לפני שנתיים נעתרתי לבקשות של גילי בעלי והמראנו לחופשה משפחתית בתאילנד. אני מודה, רעדתי מנושא הניקיון וכמות החיידקים שמצפה לי ולגוזלים שלי. טוב, "רעדתי" זו מילה עדינה, מזוודה שלמה הייתה עמוסה בתרופות למקרה שאיזה עקרב או יתוש בגודל פיל יעקוץ את אחד הילדים שלי.
בנחיתה בבנגקוק חטפתי גל ריח חריף של כורכום קשה ודגים מסריחים ובשניות הקאתי בקשת על כל מי שהיה סביבי. שאלתי את גילי בטון מרוקאי אם זה מה שמצפה לי בשבועיים הקרובים והוא, מסכן שלי, מיד ניסה להרגיע אותי. לא עברו עשר דקות ומצאנו את עצמנו עם כל המזוודות והילדים על טוקטוק מקומי ואז יצא לי כל המרוקו, דרשתי לחזור הביתה מיד לפני שאני מתגרשת ממנו. מזל שמונית מקומית הצילה לנו את החופשה ואת הנישואים.
בקיץ האחרון, על אף כל החרדות שלי מזיהום אוויר וכו', גילי הגדיל את כמות השכנועים והעמיס אותנו לטיול בסין, דרום קוריאה ויפן. נשבעת לכם באלוהים שנהנתי בטירוף. כל דעותיי על סין השתנו לטובה ואף הגדרתי אותם אימפריה שעוד תעצים ותעקוף את אמריקה. אבל פריצת נגיף הקורונה טרפה לכולנו את הקלפים והשאירה את משרד הבריאות העולמי עם המכנסיים למטה. ומה איתנו?
בשלב הזה בטח כבר הבנתם שאני חרדתית לכל נושא הבריאות. אני מחסנת את ילדיי לפי הספר מהרגע שהם נולדו ועד לכתיבת שורות אלה. זיהומים, לכלוכים, מחלות וחיידקים - לא בסביבתי. איפה שיש בעיות, אני מתרחקת. כמה שאפשר, כן? בגבולות הנורמלי פלוס עוד קצת. לכן, את חופשת פסח שלנו לפיליפינים ביטלתי, את חופשת הסקי שגילי בנה עליה באיטליה העלמתי, וגם הודעתי לו שאם הוא טס אני מכניסה אותו לבידוד אצל אמא שלו.
תקראו לי היסטרית, תקראו לי חרדתית, תגידו מגזימה, תנו ל"ארץ נהדרת" להריץ עלי קטעים עם ערן זהבי, הכל טוב! אני אחראית ורואה עשרה צעדים קדימה. אם יש בעיה מנסים להתמודד איתה ולהתרחק מהנגיף ולא משחקים אותה ואומרים "לי זה לא יקרה", כי אף אחד מאיתנו לא חסין.
מי שטס וחוזר לארץ בתקופה הקרובה ומבקש קפה איתי או קידוש משפחתי אני מנפנפת בנימוס. חובה להיות אחראיים. לא יכול להיות שאנשים שחוזרים מחופשה מהאזורים הנגועים זקוקים להוראה ממשלתית או איום במאסר כדי להיכנס לבידוד. למה אין משמעת עצמית במדינה הזאת? למה אין אחריות מינימלית זה לזה? הרי אם זה היה קורה באמריקה אנשים היו נכנסים לבידוד של שלושה שבועות, לא של שבועיים, למקרה שחלילה אולי משהו עדיין נמצא בגופם.
אני לא בעד מאסר למי ששם קצוץ על הבקשה, כי אני עדיין מאמינה שבארץ שלנו ינסו לכבד זה את זו. מי שמגיע לארץ שיטפל בעצמו למען עצמו, למען הילדים שלו, למען ההורים שלו ולמען החברים שלו. ואהבת לרעך כמוך. נכון, בסוף כולנו נגיע לאותו מקום אבל הלו, עד אז בואו נהנה ונשכח בינתיים מהמזרח ומהשופינג במילאנו עד שיימצא פתרון לקורונה. ויודעים מה התחושה שלי? בסוף רופא ישראלי גאון ייתן פתרון.
סופ"ש נעים ובריא לכולנו,
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל.