי שפשוט סתמתי (להערכתם למשך כחצי שעה, בוודאי כל הדרך הביתה).
אולי זה מעיד על הילדות שלי יותר מאשר על הסרט, אני מוכן לקבל את התזה. אבל לראות את "אי.טי" בגיל שמונה על מסך גדול - זאת חד-משמעית אחת החוויות המעצבות של מי שאני. כן, עד כדי כך.
כשלא יכולתי לסתום. שנת 1983, קולנוע "שחף" בכיכר אתרים בתל אביב. אני בן תשע, הרגע צפיתי לראשונה בחיי בסרט מסדרת "מלחמת הכוכבים" - זה "שובו של הג'די", אבל אני מניח שזה היה קורה גם כל אחד מהאחרים - ואבא שלי נשבע עד היום שלא הפסקתי לדבר עליו גם אחרי שגררתי אותו לצפות בו בפעם התשיעית. פייר, עד היום לא הפסקתי.
כשלא יכולתי להאמין. שנת 1982 או 1983, בוודאות קולנוע "אסתר" בתל אביב. אבא לוקח אותי ל"המקצוען" עם ז'אן פול בלמונדו, "Chi Mai" של אניו מוריקונה נצרב לנצח במעמקי התודעה שלי, ואז - תסלחו לי מראש על הספוילר המזעזע, זה כל הקטע פה - הרעים יורים לי בגיבור בסצנה האחרונה.
תראו, אני לא אומר. אולי לילד בגיל הזה - שמונה או תשע - סרט שבו הגיבור מת בישורת האחרונה הוא חוויה מטלטלת בלי קשר לפלטפורמה. אבל אני עדיין משוכנע שמעיל העור המחורר מכדורים של בלמונדו, שמתנפנף ברוח של המדחף של המסוק שהיה אמור לקחת אותו אל ההפי-אנד כשברקע הנעימה ההיא של מוריקונה, חרוך לי ככה בתודעה גם כי זה פשוט היה כל כך *גדול*.
כשלא יכולתי לא להאמין. שנת 1979, קולנוע "מוגרבי" בתל אביב, "סופרמן". על הפוסטרים בחוץ כתוב, "תאמינו שאדם יכול לעוף". בפנים אני בן חמש שלא יודע כלום ולא חושב על כלום חוץ מזה שהוא מאמין. פייר, עד היום אני מאמין.
כשאמא שלי בכתה בבקרוב. שנת תשמשהו, משום מה נדמה לי שקולנוע "לב" בתל אביב, אין לי מושג איזה סרט. אבל על המסך רץ הטריילר ל"ז'אן דה פלורט", ואני מגניב מבט אל אמא שלי וקולט שהיא מתייפחת. מהבקרוב.
היא רגשנית, אוקיי. וזה סרט סוחט דמעות, דגש על סוחט. אבל אני משוכנע שאפילו השילוב שלה ושלו לא היה מגיע לכדי בכי אלמלא היה חושך מסביב ואלמלא הסאונד מילא את האוזניים ואלמלא המראות מילאו את שדה הראייה ואת הלב.
כששכחתי לחזור. שנת 1994, קולנוע "אמפייר", לסטר סקוור, לונדון. את "רשימת שינדלר" כבר ראיתי בישראל - באירוע בהשתתפות סטיבן ספילברג, אפרופו דברים בלתי נשכחים שקורים באולמות שרואים בהם סרטים - אבל רציתי עוד פעם, וזה היה הערב האחרון שלי בלונדון, אז למה לא.
ובכן, תודו ש"כי יש לי טיסה לתפוס" זאת תשובה די טובה.
עד היום שמורים לי איפשהו כרטיס טיסה לתל אביב וכרטיס ל"שינדלר" באותו יום, באותה שעה. ובסדר, מטומטם הייתי גם אם הצפייה השנייה שלי בו הייתה בבית. אבל איכשהו, לשכוח לחזור לישראל כי נאבדת בלונדון בתוך סרט שהיית דפקט מכדי לקלוט שמתחיל כשאתה ממריא - אני די משוכנע שזה עוד אחד מהדברים האלה שקורים רק כשהמסך מספיק גדול.