ב-6 באוקטובר 1973, בדיוק בזמן האזעקה בשעה 14:00, אמא שלי אהובתי סוזן ז"ל נתקפה צירים וצלצלה בטלפון החוגה (עם המנעול) לאמבולנס שיבוא דחוף לקחת אותה לבית החולים סורוקה בבאר שבע כי היא כורעת ללדת. בצד השני ענו לה: "גברת! נשתדל כי התחילה מלחמה", ואמא שלי כבר נכנסה לחרדות והבינה שאת התינוקת הזאת היא כנראה תאלץ ליילד בעצמה.
בזמן שכל השכנות שלחו את בעליהן למלחמה בלחץ היסטרי, הגיע סוף סוף האמבולנס ואמא שלי נכנסה בכוחות עצמה למיון יולדות כשהיא כבר איתי על הידיים. "גברת", אמרו לה שוב, "תחזרי הביתה, אין מקום פה. זאת מלחמה".
כך יצאתי לעולם, בזמן מלחמת יום הכיפורים, כשאבא שלי אהובי אלי ז"ל בכלל לא יודע שנולדתי. בגיל ארבעה ימים הוא צלצל לאמי ושאל אותה בצרפתית: "נו, ילדת? זה בן או בת?" וכשאמי אמרה לו בת, הוא השיב: "תקראי לה אופירה, על שם אופירה שנכבשה בשארם א שייח".
מאז ומתמיד 6/10 היה תאריך שהכניס אותי למחשבות חודש מראש. בכל קידומת שהתחלפה הרגשתי אופירה אחרת, ומעולם לא הרגשתי ממש ילדה. גם כשחגגתי יום הולדת חמש עם שושנה, שאת פניה לא אשכח לעולם, גננת מחבקת ועוטפת גם כשישבו עליה עשרה ילדים לפחות.
בגיל חמש מיהרתי לעלות לכיתה א', בגיל 11 כבר עבדתי במספרה שהייתה כל עולמי בדימונה עד גיל 18. בגיל 16 חלמתי להיות אמא עם ילדים ובגיל 21 שרתי באילת בהופעה של שלמה ארצי את שירו המוכר "אגדת 21". לא היו אז תמונות סלפי עם מפורסמים, הייתה אפשרות לחתימה או חיבוק מאחורי הקלעים, אבל מודה שלא הצלחתי לקבל משלמה ארצי לא חתימה ולא חיבוק.
בגיל 30 הרגשתי לחוצה באופן היסטרי להתחתן ומאז החלקתי את כל ימי ההולדת מחשש שהגיל יתחיל להלחיץ אותי. באיזה עולם מוזר אנחנו חיים, לחץ ופחד עם היסטריה וטירוף חברתי. רציתי עוד לטרוף את העולם אבל גילי מנקין לכד אותי ברשת שלו ומאז שנולדה אמלי חיי השתנו מקצה לקצה. כל חגיגות ימי ההולדת עברו רק אליה ולשני הבנים שלי אריאל ואייל. 6/10 עבר במשך שנים כמו עוד יום בסתיו ובלי להתעכב יותר מדי, ותקשיבו לי - זאת טעות.
היום אני מודה ומתוודה שאסור לנו לוותר על הרגעים שלנו. מתוך 365 ימים מותר גם לי לעצור לרגע ולחגוג גם לעצמי. כן, זה לא סוף העולם.
ביום הולדתי השנה החלטתי לנשום רגע, להסתכל מסביב ולהגיד תודה על מה שאלוהים נתן לי. גם אם לא הכול בדיוק כפי שאני רוצה, כי אני אוהבת שליטה עד הפרטים האחרונים בכל נושא ובכל פרט, אני מחייכת ומחבקת את העולם שלי.
יום אחד בשנה הוא שלי עם האנשים שאני הכי נהנית איתם כל השנה. אני מכירה אלפי אנשים בארץ ובעולם, ובצניעות - יכולתי לבחור לחגוג על גג תל אביב. אבל מה זה ייתן לי? אולי בשנה הבאה כשאחליף קידומת. השנה אמלי הפיקה מסיבה מרגשת בחוג המשפחתי וניהלה ביד רמה כמו אופירה קטנה את כל הבית. ופולה אחותי האהובה ידעה בדיוק מה אני אוהבת ואת מי צריך להזמין וסגרה לי חגיגה מרגשת ומושקעת.
אז אם אני עצרתי לרגע, גם אתן יכולות. יום אחד בשנה הוא שלנו. שהכול יחכה ביום ההולדת, כי יום הולדת יש רק פעם בשנה.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל