מה עובר עכשיו ב-98 בתים במדינת ישראל?
במשך שנה וחודשיים בבתים הללו לא דלק אור, לא זרחה השמש ולא נשמעה מוזיקה שמחה.
חטופים וחטופות שנלקחו ממיטתם ב-7 באוקטובר אמורים לשוב הביתה משבי חמאס, ומשפחותיהם מחכות להם בקוצר רוח וללא אוויר!
התיק מוכן, עמוס בבגדים חמים ובעיקר נקיים ומריחים בכביסה של אמא. הבישולים האהובים עליהם ימלאו את הבית בריח טוב, הרמקולים יחזרו לפעול וחלונות החדר ייפתחו מחדש לקבל את השמש שנעלמה מאז היום ההוא.
כוחות גדולים של בטחון ורפואה יקבלו את פני החטופים, אבל רק חיבוק של אמא, אבא, ילד, ילדה, אח ואחות ירפא את הכאב הגדול ואת המחסור העצום שליווה אותם בכל התקופה השחורה הזאת.
על מה מדברים ברגעים הראשונים? מה שואלים? כיצד נערכים לרגע שמדינה שלמה ייחלה לו? אני כותבת ובוכה כאילו הכרתי מילדותי בדימונה כל חטוף וחטופה. כן, ככה אני מרגישה.
אלוהים, כמה הם עברו, אין מילים לתאר את הכאב והזוועות שעוד יסופרו בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל לדורי דורות.
ומה עם המשפחות שלא יקבלו את הילדים שלהם בפעימה הראשונה?
מה עובר עליהן?
מי מבטיח להם שחמאס יימח שמם ושם זכרם יחזירו להם את יקיריהם הביתה?
אולי לא תאמינו למשפטים הבאים שתקראו, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני אומרת רק את אשר על ליבי לטוב ולרע: ביבי, אם תצליח להחזיר את כל החטופים לבתיהם אני אצדיע לך. כן, אני אעריך מאוד אם אכן תצליח להחזיר אותם. רק תחזיר אותם לבתיהם, אני מבקשת ממך. זה תלוי רק בך. כן, רק בך. ועוד בקשה, תסיים כבר עם המלחמה. תודה.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל