הכוכבים דולקים על אש קטנה

זה סרט טוב. ראוי לשחרר את צפירת ההרגעה הזאת כבר על הספתח, כי ידיעות על "ביקורות ראשונות מעולות" + זמן מסך של 152 דקות = משהו שנשמע כמו הכנה לסרט של די.סי. אז לא, "אחרוני הג'דיי" הוא בהחלט לא סרט של די.סי. כף הזכות שלו גדושה: זה כנראה הפרק המרגש ביותר בסאגה כולה; יש בו רובד פילוסופי מעניין לא פחות מזה של אביו הרוחני, "האימפריה מכה שנית"; כל מה שנוגע לאודיו-ויזואליה הוא מתנה שלא נגמרת, בוודאי כשהיא עטופה בנייר IMAX; עריכת הפסקול ספציפית עושה כזה כבוד רטרוספקטיבי למוזיקה של ג'ון וויליאמס שאני חושש ברצינות לבריאותו; ומארק האמיל נותן כאן את הופעת המשחק הטובה ביותר בקריירה שלו, בלי תחרות בכלל. אז כן, זה סרט טוב אם לסכם אותו באמירה בינארית כמערכת השמש של טאטואין (זדיינו, זאת הביקורת שלי על "מלחמת הכוכבים" ואני אצא גיק אם בא לי). באמירה קצת פחות גורפת אבל יותר מדויקת, "אחרוני הג'דיי" הוא מקרה מובהק של "סרט טוב אבל".

אם הייתי קורא את הביקורת הזאת במקום לכתוב אותה, הדבר האחרון שהייתי רוצה להיתקל בו עכשיו זה תקציר. אז, הסכם ג'נטלמני: אני אחסוך את זה מכם ואתם תחסכו ממני את שבע הברכות למספיילר. ממש מספיק לומר שאנחנו ממשיכים בדיוק מהנקודה שבה הסתיים "הכוח מתעורר": ריי (דייזי רידלי) כבר יודעת שיש לה איזו שליטה אינטואיטיבית ב"כוח" אבל עוד לא יודעת למה, פו (אוסקר אייזק) ופין (ג'ון בויגה) הם רשמית הגיבורים החדשים של המרד ב"מסדר הראשון" בהנהלת סנוק (אנדי סרקיס), שעדיין לא ברור מה הקטע שלו. שלוש השאלות הפתוחות הגדולות האחרות הן אם לוק סקייווקר (האמיל) יצטרף מחדש למרד למרות שאנחנו יודעים שהוא בעיצומה של גלות מרצון, אם תלמידו לשעבר בן סולו/קיילו רן (אדם דרייבר) עומד לראות את האור או לטבוע עמוק יותר בחושך, ומה יהיה עם הנסיכה ליאה: קארי פישר הספיקה אמנם להצטלם ל"אחרוני הג'דיי", אבל היא הרי כבר לא איתנו.

הטריילרים שיגרו רמזים עבים להתעסקות אינטנסיבית בצד האפל של הכוח, שהוא אכן מוטיב מרכזי כאן. זה כמעט צדק פואטי שבסרט שעוסק כל כך הרבה בשאלת הטוב-שבתוך-הרע והרע-שבתוך-הטוב יש כל כך הרבה טוב ברע וכל כך הרבה רע בטוב, וזה כאילו מתבקש - אבל עדיין מבאס - שהרבה מהרע מאפיין גם את היקום הקולנועי של מארוול, הפרנצ'ייז הענק האחר של החברה-האם דיסני.

בכף החובה של "אחרוני הג'דיי" יושב הטרנד ההוליוודי של סיקוולים שהם בעצם רימייקים בתחפושת, או ריקוולים אם תרצו, ולמה שתרצו. זה אפיין כמובן גם את "הכוח מתעורר", שהעלילה שלו הייתה דומה (מדי) לזו של "מלחמת הכוכבים" המקורי, אבל "הכוח" היה סרט מהודק מאוד עם קו עלילה אחיד וקוהרנטי. "הג'דיי" לא רק ארוך מקודמו ברבע שעה, ולמעשה ארוך יותר מכל סרט אחר בסאגה; הוא גם מגזים עם כמות הסצנות הכמעט זהות לא רק למקבילותיהן מ"האימפריה מכה שנית" אלא גם מ"שובו של הג'דיי", והוא בעיקר סרט הרבה יותר מפוזר - וכאן, בביקורת שהחלה בצפירת הרגעה מחשש די.סי, ניכר אפקט מארוול.

