כנראה אין קץ לדרכים שבהן סרט שמבוסס על סיפור אמיתי יכול ללקות באמינותו. פעם הקדשתי כאן מיני-תחקיר לחירויות הפשוט בלתי נתפסות שהוליווד לוקחת לעצמה בעיבוד סיפורים אמיתיים, או ליתר דיוק "אמיתיים", אבל בעיית אמינות לא נובעת בהכרח מייפוי-יתר או תסרוט-יתר של המציאות; לפעמים זה סתם עניין של כתיבה שמוציאה ממך את ה"אה הא" הכל כך ספציפי של ה"תעשו לי טובה".
מליסה מקארתי, בתפקיד שבפני עצמו שווה אוסקר (שהיא תפסיד לגלן קלוז או לאוליביה קולמן), היא לי ישראל - אישה שבהחלט הייתה באמת ושהתפרנסה יפה מכתיבת ביוגרפיות, בין היתר של קתרין הפבורן ושל אסתי לאודר, עד שהמו"לים שלה מאסו במרכולתה.
אנחנו פוגשים את ישראל בשנת 1991 ובשיא השפל האישי והמקצועי של חייה. אף אחד לא רוצה לשמוע על הביוגרפיה החדשה שהיא עובדת עליה, היא מפוטרת מעבודתה שמלכתחילה הייתה מחורבנת (עמכם הסליחה אם גם אתם במקרה מועסקים כעורכי *לשון* במשרד של עורכי דין), החברה שלה עזבה אותה ואפילו החתול שלה מחשב את קיצו לאחור. במסגרת אובדן הכיוון הכללי אנחנו רואים אותה מתנסה לרגע בגניבה מטופשת, רמז מטרים לעלילה המרכזית - קבלו תיקון, היחידה - של "האם אי פעם תסלחי לי"?.
"תסלחי לי" עונה בדיוק לטגליין של "תפוס אותי אם תוכל" - "סיפור אמיתי של זיוף מוחלט". ישראל מנצלת את יכולת הכתיבה שלה ואת ההיכרות שלה עם ההיסטוריה האמריקאית כדי להתחיל לזייף מכתבים של כותבים מפורסמים מתים, ומה שמתחיל כמקור להכנסה צדדית בשעת דחק גדל כמובן לכדי ביזנס של ממש. ישראל כתבה על זה לימים את הספר האוטוביוגרפי "האם אי פעם תסלחי לי"?, חמש שנים לאחר מותה יוצא הסרט בבימויה של מריאל הלר, וייאמר מיד - הבעיה האחרונה שלו היא לקיחת חירות-יתר בשלב העיבוד למסך.
לבעיית האמינות אגיע מיד, אבל בעיה חמורה לא פחות של "תסלחי לי" היא שהסרט הזה לא נוסע לשומקום. זה לא סיפור; זאת תמונת מצב, אותה אחת שתוארה לעיל. מרגע שישראל עושה את הזיוף הראשון שלה, העסק סטטי באופן מוחלט. מזייפת, מרוויחה כסף, חווה ייסורי מצפון וחוזר חלילה. כמובן שישנם ניואנסים, חלקם מוצלחים מאוד - בראשם ההופעה המקסימה של דולי וולס כקניינית העיקרית של ישראל - אבל נו, הסרט בניוטרל, ואפילו לא פול גז בניוטרל.
אלא שזאת לא סטגנציה מוחלטת. ניכר שהלר והתסריטאים ג'ף ויטי וניקול הולופסנר (בעצמה הבמאית של שני סרטים מעולים, "דיברנו מספיק" ו"חברים עם כסף") עשו החלטה אסטרטגית ליצור סרט מוּנע-דמות ולא מונע-עלילה, וכאן מגיע כשל האמינות הגדול של "האם אי פעם תסלחי לי"?: למרות התסריט המאופק, למרות ההופעה הנהדרת של מקארתי, לא קניתי לשנייה את הסיפור של לי ישראל, את ה"מה גורם לה לתקתק" כפי שהסרט מגולל אותו.
אנחנו אמורים להאמין שישראל הידרדרה לזיופים מפני שלא היה לי אומץ לכתוב את מילותיה-שלה. אני בהחלט מוכן להאמין שהאישה עצמה האמינה שזאת הייתה המוטיבציה הנפשית שלה, אבל זאת בדיוק הנקודה ובדיוק הבעיה: "האם אי פעם תסלחי לי"? נראה לכל אורכו כמו משהו שאדם שעשה משהו לא בסדר - ונתפס, ונענש - מספר לעצמו כדי להרגיש יותר בסדר עם עצמו. אם להיות ציני, אז לפרקים אפשר לחשוד שאותה אוטוביוגרפיה הייתה מין חטא על פשע, הזדמנות להרוויח כמה לירות מהכאה על חטא לאמור "עשיתי פשע וחטפתי מאסר על תנאי, אבל תבינו אותי, אני אדם חסר ביטחון". מה אני אגיד לכם, שוין.
מה שמחמיר משמעותית את הבעיה הוא הנוכחות השנייה בחשיבותה בסרט, לפחות במדד דקות המסך: ריצ'רד אי. גרנט בתפקיד חבר הנפש של ישראל, ג'ק הוק. גרנט אמריקאי במקור ובסרט - בריטי, עובדה שולית לכאורה אלמלא התחושה המצטברת והמתסכלת שמדובר בסיכום כל דמויות "ההומו הבריטי" משחר ההיסטוריה. הוק הוא ממילא גוזמה מסוימת - האזכור השולי לחלוטין שלו באוטוביוגרפיה של ישראל מעיד על כך שנוכחותו בחייה הייתה הרבה פחות משמעותית מאשר בסרט - אבל שוב, הבעיה טמונה בבניית הדמות. לא בפערים מהמציאות.
הקולנוע של מריאל הלר סולידי עד כדי שום דבר לכתוב עליו הביתה, התסריט של ויטי והולופסנר נופל בהקניית אמינות מינימלית לשתי הדמויות הראשיות והעסק כולו מרגיש - אם לעשות פרפראזה על "תפוס אותי אם תוכל" - כמו תירוץ אמיתי של זיוף מוחלט. ההופעה הנהדרת של מקארתי, שמצליחה להתגבר על כשלי בניית הדמות, נותנת קונטרה שמספיקה כדי להניף את הסרט מאזורי ה"אפשר לוותר" אל הטריטוריה של "אפשר לראות", אבל אלו המילים הנדיבות ביותר שתשמעו ממני.