אי אפשר לעמוד בפני הסרט הזה. תשע אפיזודות על נשים שעומדות בפני הוצאה להורג, כל אחת מהן סרט קצר עם גיבורה ועלילה משלו – יש מי שיירתע מהתמה, אני באתי מורתע דווקא מהמבנה האפיזודלי מתוך חשדנות מובנית כלפי סרטים שבאים בפרקים – אבל "נשים מתות מהלכות" הוא חוויית צפייה פשוט אדירה.

סרטה דובר האנגלית הראשון של הבמאית-תסריטאית הגר בן אשר ("הפורצת", "הנותנת") נוגע ופוגע, חד ומדויק, משוחק להפליא וכתוב לעילא. בעידן של סרטים ארוכים מדי, "נשים מתות מהלכות" נגמר מהר מדי, אבל איכשהו מצליח גם לשמר את התחושה שכל אפיזודה מקבלת בדיוק את הזמן שלה. לא כולן מוצלחות באותה מידה, אבל אחת – מחווה לגמרי לא צפויה ל"הקוסם מארץ עוץ" – היא מיני יצירת מופת, והאחרות פשוט ממסמרות אל המסך.

האפקט ניכר כבר בדקות הראשונות, עם סיפורה של אישה קשת יום (ג'ון קאריל) שיש לה סיכוי לזכות בערעור על גזר הדין גם 14 ימים לפני מועד הוצאתה להורג, אבל הנטייה שלה לחייך בבית המשפט ליטרלי מסכנת את חייה; במרכזה של אפיזודה אחרת ניצבים היחסים בין נזירה (דייל דיקי) לאסירה שאינה מסוגלת קוגניטיבית להבין מה מתרחש סביבה; השחקנית הישראלית מאיה עשת מגלמת צעירה שעברה התעללות קשה, הקורבן המובהק ביותר מבין הרוצחות, ועוד אחזור לנקודה הזו; באפיזודה איומה ונהדרת פוגשת נידונה למוות (מאיה לין רובינסון) לראשונה את בנה (אשטון סנדרס, "אור ירח"). אלה לא רק סרטים קצרים מצוינים אלא מיני-דרמות שעולם שלם של רגשות וסיפורים נבנה בהם בתוך דקות ספורות, וזה לא דומה לשום דבר שאני זוכר שראיתי.

בן אשר סיפרה לאורון שמיר מ"הארץ" שהסרט נולד במקור כרעיון לסדרת רשת; זה לפחות הסבר חלקי להצלחה של "נשים מתות מהלכות" ליצור זעיר-דרמות אפקטיביות למרות שהן ברובן רק אמצע, בלי התחלה של ממש וגם בלי סוף במובן הקלוז'רי של המילה. שיא היצירה הוא באותה הבלחה מוזרה ומקסימה של "הקוסם מארץ עוץ" אל אגף הנידונות למוות; דוט-מארי ג'ונס, בתפקיד אישה שרצחה פעמיים, מככבת באפיזודה שמשהו בהומור ובסוריאליזם הספציפי שלה העלה בדעתי את הפרקים הכי טובים של "הסופרנוס". מהצד השני של הסקאלה, האפיזודה היחידה שממש מראה הוצאה להורג (כל אפיזודה מתרחשת קרוב יותר לשעת המוות, אבל רק אחת מגיעה עד אליו) לא מותירה רושם מיוחד, והפרק היחיד שעשוי בסגנון דוקומנטרי (או בעצם מוקומנטרי) הוא החלש ביותר בסרט, וגם זה שפותח פתח לדיון על היושרה האינטלקטואלית שלו.

מתוך
מתוך "נשים מתות מהלכות"|צילום: באדיבות טרנספקס, יחסי ציבור

אמרתי שאי אפשר לעמוד בפני הסרט הזה, והאמת היא שניסיתי. ראשית, בן אשר נוקטת מניפולציה עקבית מתחום עריכת הסיפור: היא חושפת בפנינו את מהות הפשע רק אחרי שמסתיימת כל אפיזודה, כך שאכפת לנו מהנידונה למוות לפני שאנחנו יודעים אם זה מגיע לה. מהבחינה הזו, בעידן שבו מדברים הרבה על האשמת הקורבן, כאן יש תופעה ייחודית של קירבון האשם. נקודה שנייה שאפשר לכאורה לזקוף לגנותו של "נשים מתות מהלכות" היא שבהיעדר אמירה כלשהי מצד היוצרת, הצופה עשוי לחשוב – והסגנון הריאליסטי אולי קצת דוחף אותו לחשוב – שמדובר בסיפורים אמיתיים או בסצנה אמיתית, קרי שבארה"ב יושבות כעת נשים רבות באגף הנידונות למוות. אלא שמאז השבת עונש המוות במדינה ב-1976 הוצאו להורג רק 17 נשים, וממילא הסיפורים כאן בדיוניים. כל זה נכון, וכל זה מוריד כלום מהסרט. 

לקולנוע מותר להיות מניפולטיבי – למעשה, כמו כל מדיה שבה מוגשים סיפורים ערוכים, הוא מניפולטיבי מטבעו - ואין לו שום מחויבות לחנך או ליידע. בן אשר לא עשתה "סרט על תופעת ההוצאה להורג של נשים" ובוודאי שלא תפרה שחזור דרמטי של המציאות - וטוב שכך, כי אילו "נשים מתות מהלכות" היה דוקומנטרי באיזשהו אופן, היעדר קולם של הקורבנות לצד אותו קירבון של האשמות היה בלתי נסלח ובלתי נסבל. אבל לא, זה לא סרט תיעודי. זאת מלודרמה בדיונית בתשעה חלקים, והיא פשוט מצוינת. ארבע שנים לאחר השלמתה היא מגיעה סוף סוף לבתי הקולנוע בארץ, והיא שווה את כל הנשימות העמוקות הדרושות לפני הצלילה לתוכה.