הפרק השמיני בסדרת "מלחמת הכוכבים" מציג את את הפרולוג הטוב ביותר בסדרה מאז "שובו של הג'דיי" ואת האפילוג הטוב ביותר שלה מאז "האימפריה מכה שנית". האמצע, לעומת זאת, לוקה בדיוק במחלה של "הנוקמים: עידן אולטרון": עומס יתר שנובע מהחלטה אנאלית לפצל את הדמויות הראשיות ולהעניק לכל אחת מהן קו עלילה משלה. לזכות הבמאי ראיין ג'ונסון ("בריק", "לופר") ייאמר שזה עובד טוב יותר מאשר ב"אולטרון", אבל לגנות התסריטאי ראיין גונסון - או, להערכתי הזהירה, לגנות אנשי השיווק של דיסני - ייאמר שזה עושה לסרט הזה חתיכת כרס. הבעיה העיקרית היא קו העלילה המוקדש לפין ולדמות החדשה רוז (קלי מארי טרן): הוא תמיד היה חביב, היא מעניינת בפני עצמה, אבל כל העסק תלוש לחלוטין משאר הסרט ולמען האמת זועק "הנה, עשינו וי על הבחור השחור ועל השחקנית האסיאתית שתקרוץ לשוק הסיני".  

אגב, חתיכת אירוניה: קו העלילה של פין ורוז הוא יוצא הדופן המובהק מכל קטעי ה"כבר היינו בסרט הזה", משהו שאין לו שום מקבילה בטרילוגיה המקורית - ודווקא הוא החלק החלש ביותר בסרט, מכל בחינה אפשרית. זה כאילו שהמקלדת של ג'ונסון, שהבריק לא רק כבמאי אלא גם ככותב ב"בריק" וב"לופר" (אוקיי, והרבה פחות ב"האחים בלום"), נעשתה קהה מרוב קופי-פייסטים לחומרים המקוריים של ג'ורג' לוקאס. בעצם סליחה, תיקון וחיזוק לתזה: החלק הבאמת חלש ביותר הוא עוד רגע מקורי לחלוטין (סביב ליאה, וזה כל מה שאגיד בעניין הזה), שהוציא ממני תגובת WTF וזרק אותי החוצה מהסרט לכמה דקות טובות. 

כשחושבים על זה וסופרים את זה, ב"אחרוני הג'דיי" יש לא פחות מארבע תת-עלילות משמעותיות: ענייני לוק וריי, הסיפור של פין ורוז, המאבק הפנימי (אבל לא רק הפנימי) של קיילו רן והמלחמה של פו וליאה בשירות המורדים. זה יותר מדי, וזה בעיקר תמוה: הרי אם "האימפריה מכה שנית" לימד אותנו משהו, זה שממש מספיק להפריד בין אביר הג'דיי המתהווה לשאר החבורה. כל כך הרבה דברים כאן לקוחים אחד לאחד מ"האימפריה" שמוזר, ובעיקר חבל, שדווקא הלקח הזה לא נלמד ממה שהיה ונותר סרט "מלחמת הכוכבים" הטוב ביותר אי פעם.

עכשיו, תשמעו: מדור מיוחד בגיהינום זה אולי קצת מוגזם, אבל יש לפחות מחוז מיוחד בפולין לאנשים שאומרים "אני לא כל כך התחברתי, אתה בטח תאהב". ועדיין, אני חייב לומר שילדים בני פלוס-מינוס 8-14 בטח יאהבו את "אחרוני הג'דיי" בלי כל ההסתייגויות שלי. הרי כשחושבים על זה וסופרים את זה, כמעט כל הבעיות שמניתי כאן הן שכלתניות, ציניות, זקנות. והגדוּלה של "מלחמת הכוכבים" - גדוּלה שג'ונסון בהחלט מודע לה, ובואו נדבר על זה אחרי שתצפו בסצנה האחרונה - תמיד הייתה באיך שהיא פוגשת ילדים. השותפה שלי להקרנת העיתונאים הייתה בת הכמעט 12 שלי, ויותר מכל תגובה רגשית אחרת שהסרט הזה הוציא ממני - שלוש-ארבע צמרמורות עונג, שתיים-שלוש לחלוחיות, לפחות תריסר רגעי LOL ולפחות כמספר הזה קטעי "נו באמת" - חשתי קנאה טהורה באיך שהסרט הזה, אם להשתמש במילותיו של מאסטר יודה, "נראה דרך עיניים צעירות".

mako תרבות בפייסבוק