אחת הנשים היותר מפורסמת במדינה, שמה שמור אצלי, לא תשכח לעולם את ההודעה שקיבלה מבעלה וכמעט שלחה אותה לעולם הבא. אני, לעומת זאת, לעולם לא אשכח את השיחה ההיסטרית שלה מאחד הכבישים בצפון תל אביב. היא דיברה בספיד: "אופירה גלשתי עם האוטו לצומת, נכנסנו באוטו אחר וכל הכריות אוויר נפתחו, אני ברעידות, בואי מהר". עוד לפני שניתקתי את השיחה הייתי מחוץ לבית.   

בנס גדול היא והילדים לא נפגעו, וגם לא הנוסעים ברכב הנוסף. היא בסך הכל רצתה לענות "כן" להודעה של בעלה, מה שכמעט הפך אותו לאלמן. הטראומה שלה גרמה לה ולי להישבע שאנחנו לא נוגעות יותר במכשיר הארור הזה בזמן נסיעה. וזה קשה.

בזמן האחרון הנסיעות מתארכות, הפקקים ארוכים ובלתי נסבלים. גם העובדה שהישראלים נדרשים לעבוד כמות לא הגיונית של שעות, בטח ביחס לשעות הפעילות של מוסדות הלימודים של הילדים שלהם, מקשה מאוד ומייצרת פיתוי כמעט בלתי אפשרי. יוצא שבשנייה שאני חונה אני מיד מציצה בטלפון לבדוק מה פספסתי, וכשאני עושה את זה אני מוצאת שני סוגים של הודעות: רגילות וזועמות. אלה שחיפשו אותי ואלה שכועסים שאני לא עונה מיד. כשאני מסבירה שנדרתי נדר לא לגעת בטלפון הם מסכימים איתי ואומרים שהם מצטרפים אליי. אבל האם הם באמת עושים את זה?

כמות האנשים שקיפחו את חייהם בשנה האחרונה בכבישי ישראל עומדת על 350 הרוגים!!! כן, קראתם טוב. זה פשוט לא נתפס והסיפורים מזעזעים. בחיי שאני לא יודעת מי האויב הכי גדול שלנו, חמאס או הכבישים. אבל אנחנו קוראים, כואבים, המומים - ועוברים לכתבה הבאה. משפחות שלמות נהרסות: אלו שנקברו ואלו שנשארו עצובים ולעולם לא יחזרו לחייך.

אני לא יודעת אם זה פתרון ממשלתי, בכל זאת, כמה אפשר להאשים את ביבי (לא יאומן כמה עבודה יש במדינה והוא מתעסק רק בכסא שלו, הלם ושיא השיאים יחד שראש ממשלה דואג קודם לעצמו ואחר כך למדינה). לתחושתי הפתרון נמצא בידיים שלנו, בהגה, בראש, בתפיסה, במחשבה הנכונה ובהחלטות לפני שמתניעים את האוטו וטסים בכביש. כמה אנשים נפגעו ופגעו כתוצאה מחוסר ריכוז של שניה וחצי כשהתעסקו עם הטלפון!

אז נדרתי נדר שאני לא נוגעת בטלפון בזמן נהיגה. מי שעוקב אחרי באינסטגרם יודע שאני והדלקת נרות זה סיפור אהבה, אז הדלקתי נר ונשבעתי בכל שמות הרבנים שאני מכירה שלא אגע בטלפון בזמן נסיעה. לא. נוגעת. בטלפון! גם אם תיכנס לי הודעה לוהטת מבראד פיט, הוא יצטרך לחכות עד שאגיע הביתה. באוטו אני שומעת מוזיקה או מדברת עם הילדים שלי, וזהו. מי שרוצה אותי יחכה עוד קצת או יצלצל, אני אענה בדיבורית. העולם יחכה עוד קצת, תאמינו לי, לא יקרה כלום. מניסיון!

אני מניחה שכל אחד ואחת מאיתנו מקבלים סוג של החלטה עם תחילת השנה החדשה 2020. אז בבקשה תכניסו את ההחלטה הזאת: לא נוגעים בטלפון בזמן נהיגה ויהי מה. גם ככה מסוכן בכביש, לפחות אני ואתם נעשה צעד אחד למען יקירינו ונחליט שהמכשיר הנייד הוא אסון בכביש. בחייאת תנסו את זה - גם תרוויחו זמן איכות עם הילדים באוטו, גם תנוחו קצת מהלחץ, גם תרשו לעצמכם לשיר בקולי קולות ולזייף חופשי והכי הכי - תשמרו על החיים שלכם ושל אחרים. שאני החלטתי אני לא נוגעת בטלפון בזמן נהיגה ויהי מה, כי אני רוצה שאמלי, אריאל ואייל שלי יהנו מאמא בריאה ושלמה.

שתהיה שנה אזרחית טובה, שנהיה סבלנים וסובלניים זה לזה בכביש ובכלל.

אופירה אסייג,

אמא של אמלי אריאל ואייל.