באנגלית הוא נקרא "סטן ואוֹלי", ללמדנו שזה לא סרט על הצמד הקומי לורל והארדי אלא טייק אישי ואנושי יותר על שני גברים בשם סטן (לורל) ואוליבר (הארדי), שעבדו ביחד במשך כמעט 30 שנה (1927-1955) של מה שניתן לתאר רק כזוגיות מקצועית ואישית. ואכן, הבמאי ג'ון ס. ביירד והתסריטאי ג'ף פופ מתארים את מערכת היחסים בין השניים באופן שמזכיר מאוד כרוניקה של נישואים, לרבות בגידה אחת - זה לא ספוילר, זאת פחות או יותר הסצנה הראשונה - שהשניים התגברו עליה, אבל אולי לא באמת.
עכשיו ככה: באים במאי ותסריטאי (וסופר, איי.ג'יי מריוט, שהסרט מבוסס על ספרו "Laurel and Hardy: The British Tours"), עושים כל שביכולתם כדי לגרד מעל לורל והארדי את הפרסונה הקומית שלהם ולהציג אותם במלוא מורכבותם האנושית - ובישראל קוראים לזה "השמן והרזה". כלומר, לא רק הולכים בדיוק בכיוון ההפוך מזה שהמקור מרמז אליו ומציירים את הגיבורים כזוג תכונות גופניות נטולות זהות עצמאית, אלא גם מפרים את אחד הכללים הבודדים של הפי.סי העדכני שיש בו אשכרה היגיון ולא סתם גחמה. כן, "השמן והרזה" היה הכינוי הלא-רשמי של הצמד בישראל, אבל הם עדיין היו בראש ובראשונה לורל והארדי. וחוץ מזה, חשוב מזה, לא קבענו שאין יותר בודי שיימינג? הרי בשנת 2019 לא הייתם מעלים בדעתכם להפיץ סרט על שתי נשים שמפרידות ביניהן אי אילו מידות מכנסיים תחת השם "השמנה והרזה", נכון? אז מה הקטע?
יש הרבה לומר לזכותה של המפיצה "לב" כנושאת הלפיד של הקולנוע הלא-מיינסטרימי בישראל; לבעלים, נורית שני, מגיע למשל צל"ש על ההחלטה שלקחה באחרונה להפיץ את סרטו החדש של וודי אלן במקום להיכנע למשפט השדה שהאיש עובר למרות שאין שום הוכחה לאשמתו בעניין עם בתו דילן. אבל "השמן והרזה" זה פאול, בעצם שני פאולים, וכגבר שדחף את עצמו לכדי התמכרות לספורט רק כדי להיחלץ מסדרה שלמה של אישיוז מתחום דימוי הגוף זה פשוט מוציא אותי מדעתי. זהו, עכשיו כשפרקתי את זה אני חש כשיר לדווח איך "סטן ואולי", או אם אתם מעדיפים אז "לורל והארדי". אין, תשכחו מזה, לא משתמש ב"השמן והרזה".
ברמה הבינארית של לראות/לא לראות - חד משמעית לראות. מילא זה שהתפקיד של סטיב קוגן כסטן לורל שווה את מה שגובים היום על כרטיס: ג'ון סי ריילי כאוליבר הארדי שווה את מחירם של שניים פלוס עמלת "מגיע לך כי הזמנת מראש" פלוס בייביסיטר. אני מת על ריילי שנים, שנים, וחשבתי שהוא כבר לא מסוגל להפתיע אותי - לא במנעד שלו ובטח לא בכישרון שלו - אבל הפעם זה פשוט אוף דה צ'ארטס. הוא איכשהו גם נטמע בתוך הארדי וגם לגמרי מעניק לו פרשנות משלו, מצליח לתעל את הקסם של אחד הפרפורמרים הקומיים הגדולים בכל הזמנים ובה בעת משכנע בכל שנייה שבה אנחנו צופים באדם שמאחורי המופע.
אה כן, המופע: "סטן ואולי" מתמקד בשנות הפוסט-תהילה של הצמד, כשהוליווד כבר לא האמינה בהם (למרות שהשניים היו מהבודדים שצלחו את המעבר מהקולנוע האילם לזה המדבר, עובדה היסטורית שהסרט לא מתעכב עליה אבל נדמה לי שהיא ראויה לציון). אנחנו מלווים אותם במסע הופעות שהיה באמת ברחבי האיים הבריטיים, ונחשפים לעומק החברות ביניהם וגם למשקעים ביניהם - אלא שדווקא בנקודה הזו נחשפת החולשה הבולטת של הסרט.
מהר, מהו הסרט האולטימטיבי על שני גברים שונים מאוד שמופיעים ביחד הרבה יותר מדי שנים וזה מתחיל להתבטא בכל היבט של היחסים ביניהם? נכון ג'ינג'י, "נערי בייקר המופלאים". סרטו של סטיבן קלובס, שיצא בדיוק לפני 30 שנה, לא היה מושלם אבל כן הציג באופן כמעט מושלם את התוצאות של חיכוך ממושך מדי. ביירד לא מתחמק מקונפליקט ב"סטן ואולי", אבל נדמה שהוא כל כך מאוהב במטאפורת הזוג המושלם/נשוי שהסרט קצת רך מדי, לא לגמרי אמין למרות ההופעות הכל כך כובשות של ריילי וקוגן כל אחד בנפרד. זה דווקא הביחד שלהם, המקום שבבירור הכי משך את ביירד, שעובד רק ככה-ככה. זה בולט במיוחד על רקע היחסים בין נשותיהם, לוסיל הארדי (שירלי הנדרסון) ואידה לורל (נינה אריאנדה המצוינת); בעוד שהשתיים זוכות באופן טבעי לזמן מסך מצומצם בהשוואה לזה של הגיבורים, המעט שמתרחש ביניהן מצליח להיות אמין יותר מההרבה שבין הגברים.
זה סרט מקסים ברובו ונוסטלגי בלי להעיק על בלוטת הדמע; הוא עושה את הכבוד הראוי לאמנות הקולנוע, גם אם לא מצטיין בעצמו בעבודה קולנועית יוצאת דופן; והוא מציג טור דה פורס של שני שחקנים בשיא כוחם. לגמרי לראות, לגמרי ללכת, אבל תהיו בני אדם ותבקשו שניים ללורל והארדי. אוקיי?