לא כל הבדיחות עובדות, חלק מקווי העלילה נראים מעט מאולצים, וסגנונית יש מדי פעם תחושה שחזרנו בזמן אל 2007, ונדדנו בחלל אל הקרנה של "פלאנט טרור". אבל "יחידת המתאבדים" הוא סרט גיבורי העל הטוב ביותר שראיתי מאז 2019, מאז לפני הקורונה, מאז "הנוקמים: סוף משחק".
למען הסר והבהר, "יחידת המתאבדים" החדש אינו המשך או רימייק ל"יחידת המתאבדים" המבאס של דיוויד אייר מ-2016; ג'יימס גאן ביים יצירה שעומדת בפני עצמה, קצת כמו ש"ג'וקר" לא מתכתב עם שום סרט אחר בפרנצ'ייז "באטמן". ואם כבר מדברים על "ג'וקר", אז "יחידת המתאבדים" החדש מתרחק גם הוא למחוזות שמאוד מפתיע לגלות אחרי הלוגו של "די.סי קומיקס", פשוט לא בכיוון המייאש והמקרינג' של הנ"ל אלא בגרוטסקיות, באולטרה-אלימות, בשאלה איזו דמות תחוסל באיזה טיימינג. בהקשר הזה, אני מבטיח לכם: אם בחמש הדקות הראשונות של הסרט תשחקו עם עצמכם ב"מי יחיה ומי ימות", אתם הולכים להפסיד לעצמכם בכזה פער שלא תוכלו להסתכל לכם בעיניים.
קשה עד בלתי אפשרי לתקצר את "יחידת המתאבדים" בלי ספוילרים נפשעים, אז מאוד בגדול, ממשלת ארה"ב מוציאה מהכלא אסירים שאין להם מה להפסיד ושולחת אותם למשימות התאבדות בשיטת שרדת-שוחררת - אבל לא כל אחד, ואפילו לא כל אחד עם כוחות-על, מוכן לזרום עם זה. אז כציר עלילתי מרכזי מוגש הסיפור של בלאדספורט (אידריס אלבה), לאחר שאשת הצללים הממונה (ויולה דייויס) מנצלת הסתבכות של בתו עם החוק כאמצעי לחץ שמעמיד אותו - הגם קיקינג אנד סקרימינג - בראש צוות שנשלח למרכז אמריקה כדי להשתלט שם על מתקן מסתורי לייצור איזשהו סוג של נשק. עוד בסד"כ: הארלי קווין על טרלוליה (מרגו רובי, הדמות והשחקנית המרכזית היחידה שהופיעה גם אצל אייר); פיסמייקר (ג'ון סינה) על שריריו המבהיקים ובוקיותו המזהרת; קינג שארק (קולו של סילבסטר סטאלון) שהוא בגדול כריש גדול; האיש המנוקד (דייוויד דסטמלצ'יאן), שעדיף לכם לגלות לבד למה קוראים לו ככה; ו"תופסת החולדות 2" (דניאלה מלכיאור), שהיא לצורך העניין החלילנית מהמלין.
יש עוד בעלי כוחות-על בסרט הזה - האמת, חלקם מתים כל כך מהר שזה בפני עצמו כוח-על - ואם לתת סימן אחד בכולם, הרי שאף אחד מהם אינו גיבור-על במובן הקלאסי. לכל דמות בגלריה יש סיבה להיות מסוכסכת עם היכולת שלה ו/או עם העולם, ולא בשטנץ ה"אני חריג ולא מבינים אותי ואני מבקש רק חיבוק" שמאפיין דמויות דומות בפרנצ'ייז "אקס מן", אלא כסיפור רקע של דמויות עגולות, טרגי-קומיות, שסובלות בדרך זו או אחרת בדיוק מהדבר שמייחד אותן. זה אלמנט שהולך כל הדרך אחורה אל סרט גיבורי העל הראשון של גאן, "סופר"; האיש פשוט יודע איך לבנות באופן משכנע את הסופריות כקללה.
הרבה דובר וידובר על הקשר בין "יחידת המתאבדים" של די.סי ל"שומרי הגלקסיה" מבית מארוול; הרי לא בכל יום חותכת מארוול במאי שהביא לה להיט ענק (והמשכון מצליח), והוא מצדו הולך ישר למתחרה כדי לעשות גם שם סרט אנסמבל של גיבורי על - רגע לפני שמארוול מתחרטת ואומרת לו "תחזור תחזור". זה מעניין ויהיה אפילו יותר מעניין כשג'יימס גאן ישוב למארוול ב-2023 עם "שומרי הגלקסיה 3", אבל לסכם את "יחידת המתאבדים" בתור "'שומרי הגלקסיה' רק עם הארלי קווין" זה לעשות עוול לסרט המיוחד הזה, שממילא קרוב יותר ברוחו ל"12 הנועזים" (או ליתר דיוק לשמה המקורי של יצירת המופת ההיא, "12 המטונפים"). כן, יש דמיון מבני וסגנוני, אבל "יחידת המתאבדים" הוא פשוט סרט הרבה יותר קיצוני - כלה ברף האלימות והקללות (הוא מדורג R בניגוד ל-PG13 של "שומרי הגלקסיה", וזה מאוד מורגש), והחל בבחירות התסריטאיות, חלקן שערורייתיות במובן הכי חיובי של המילה ומקצתן תמוהות במובן הפחות.
"יחידת המתאבדים" הוא חוויה מתקנת מושלמת לסרט הקודם באותו שם - ול"באטמן נגד סופרמן", ול"איש הפלדה", ול"ליגת הצדק" - והוא בא בילט-אין עם התפקיד הקולנועי הכי משביע רצון בקריירה של אלבה, הופעת פריצה מקסימה של מלכיאור, הופעת אורח מושלמת של טאיקה ואיטיטי - כן כן, הבמאי-שחקן של "ת'ור רגנארוק" וכיו"ב - וחוץ מזה, הוא מוכיח שוויולה דייויס עדיין מסוגלת לשחק בהצלחה גם דמות שאין הילת קדושה סביב ראשה או בועת סמארק בקצה חוטמה. אבל בסופו של דבר, מה שמרשים כל כך בסרט הזה הוא האיזון המושלם של האימפקט הרגשי, והנונשלנטיות שבה כל דמות לא רק מוצגת במלוא 360 מעלותיה אלא גם מקבלת בול את ההזדמנות הנכונה לזרוח.
"יחידת המתאבדים" מצחיק בקול רם, שומר על רמת מתח אידיאלית ברגע שהצופה מבין שליטרלי כל אחד יכול למות בכל רגע, ובה בעת מצליח להיות מרגש לפרקים באופן שהפתיע אותי שוב ושוב; העשייה הקולנועית שלו מתפקעת מרוב רעיונות, מרוב חשיבה מחוץ לקופסה עד אי הכרה בקיומה של קופסה, בראש ובראשונה מרוב דמיון; ואז יש את הקסם הזה בבניית דמויות שרק ג'יימס גאן, האיש שגרם לכל העולם להתאהב בעץ מדבר, יודע לעשות.
תראו, אני פאנבוי חסר בושה של היקום הקולנועי של מארוול. אבל כשאני חושב על "וונדר וומן" ועל "ג'וקר", על "שהאזאם" ועל "יחידת המתאבדים" הנוכחי (ובוודאי אם אני הולך אחורה אל הבאטמנים של כריסטופר נולאן), הרי שדווקא בשנות שלטונה הבלתי מעורער של מארוול מגיעות מהמתחרה היצירות הכי לא-דומות-לכלום, ושוב במובן הכי חיובי של המילה (כאילו, בסדר, לא אהבתי את "ג'וקר", אבל ברור שידעתי להעריך את מה שנעשה שם). אפשר לומר שזאת תוצאה חיובית של מציאות שלילית שבה אין בדי.סי בעל בית או "שואוראנר" כמו קווין פייגי של המתחרה, אבל יש דרך אחרת לספר את הסיפור הזה: 60 שנה אחרי ש"אוויס" המציאה סיסמה מיתולוגית שהפכה את מעמדה כסגנית אלופת השכרות הרכב מחיסרון ליתרון, היא מתקיימת בסגנית אלופת סרטי הקומיקס. נכון לשנייה זו בהיסטוריה, די.סי מתאמצת יותר.