ערב ראש השנה בלי 101 חטופות וחטופים. אין סוף לבושה, אין גבול לחוצפה, אנחנו נשב סביב השולחן עם משפחה וחברים, והחטופים ימשיכו לסבול במנהרות של חמאס. זאת תחילת שנה? משפחות שנחטפו מהמיטות שלהם עם פיג'מות ותחתונים ובלי נעליים ועד היום לא חזרו לבתיהן? אני לא יודעת איך שרי הממשלה יעבירו את הדג בגרון בזמן ארוחת החג בלי להיחנק, כשהם אוכלים ומשפחות החטופים בוכים. לא יודעת, תגידו לי אתם.
אני מבקשת: בשנה הזאת לא לשלוח לי ברכת שנה טובה וגם לא חג שמח, כי כל עוד 101 חטופים בעזה אין פה שנה טובה ובטח שלא חג שמח. זהו זה. חלאס עם הצביעות. הדרום הופגז, הצפון מופגז, אנחנו סוף סוף עונים להם בשפה שהם מבינים - ואני רוצה להצדיע למערכת הביטחון, המוסד והשב"כ והעומדים בראשם על החיסולים המדהימים. איך אני מחכה לידיעה על מותו של הרוצח הנתעב סינוואר. אבל עצוב לי, החטופים סובלים, והחיים פה ממשיכים כאילו אנחנו תקועים בפאוז על השלט.
בא לי לכתוב לכם איזו שנה עברתי, ומה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה, אבל זה לא הזמן. במשפט אחד: חוץ ממטוס הכל עבר עליי. אבל תסמכו עלי שגם אם יזרקו אותי ממגדלי עזריאלי אני אעמוד על הרגליים עם ציפורניים מטופחות. אז עוד נחזור אליי בהזדמנות אחרת, אבל בחג הזה אני רוצה לבקש מכם בקשה קטנה: כל משפחה תשאיר כיסא אחד, צלחת וסכו"ם עם שם של אחד החטופים סביב השולחן. זה המינימום שלנו למענם.
כואב לי מתמיד. פעם היינו מדינה, פעם היינו עם אחד, איש אחד הרס הכל והוא גורר אותנו למלחמת עולם. מעניין מה יכתבו עליו בספרי ההיסטוריה, כי כל המילים נאמרו וזה לא מזיז אותו ממקומו. ורק תעזו להגיד משהו - יש לו אפילו משטרה משלו, בקרוב גם בתי משפט, והוא עוד על הברז של המדינה.
זאת שנה חדשה? זה ערב חג? חבל, פעם היה פה מדהים.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל