למרות השם הרע שיצא לפרסי האוסקר בנגיד, שלושים השנים האחרונות, האמת היא שלפסלונים שמחלקת האקדמיה האמריקאית לקולנוע יש ערך גדול בהרבה ממקביליהם בפסטיבלים הסו-קולד נחשבים, מקאן ועד ברלין, ובוודאי שערכם עולה על זה של גלובוסי הזהב.
היתרון של האוסקרים, שיחולקו בשבוע הבא (שני) בלוס אנג'לס, טמון בהליך בחירת הזוכים: בעוד שבפסטיבלים מדובר תמיד בחבר שופטים מצומצם שלא מייצג דבר מלבד טעמים וגחמות, ובעוד שאת הגלובוס מחלקים עיתונאים רחמנא לצלן, את האוסקרים מחלקים אנשים שעושים סרטים, והרבה מהם. באקדמיה יש יותר מ-9,000 חברים, כולם פעילים בתעשיית הקולנוע, וחשוב מזה – מי שבוחר את המועמדים הם עמיתים למקצוע. צלמים בוחרים צלמים, עורכים בוחרים עורכים וכיו"ב (יוצא הדופן הוא פרס הסרט, שאת המועמדים לו בוחרים כולם). את הזוכים בכל קטגוריה בוחרים כלל חברי האקדמיה, כך ששוב, מדובר באנשי מקצוע שמרימים לאנשי מקצוע. אבל למה לעזאזל הם עושים את בקטגוריות הלא נכונות?
בסדר, ברור שיש צורך בפרסי סרט/ בימוי/ משחק. אבל למי במטותא אכפת מהסרט הדוקומנטרי הקצר או מסרט האנימציה הקצר? ומה עושה קטגוריית השיר הטוב ביותר בטקס של פרסי קולנוע? מאז האיחוד של קטגוריות המיקס ועריכת הסאונד לפרס קול אחד נרשם אמנם שיפור קל בתחום האזוטריה, ועדיין, האקדמיה מתעקשת לחלק פרסים שאין בהם שום עניין לציבור – ולא לחלק פרסים שיש בהם, לרבות קטגוריות שקיימות במקומות אחרים וניתן ורצוי לאמצן במסגרת הניסיון (המכמיר לב, יש לומר) של האוסקר להישאר רלוונטי. הנה, אם כן, כמדי שנה חוץ מכשאני שוכח מזה: 11 אוסקרים שהיה צריך לחלק.
הליהוק הטוב ביותר: "יהודה והמשיח השחור"
היסטורית קיים יחס הפוך בין חשיבותם של המלהקים לרספקט שהם מקבלים בהוליווד, ובהקשר הזה אני ממליץ לצפות בדוקו "Casting By" (שודר בישראל בשם "המלהקת"). כך או כך, באוסקר אין פרס על ליהוק ובפירוש צריך להיות. זה תמיד נכון, והשנה זה נכון ספציפית ל"יהודה והמשיח השחור" הנהדר. עם רצף של פגיעות בול – בראשן דניאל קלויה בתפקיד איש הפנתרים השחורים פרש המפטון, דומיניק פישבק כאשתו וג'סי פלימונס כמפעיל מטעם האף.בי.איי של הסוכן הסמוי שהפיל אותו, אותו "יהודה" (במובן של איש קריות, כן?). אז האוסקר הולך אל אלכס פוגל, מלהק שההיסטוריה שלו כוללת בין השאר את "אוז" ו"בלש אמיתי" ו"אטלנטה". בוא, בוא קבל את האוסקר הלא-קיים שלך. אה, ואנחנו בהחלט נשקול הענקת פרס נפרד לבמאי שאקה קינג. איך נשמע לך "השם המגניב ביותר, אבל כאילו בהיסטוריה"?
האנסמבל הטוב ביותר: "משפט השבעה משיקגו"
הפרס הנחשב ביותר שמחלק איגוד השחקנים האמריקאי, SAG, הוא ל"צוות השחקנים הטוב ביותר" או בלעז פרס הקאסט. לסדרות טלוויזיה יש ב-SAG "פרס האנסמבל", שזה כאילו אותו דבר אבל לא באמת, ולראיה יש דבר כזה "סרט אנסמבל" אבל אין דבר כזה "סרט קאסט". כי אנסמבל מרמז על סינרגיה, על שלם שגדול מסך חלקיו או לפחות שווה להם, וגם על יצירה שבמרכזה ניצב השלם הזה. ובהקשר הזה לא היה השנה כמו "משפט השבעה משיקגו", אז יעלו ויבואו סשה ברון כהן, אלכס שארפ, ג'ון קרול לינץ', ג'רמי סטרונג, מארק ריילנס, ג'וזף גורדון לויט, יאיא עבדול-מאטין השני, בן שנקמן, פרנק לנגלה, מייקל קיטון, ואני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל גם אדי רדמיין. שיהיה לך ברור שזה הפרס המדומיין האחרון שתקבל ממני בגלגול הזה, ג'ינג'י.
פרס ה-On-screen duo: "מלקולם ומארי"
פרס "הזיווג על המסך", בתרגום חופשי גרוע, תמיד הייתה אחת הקטגוריות האהובות עליי בפרסי הסרטים של MTV (באינטרוולים של שנות קיומה – רוב הניינטיז, 2000-2006, 2013-2015). זאת הגדרה חמודה כי זה מאפשר לתת פרס לשניים שמשחקים מאהבים או שונאים, פרטנרים או זרים, כל עוד הכימיה ביניהם מייצרת ניצוצות מהסוג שקשה להגדיר, אבל אי אפשר לטעות בהם כשרואים אותם. וזה בדיוק מה שקורה בין זנדאיה לג'ון דייויד וושינגטון ב"מלקולם ומארי", סרט שכולו פינג פונג של דיאלוגים (ומונולוגים) בין השניים האלה, שמשחקים זוג אבל גם אמן והמוזה שלו, מאהבים אבל גם נרקומנית ומי שמינה את עצמו למושיע שלה. לא סרט נטול בעיות, אבל איזה זוג אסים.
המונולוג הטוב ביותר: "וונדר וומן 1984"
לא, ברצינות, תסבירו לי איך אין אוסקר כזה. במאי/ת, תסריטאי/ת ושחקנ/ית עולים לבמה ומקבלים את ההוקרה שמגיעה להם במשותף על אחד מהרגעים הקולנועיים האלה שאחר כך נעשים ציטוטים שגורים בפי כל. לא ככה? כי אם כן ככה, אז כתבתי בזמן אמת: המונולוג שבו גל גדות "שוברת את הקיר הרביעי", מישירה מבט למצלמה ומדברת ישירות אל הקהל של "וונדר וומן 1984", הוא בקלות אחד הרגעים המרגשים של השנה הקולנועית החולפת, ובעוד יותר קלות הזוכה שלי בקטגוריה האיך-לעזאזל-אין-כזאת הזאת. גדות, הבמאית-תסריטאית פאטי ג'נקינס והתסריטאים השותפים ג'ף ג'ונס ודייב קלהאן – קדימה לבמה.
הופעת הפריצה: "פאלם ספרינגס"
קשה להגדיר מהי בדיוק הופעת פריצה – האם זו בהכרח הופעה ראשונה של שחקן או שחקנית, או פשוט התפקיד ששם אותו או אותה על המפה? – אבל בפרסי MTV העדיפו תמיד את הפרשנות השנייה, ואני איתם בעניין הזה. כך או כך, אף אחד לא ייקח את זה השנה מידיה של כריסטין מיליאוטי, שמעמדת תפקיד משנה ב"פאלם ספרינגס" הנפלא של מקס ברבקאו פשוט גונבת את הסרט. נכון שהתסריט עוזר לה עם זה, נכון שזאת אחת ההברקות הקולנועיות של השנה גם במנותק ממנה, אבל וואו, איזה "הנני כאן" שהיא נותנת.
סצנת האקשן הטובה ביותר: "חילוץ"
פעם הייתה קטגוריה כזאת בפרסי MTV, אבל היא נכחדה בשנת 2005. והאמת היא ש"חילוץ", סרטו של סם הרגרייב בנטפליקס, הוא לבדו סיבה טובה מספיק טובה להחייאתה שם ובכל מקום שמחלק פרסים לסרטים. אין אפילו צורך להסביר איזו סצנה, כי אי אפשר לטעות בה כשהיא מתחילה: יותר מעשר דקות נטו של שוט רציף אחד (טוב, כאילו רציף ובעצם ערוך דיגיטלית, אל תתקטננו) שהיא פשוט גן עדן לחובבי הרס-הרג-פיצוצים-מכות-חראקות. איזה דבר.
הסוף הטוב ביותר: "עוד סיבוב"
עוד קטגוריה שהדעת אינה תופסת איך אף אחד לא מבין שהיא הכרחית, בוודאי בהינתן המשקל היחסי שלה בתוך חוויית הצפייה. והאוסקר הולך בלי שום התלבטות ל"עוד סיבוב", שכנראה יזכה בפרס הסרט הזר באוסקרים האמיתיים, ומסתיים בסצנה שכאילו אין בה כלום אבל בעצם יש בה הכל. סרטו של תומאס וינטרברג מרתק מהמון בחינות, כלה בסיפור שלו – בואו, זה על כמה מורים שמחליטים להיות קצת שיכורים 24/7 – והחל בטרגדיה שליוותה את עשייתו. כל זה מתנקז לתוך רגע סיום בכיכובו של מאדס מיקלסן שאני חוטף צמרמורת רק מלחשוב עליו.
פרס האווירה: "לכודים תחת אש"
לא קל לכמת את סך כל הדברים שמשווים לסרט את האווירה שלו, ואולי בגלל זה אין הרבה סרטים שהדבר העיקרי שזוכרים מהם הוא האווירה. סרט המלחמה הקטן והמצוין של הבמאי הישראלי-אמריקאי רוד לוריא, שנקרא במקור "The Outpost" (המוצב), הוא אחד מהמקרים הנדירים האלה, והאמת היא שהוא נעשה כזה כבר בדקות הראשונות, כשאנחנו נחשפים למה שהיה (בחיים האמיתיים; זה סיפור שהיה ועיבוד לספר מאת ג'ייק טאפאר) המוצב הצבאי עם המיקום המחורבן ביותר בהיסטוריה של ההיסטוריה. אנחנו רואים את המבנה הזה שהוקם *למרגלות* כמה מההרים האימתניים ביותר באפגניסטן, שומעים את הניתוח מחויב המציאות "כולנו הולכים למות", ומכאן והלאה זאת פשוט המועקה הגוברת והולכת של צפייה במטווח. סרט קשה, סרט מצוין.
הגיבור המגניב ביותר: "משחקי ציד"
עוד אחד מהפרסים האלה שצריך להעניק על השילוב של בימוי-כתיבה-משחק, כי אחד הדברים הכי טריקיים בקולנוע – בעיקר של ימינו אפופי הפי.סי – זה גיבורים מעניינים. דמויות משנה מגניבות תמיד יש, נבלים זכירים רואים בכל מקום, אבל פרוטגוניסט כיפי? זה באמת דבר נדיר, וזה גם ההישג של "משחקי ציד", סרט של קרייג זובל שלא מדברים עליו מספיק, שבמרכזו בטי גילפין כגיבורה לגמרי לא סבירה ולחלוטין בלתי נשכחת – היא גזענית, היא בורה, היא אלימה, וכרגע היא נרדפת בידי שמאלנים פסיכוטיים אז אנחנו בעדה. תפקיד כתוב להפליא ומשוחק להפליא שזוקר אצבע אמצעית להפליא לעבר כל מה ש"נכון".
הלא-שחקן הטוב ביותר: "ארץ נוודים"
בקולנוע של השנים האחרונות יש שימוש גובר במה שנקרא "נון-אקטורז", אנשים שאינם שחקנים מקצועיים. לצורך הדוגמה המקומית, ירון שני ("עיניים שלי", "עג'מי") ממש עושה מזה קריירה. והשנה, דווקא ב"ארץ נוודים" - סרט שבעיניי לא מצדיק בכלל את ההייפ שנקשר בשמו - ראיתי הופעה אחת כזאת שאי אפשר לשכוח: אישה שבחיים האמיתיים קוראת לעצמה סוונקי מספרת לפרנסס מקדורמנד על החיים עם מחלת הסרטן, וזה ביי-פאר הרגע הכי טוב, הכי נוגע ללב והכי זכיר בסרטה של קלואי ז'או.
ההפצה הטובה ביותר: "גודזילה נגד קונג"
גילוי נאות, טרם צפיתי ב"גודזילה נגד קונג". אני לא צריך לצפות בו כדי לעטר אותו, כי מה שאולפני וורנר עשו איתו עוד עשוי להתברר כמהלך שהציל את עסקי הסרטים או לפחות את ענף בתי הקולנוע, ואם זה לא שווה פרס, אני לא יודע מה כן. חשבו שזה יקרה עם "טנט" של כריסטופר נולאן, וקרה ההפך; חשבו שזה יבוא עם "וונדר וומן 1984", אבל זה רק חצי בא. דווקא "גודזילה נגד קונג" הצליח להחזיר לאולמות את הקהל מפגרת הקורונה, עם הכנסות של 50 מיליון דולר בוויקאנד הפתיחה בארה"ב - וזה ממש צדק פואטי שזה קרה דווקא לוורנר, האולפן שהיה הכי יצירתי בניסיונות להביא קהל לאולמות (מקרה "טנט") ובהפצה מקבילה בסטרימינג ובבתי הקולנוע ("וונדר וומן 1984", שהצליח יותר בבתים מאשר בקולנועים). על כל פנים, זה פשוט מגיע לוורנר.