איטס אול אבאוט דה מאני

אוי, הסרט הזה מתחיל פשוט נהדר. אני חושב שהייתי חושב ככה גם בניכוי החששות שהבאתי מהבית, גם מהפרויקט עצמו וגם מהאיש על ההגה, כי רוב מרשל ביים רק חמישה סרטים באורך מלא לפני שהגיע ל"מרי פופינס חוזרת" וקשה לדעת מה תקבל ממנו: הפילמוגרפיה הקצרה שלו כוללת את הפסגה של "שיקגו" לצד העמקים של "אל תוך היער" ו"שודדי הקריביים: זרמים זרים". אבל זהו, שזה באמת מתחיל נהדר. מרשל מצליח לשוות למחצית הראשונה של הסרט תחושה שההגדרה הנכונה ביותר עבורה היא "קלאסית", עם נאמברים מוזיקליים מוצלחים שלא מתאמצים מדי להרשים ואווירה - בדגש על צבעוניות - שמהדהדים את המקור בשלמות. אבל אז קורה משהו לא טוב, משהו שבזמן אמת חוויתי כמיצוי מוקדם, ובימים שעברו מאז הצפייה התברר לי שזה היה משהו אחר לגמרי ועמוק יותר. כרגע נקרא לזה בשם הכולל "פונקציות", אבל עיקרן תחילה.

אנחנו בשנות ה-30 של המאה שעברה, 24 שנים אחרי מועד ההתרחשות של הסרט המקורי. הבנק שבו עבד מר בנקס נמצא עדיין בלב העניינים, רק שעכשיו עובד בו בנו, מייקל (בן ווישו בגרסה המקורית. אם אתם הולכים למדובבת, אשמתכם שעשיתם ילדים). גם הבית הישן של הבנקסים עדיין בתמונה ועכשיו גרים בו מייקל וילדיו אנאבל, ג'ורג'י וג'ון, עם האומנת אלן (ג'ולי וולטרס, שמצליחה להיות נהדרת בתפקיד מיותר לחלוטין, אבל אמרנו שפונקציות זה אחר כך). שתי דמויות בולטות נוספות הן מדליק הפנסים ג'ק (לין מנואל מירנדה) ואחותו של מייקל, ג'יין (אמילי מורטימר). רעיה אין בנמצא, כי אנחנו פוגשים את מייקל וילדיו כשנה לאחר שאיבדו בהתאמה את אשתו ואת אמם.

מרי פופינס (אמילי בלאנט) חוזרת לחייהם של הבנקסים בדיוק כשמתברר שמצבם הכלכלי גרוע משהניחו: זאת תקופת השפל הגדול, אבא מייקל זנח את חלומות הציור שלו ולקח ג'וב בבנק, רק שזה לא מספיק. בית המשפחה ממושכן, הבנק תובע את ליטרת הפאונדים שלו (קולין פירת' הוא הרקפת רוסק-עמינח של האופרציה הזאת) ואין מי שיושיע. כלומר, עד שהיא מגיעה עם המטריה והתיק וכל זה.

שלב האקספוזיציה של "מרי פופינס חוזרת" עולה על הציפיות בכל הגזרות האפשריות, לרבות הליהוק הטריקי של אמילי בלאנט, שהקריירה שלה בשנים האחרונות מורכבת בעיקר מתפקידי קיק-אס מובהקים. דיסני היא הבית של "מארוול", והיא גם עסוקה בשנים האחרונות בהכאה  על חטאי העבר המגדריים של עצמה, אז כששמעתי על הבחירה בבלאנט אמרתי "נו יופי, הם יהפכו את מרי פופינס לגיבורת-על". אבל הם לא: מרי פופינס היא מרי פופינס. אומנת בריטית כאילו קשוחה עם קסמים ולא כוחות-על. ליתר דיוק, רק בהמשכון עלה בדעתי שבמונחי "מבוכים ודרקונים" היא מה שנקרא Illusionist, כלומר לא מכשפת או קוסמת אלא אמנית אשליות. ותאמינו לי שלא הייתי חושף כאן את הנדבך הזה בחנוניותי אלמלא עניין הפונקציות, שכדי לטפל בו כראוי אני חייב להזהיר מספוילרים מינוריים מאוד (עדיין גדול עליכם? אז עצרו כאן, השורה התחתונה היא "ילדים בגיל חד-ספרתי כנראה ייהנו, מבוגרים כנראה פחות").

בזמן אמת חוויתי את "מרי פופינס חוזרת" כמו סופלה שנפל. מכירים את זה? עולה עולה, תופח תופח, ופתאום נופח. הסרט התרסק בדיוק בשלב שבו הוא אמור להמריא, וגם אם אעשה לו הנחת-שליש-אמצעי - הבטן הרכה המפורסמת שבה רוב מוחלט של הסרטים נוטים לאגור את השומנים שלהם - זה עדיין לא מצדיק את הפער בין החגיגה של השליש הראשון לסתמיות של האחרון. באולם חשבתי שזאת עייפות מצטברת שלי ו/או בעיה ברמת המיוזיקל - גם הנאמברים, כמו הסרט כולו, נעשים משעממים בדיוק כשהם אמורים לייצר קליימקס - אבל בדיעבד אני חושב שהבעיה האמיתית כאן היא התפקידים שממלאות דמויות מסוימות והתפתחויות מסוימות, ובכלל זה הגיבורה וקו העלילה המרכזי.

מרי פופינס של הסרט המקורי מ-1964 באה כאילו כדי לעבוד עם מייקל וג'יין בנקס, אבל תכלס כדי להציל את אבא ג'ורג' בנקס, שמרוב בנק שכח להיות אבא. שמרוב להתפרנס שכח איך לשחק. עכשיו חוזרת האומנת למשפחה שהבעיה המיידית שלה היא נייר שהלך לאיבוד, תעודה שמאשרת כי ג'ורג' בנקס המנוח החזיק במניות של הבנק וכעת ניתן להציל באמצעותן את הבית. חפץ שמניע את העלילה הוא טריק קדום כמעט כמו הקולנוע עצמו - במבקרית מדוברת קוראים לזה "מקגאפין", מונח שהמציא התסריטאי אנגוס מקפיל ושמיוחס בטעות לאלפרד היצ'קוק - אבל זה מאוד עוזר כשהמקגאפין הוא לא רק תירוץ אלא גם מגניב. נגיד, התיבה האבודה (כן נו, ב"שודדי התיבה האבודה") זה מקגאפין מגניב. תעודת סל זה לא.

אני נטפל לתעודה המטופשת הזאת כי היא בעיניי סימפטום של בעיה רחבה יותר. למשל, למה מרי פופינס חוזרת בכלל? הדעת נותנת שכדי לעזור לילדים או לאביהם בהתמודדות עם האובדן, אבל מאז מות האם הרי עברה שנה, השנה הקשה ביותר כשמדובר באבל. לא, מרי פופינס אשכרה חוזרת כדי לעזור למשפחת בנקס במאבקה על נדל"ן. נדל"ן עם ערך נוסטלגי, אבל עדיין נדל"ן. זאת פונקציה די עלובה אפילו בשביל אמנית אשליות, והתסריטאים של בנקס עוד מחמירים את המצב כשהם מציגים אותה כמי שאפילו לא מסוגלת לתקן קערה סדוקה. מי שכן מצליחה היא על תקן הופעת אורח מפתיעה, אך אבוי, זה קורה בסצנה שאין לה שום פונקציה עלילתית או אחרת (וגם בנאמבר המוזיקלי החלש ביותר בסרט).

מצבה של פופינס עוד טוב בהשוואה לאומנת אלן ולאחות ג'יין, שהשפעתן על העלילה מסתכמת באפס מוחלט. או יותר מדויק לעניינו, שאין להן פונקציה מלבד "ככה זה היה בזמנו" (כי באמת לא סביר שאב לונדוני בורגני יגדל לבד שלושה ילדים ב-1930) ו"היא הייתה בסרט הקודם". והסיבות או הפונקציות הלא רלוונטיות האלו רק מדגישות את החטא שממנו נולד כל הסיפור הזה של "מרי פופינס חוזרת", ובמובן הרחב יותר גם שלל גרסאות הלייב אקשן של דיסני - החל ב"ספר הג'ונגל", עבור ב"מלך האריות" הקרב וכלה (כלומר הלוואי שיכלה, אבל בפועל בטח סתם יימשך) בסרט הבא של רוב מרשל עצמו, "בת הים הקטנה".

הזכרתי את היקום הקולנועי של מארוול וכעת אזכיר גם את "ראלף שובר את האינטרנט", בקלות אחד מחמשת סרטי השנה שלי: במיטבה, דיסני יודעת לייצר קולנוע מסחרי נהדר שהאג'נדה האמיתית שלו מתחבאת עמוק-עמוק מאחורי שכבות של כישרון, יצירתיות ופשוט קולנוע. אבל במירעה היא לא רק נכשלת בהענקת פונקציות סבירות לדמויות ולעלילות, אלא גם חושפת את הפונקציה האמיתית - היחידה - של סרטים כמו "מרי פופינס חוזרת". 

אל תטעו, אין לי בעיה עם סרטים שנעשים רק כדי להרוויח כסף. אם הם טובים כמו "הנוקמים" או כמו שני סרטי "ראלף", אם הם יצירתיים ופורצי דרך כמו "לשבור את הקרח", אין מבסוט ממני להאכיל את התמנון של דיסני. אבל אני ממש נעלב מול פרויקטים שפשוט כתוב עליהם "אנחנו יודעים שאתם מספיק פראיירים בשביל לשלם על זה שוב".