מי שמכיר אותי יודע, חברות בשבילי זה ערך עליון. החברות שלי הן המשפחה שלי ושל ילדיי, ואני איתן ואיתם באש ובמים. ממש ככה. השבוע, מורתי לפילאטיס, חברתי הטובה והאהובה לאה שנירר, חגגה יום הולדת 65 כמו שרק היא יודעת לחגוג. החגיגה אומנם הסתיימה עבור רבים עם תמונה אחת חשופה, אבל ברשותכם אקח אתכם למקום האמיתי של לאה, הרבה לפני "פאן לי במקסימום".
מעל 100 נשים מכל קצוות הקשת עזבו את משפחותיהן בשבת בבוקר, עלו לאוטובוס מהודר ומעוטר כולו עם מדבקות "שנירר 65" ונכנסו למסע לא ידוע, ממש ככה. הלכנו עיוורות אחרי מיס יום הולדת, שהבטיחה 48 שעות חגיגה בלי לפרט ובלי שליטה מצדנו על הפרטים. וכך זה היה: ישבנו ויצאנו לדרך כי אנחנו סומכות על לאה, אוהבות, מעריכות ובמיוחד בטוחות שהיא שוב תפתיע ולעולם לא תאכזב. כי כזאת היא, אין בה אחוז של רוע בגוף. כולה לב אחד גדול.
באוטובוס ובמכוניות פרטיות יצאו לדרך חברות של מיס שנירר, מגיל 30 ועד גיל 79, וכולנו חיכינו לחגיגה שנבחרה בקפידה חודשים מראש - ואפילו עם חרדות שחלילה איזה תות או אגוז לא יהיו במקום. לאה התחילה את המסע עם הסבר פשוט: בואו נהנה, אתן לא מבינות מה מצפה לכן.
חניה ראשונה: ארוחת צהריים בטבע, על מסוע של טרקטור באמצע שום מקום, עם שף מקומי שבישל מאמצע הלילה ארוחת בריאות. הבנו שאם זו ההתחלה, מה הלאה?
אחרי ששבענו, לאה ביקשה לסגור פלאפונים וכינסה אותנו סמוך לבסיס חיל האוויר, שבו היא גדלה ואיבדה את אביה ז"ל, ואז היא סיפרה איפה ומה חוותה. שם הבנתי כמו כולן שלאה היא לא "מעושרות" - היא אחרת, ילדה טובה מבית טוב שהאהבה לאביה היא כל חייה, וכשהוא נפטר בגיל 65 הוא הותיר בה חרדה גדולה ורצון מטורף לעבור את יום ההולדת שלה עם חיוך ועם מסיבה לא הגיונית. וזה מה שהיא עשתה. אז בכינו איתה, ומשם התקדמנו לטבריה, לכינרת. שם לאה שתתה, רקדה ועשתה לנו קבלת פנים טבריינית באווירת איביזה.
קיבלנו חדר, עלינו על מדי ספורט, וירדנו בהוראה של המורה לפילאטיס לשיעור בשקיעה. אחרי שעה התחלנו חגיגות שכללו החלפות שמלות ונעליים עם איפור ושיער לכל מאורע, ולא נחנו עד שקפצנו על הספינה המוכרת "לידו" ורקדנו לצלילי המוזיקה היוונית. חיפשנו את לאה במשך שעה, וצחקנו שאולי היא תגיע על גב של כריש. אבל היא פתאום הופיעה, עם שמלה שקופה כשלגופה תחתונים לבנים ללא חזייה ופרחים קטנים על החזה. פצצת עולם, כן?
התגובות ברשת היו קשות. למה? כי מה? כי לא כל אחת יכולה, אז מה? איפה הפירגון? לאה, אני מפרגנת לך במקסימום כי את נראית מקסימום. את עפה על החיים ואת עושה חשק לנשים בכל הארץ לקום לספורט, לאכול נכון ולבלוע את העולם. יודעת מה? שיחקת אותה.
במסיבה שלך הראית לי "ביטחון, ביטחון, ביטחון", ומי שאומר אחרת זו זכותו. אני אומרת: תיהנו כל זמן שמותר, עוד מעט הדיקטטורה תשלוט ואפילו חצאית לא נלבש.
אז תחבקו את הדמוקרטיה וגם את לאה,
יום הולדת שמח אהובה שלי,
אני מחכה ליום הולדת הבאה - כי מה ששלך שלך.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל