"ג'קאס לנצח" מגיע לישראל רכוב על גל אהדה מפתיע: מבקרי קולנוע עפים עליו. הנה, תראו את המספר כאן למעלה: Rotten Tomatoes, האתר שמשקלל מאות ביקורות קולנוע, מונה לזכותו 85% ביקורות חיוביות. לשם השוואה, הסרט הראשון בסדרה השתקלל שם על 59%, ואילו הסרט האהוד ביותר בסדרה עד כה היה "ג'קאס 3D", עם 66%. מה נשתנה? הסבר אפשרי אחד הוא שבתריסר השנים שחלפו מאז הסרט השלישי קם דור חדש של מבקרי קולנוע שמורגל מינקות בדפקטים שעושים לעצמם נזקים מול מצלמות, ומכאן שהם פתוחים יותר לשיט של ג'וני נוקסוויל ושות'.

אבל דווקא בגלל שביוטיוב וברשתות החברתיות אכן עושים דברים מהטריטוריה הג'קאסית, הדעת נותנת שנעשה קשה יותר ליצור אפקט וואו באזורים האלה. אז מה בכל זאת מסביר את ההייפ הביקורתי (והקופתי, עם הכנסות של 70 מיליון דולר בחודש הראשון על המסכים)? צפיתי ב"ג'קאס לנצח", ונדמה לי שמצאתי תשובה: הוא פשוט עד כדי כך טוב.

אם מעולם לא חשתם בנוח בגבולות הגזרה של "ג'קאס", לא סביר שהסרט הרביעי ישנה את זה. אנחנו עדיין מדברים על חבורה של (בעיקר) גברים שמתנהגים כמו במעונות של הקולג' - מתיחות מטופשות, גרימת כאב לעצמם ולזולתם, אתגור הדדי למעשים שתכליתם היחידה היא להיגמר רע - ותיעוד של הנ"ל ללא צנזורה, ובעצם להפך, ר' קלוז אפ בסלואו-מושן של המתרחש בשק אשכים הנתון למתקפה של זוג כפפות איגרוף מכאניות. סרטי "ג'קאס" (ולפניהם הסדרה ב-MTV) יצרו פורמט גאוני שמפעיל את הצופה בארבעה מהלכים: אני לא מאמין שהם הולכים לעשות את זה; וואי, זה הולך לכאוב; ססס, אני לא יכול לראות את זה; אני חייב לראות את זה שוב. גם מהבחינה הזאת אין חידוש גדול ב"לנצח", אבל הסרט הזה חורג מז'אנר המתיחות/פעלולים לשני מחוזות חדשים ומופלאים: הסוריאליזם והמיצג.

קחו לדוגמה את האתגר שבו סטיב-או מתחרה בראפר משין גאן קלי על אופני כושר תחת איום כפכוף של יד ענקית: הדבר הזה לא רק מזכיר ויזואלית את מערכון סטירות הדג של מונטי פייתון, אלא גם מתעלה לאותה משוואת נונסנס, שלפיה דרך יצירתית להפעיל אלימות מינוס סיבה הגיונית לעשות את זה שווה סוריאליזם. או אחת מהפסגות של הסרט החדש, שבה הפעלולנים נחנטים בטוקסידואים ויוצאים לרקוד סטפס ברגליים יחפות על רצפה ששולחת לעברם זצים חשמליים רנדומליים; כישרון הריקוד המוגבל, האופרציה ההפקתית המרשימה, הפסנתרן שמלווה את כל העסק וההדהוד הבלתי נמנע של כל סצנת סטפס שהוסרטה אי פעם הופכים את הרגע הזה למצחיק בדרכים ששוב מאלצות אותי לאזכר את מונטי פייתון. כאילו, כן, זה עדיין "ג'קאס המפגרים האלה והשטויות שלהם"; אבל זה גם ממש חכם במובן הזה שיש כאן אלף רבדים קומיים. 

מתוך
אין שנייה אחת מיותרת. "ג'קאס לנצח"|צילום: באדיבות פורום פילם, יח"צ

מתיחה היא מתיחה היא מתיחה, אבל כשמנוף קורס תחת משקלו של זאק הולמס ונופל בול על ספה שבדיוק מאוכלסת בג'וני נוקסוויל המחופש לאיש זקן כך שההדף שולח אותו דרך התקרה לקומה העליונה - כל זה כדי ללכוד את התגובות של עובדי וקוני החנות שבה צולמה ההתרחשות הנ"ל, שתכלס אומרים זה לזה "אוקיי אז השמן הזה נפל מלמעלה ועכשיו הסבא הזה עשה חור בתקרה" - הג'קאסים לגמרי מבססים דריסת רגל בתחום המיצג, בפרפורמנס. השטות הזאת היא פאקינג אמנות, זה מה שאני מנסה להגיד כאן.

אנרגיות של "שרדו כדי לספר"

לפעלולנים ולצוות שמאחורי המצלמה היה הרבה מאוד זמן לחשוב על רעיונות טריים, אבל נדמה לי שדווקא התחרות העקיפה מחזית האינטרנט היא זו שיצרה - מתוך מחשבה סדורה או אינסטינקטים טובים - את הערך המוסף הזה של "ג'קאס לנצח". תמיד יהיה איזה משפיען שיכול לעשות לעצמו משהו נורא יותר משניתן להראות בסרט בהפצת פרמאונט, תמיד יהיו רוכבים/קופצים/סתומים כלליים שיסכנו את עצמם יותר מטאלנטים שפועלים תחת פוליסות ביטוח דרקוניות. הדרך של הג'קאסים להישאר רלוונטיים עוברת לא בגבולות המעטפת של האפשרי, אלא ביכולת ליצור קומדיה. בהיבט הזה, הסרט החדש הוא חד משמעית הטוב והמשוכלל ביותר בסדרה. אני ליטרלי לא זוכר מתי צחקתי ככה בסרט, לרבות בסרט ג'קאס. ושתבינו, את הקודמים ראיתי תחת השפעת.

"ג'קאס לנצח" הוא גם פגישת מחזור, וככזו היא לא נטולת כאב: סטיב-או עבר שבעת מדורי התמכרות לפני שחזר למשהו שמזכיר תקינות, באם מרג'רה הסתבך עד כדי כך עם אלכוהול ואלימות שהוא פוטר בטענות להתנהגות שאינה הולמת במהלך הצילומים - של *סרט ג'קאס*, כן? - ואילו ראיין דאן ופאטי פרז כבר אינם בין החיים. הדברים האלה אינם מוזכרים בסרט, אבל אפשר להרגיש גם את אנרגיות האיחוד וגם את הסאבטקסט של "שרדו כדי לספר". הפעלולנים החדשים בצוות - אריק מנאקה, ג'ספר דולפין, "פופיז", רייצ'ל וולפסון וזאק הולמס - מזרימים פנימה גיוון מגדרי/אתני/משקלי, ועל הדרך מביעים מעת לעת את רגשותיהם כמי שמשתתפים במסיבה שהם ראו בטלוויזיה בתור ילדים; אם רוצים להסתכל על זה ככה, אז "לנצח" מקיים כאן אחד לאחד את צווי השעה ההוליוודיים, הן בכל הנוגע לייצוג והן במונחים של ריצוי מעריצים, כי מה מרצה את המעריצים יותר מהתחושה שליהקו גם אותם לסרט. 

ג'ף טרמיין, הבמאי-תסריטאי-מפיק של כל סרטי "ג'קאס" (לרבות ספין-אופים כמו הדוקו על סטיב-או ו"חרא סבא"), לא יוזכר לעולם ברשימות הגדולים מכולם של אף אחד ממשלחי ידו. אבל זה המקום לתת קרדיט לאיש הזה, שבמשמרת הממושכת שלו נשאר הפרנצ'ייז נאמן ל-DNA של עצמו, מצליח להתחדש, ובעיקר נשאר מהודק בתקופה שבה הקולנוע כולו מסתובב עם צמיגים במותניים. שנייה מיותרת אין ב-96 הדקות של "ג'קאס לנצח", ומתי בפעם האחרונה ראיתם דבר כזה. עם או בלי סצנה שבה אדם טועם וולנטרית כוס זרע של חזיר.