אני שונאת להגיד אמרתי לכם, אבל אמרתי בקול גדול: זו הייתה טעות ענקית לפתוח את הלימודים באחד בספטמבר. אלפים בבידוד, משפחות שלמות לא חגגו את ערב ראש השנה כי אחד הילדים חזר עם קורונה הביתה, נכנס למיטה והכניס גם את כל המשפחה.
האגו הרס את העולם והרס לאלפים גם את חגי תשרי. הרי אם לא האגו, המוח היה עובד קצת יותר בהיגיון, היינו יושבים עוד חודש בבית ולא היה קורה לנו כלום. נכון, ההורים עובדים ואין מי שישמור על הילדים הקטנים, אבל בחישוב לאחור מה עדיף? ילדים נדבקו, משפחות קורקעו, הלכה העבודה, הלכו החגים והלכו הלימודים. אבל משרד הבריאות נגד משרד החינוך נגד משרד האוצר עם צעקות של ראש הממשלה נפתלי בנט ביחד הפכו לקרקס מדראנו. בדיחה עלובה.
פעמיים ביום אני מקבלת מייל או הודעת וואטסאפ על עוד כיתה שנסגרה בעקבות ילדים מאומתים לקורונה. אז מה נתן לנו האחד בספטמבר? בקושי שישה ימי לימודים כל החודש וילדים מתוקים שהפכו לחולים ולא מבינים מה כואב להם בגוף וההורים אובדי עצות עם חום גבוה שלושה לילות ברציפות.
אמלי, אריאל ואייל חזרו הביתה אחרי חודשיים של סבב אמריקאי חלומי שכלל קאמפ היסטרי בניו יורק. העדפתי שיעבירו קיץ של החיים בפעילויות ספורט והכרת תרבויות שונות. הכי חשוב לי שהצלחתי להרחיק אותם מהקורונה שחזרה אלינו בגדול כי המקום שם סגור ומאובטח ומבודד לילדיי המחנה בלבד.
אריק איינשטיין נפרד מהעולם הזה והשאיר איתו שיר שמלווה כל הורה "עוף גוזל". בהתחלה לא עיכלתי את משמעות השיר, היום אני מבינה שאלה החיים, הילדים בסוף עוזבים את הקן ואנחנו צריכות לדעת עם מי ואיך להזדקן.
אז היה לי קשה, התגברתי, אז בכיתי בלילות, עבר לי, אז החברות שלי קיבלו אותי מעוכה רוב הזמן, אז הן הצחיקו אותי והזמן עבר בטירוף והקיץ מאחורינו. האם אסכים לשלוח אותם גם בקיץ הבא? רק אם הם יבקשו. עוד חזון למועד.
בינתיים, אמלי אריאל ואייל יסתפקו במורה אופירה, נעביר ביחד עוד כמה ימי בידוד בשיחות על החוויות שעברו עליהם, בתכנון שנת הלימודים החדשה ובחיים לצד הקורונה. כי זה מה יש! אריאלי מוכן לחזור ללמוד מיד, אייל מוכן שאני אהיה המורה שלו לנצח, ואמלי חתמה את החופש במשפט מנצח: "לא משנה בת כמה אני, לנצח אני התינוקת שלך כי אין עוד אמא כמוך". וחייבת לפרגן לגילי, וואו הוא טיפל בהם מדהים בארצות הברית. מה ששלו שלו.
שנה טובה,
אופירה
אמא של אמלי אריאל ואייל