לפני 25 שנים עמדתי על הקווים לראשונה, במשחק של הפועל באר שבע נגד מכבי תל אביב, ואז שמעתי מקרוב קללות וגידופים שלא ידעתי על קיומם. מאז ועד היום קיוויתי שמשהו ישתנה, ואולי באמת נלמד לקבל אחד את השני, ובמיוחד אם אנחנו שונים. לקבל את האחר, שמעתם על המושג הזה? כי מה שעבר השבוע שחקן נבחרת ישראל מוחמד אבו פאני זה בושה וחרפה.
בדקה ה-76 מאמן נבחרת ישראל, אלון חזן, הכניס את אבו פאני למגרש מול נבחרת אנדורה - ואז הגיע גל של קריאות גזעניות נוראיות, מביכות ומשפילות. הרגליים של אבו פאני לא זזו, הפנים שלו נפלו, הוא לא ראה כלום, הכדור רץ כמו הכאב בליבו. ואני רציתי שכל הנבחרת תחבק אותו ותרד מהמגרש, פעם אחת ולתמיד.
תארו לכם שאתם נכנסים לעבודה שלכם, רק כדי לעבוד, וכל הנמצאים שם מקללים אתכם. איך תרגישו? מה יעבור עליכם? עכשיו תוסיפו לקללות מצלמות טלוויזיה, והכל ישודר בשידור חי לכל מדינת ישראל. הבנתם? לא! כי רק אבו פאני הרגיש ככה השבוע.
לאן הגענו? איזה עולם אנחנו משאירים לצעירים שאחרינו? אבו פאני סופג קללות במגרש, צעיר חרדי עובר שיימינג באוטובוס בהוד השרון, ארבעה אזרחים אכלו בחומוסייה ונרצחו, תלמידי תיכון מסיימים לימודים ולא מקבלים תעודות וציונים - למה ככה? אין משרד חינוך, אין כלכלה, אין ביטחון, אין עתיד.
תגיד ביבי, אתה לא רואה מה קורה? כל יום נהרס פה משהו, משפחות לא גומרות את החודש, וכל מה שמעניין אותך זה השופטים שלך והמשפט שלך. די כבר! גמרת לנו את המדינה.
ביבי, אני ואתה לא חברים וזה לא סוד.
אבל אני קוראת לך לעשות פה סדר, ולהחזיר לנו את החיים הטובים שהיו לנו.
תודה.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל