חמש שנים לא ערכתי את ליל הסדר בישראל. מאז שההורים שלי סוזי ואלי אסייג ז"ל נפטרו, בכל פסח נסעתי לחוץ לארץ. העדפתי להדחיק את הכאב, לברוח רחוק ככל האפשר.
אמא שלי הייתה כל עולמי וכל עולמם של האחים שלי. היא הייתה כל כך דומיננטית בחיים שלנו, שהכאב על לכתה לא יעבור לעולם. אבא שלי היה איש צנוע ושקט, הוא נתן לאמא שלי האלופה את המושכות בניהול המשפחה והבית, ונפטר אחרי שנים של מחלה.
בבית שלי מעולם לא חסר כלום! אמא סוזי דאגה שהבית יהיה תמיד נקי, מצוחצח ומלא אהבה. ריח הבישולים שלה הגיע עד לחדר המדרגות וכל החגים נחגגו כהלכתם. במטבח הקטן שלה תמיד דלקו נרות לזכרם של כל הרבנים והבקשות של אמא היו בינה לבין הנרות. בקצה המטבח ליד החלון היא דאגה לעשרות ציפורים שחיכו ללחם שהיא העניקה להן כל בוקר וערב, ודרך התריס היא חיכתה בהתרגשות לי ולחמשת אחיי שנגיע לארוחת ליל הסדר.
הריח והטעם של האוכל שלה לא ייעלמו לי לעולם מהאף ומהפה! גם הניקיון והסדר שלה, השאלות הרגישות אם הכל בסדר, הברכות, ההרגעה ובעיקר הנשיקות שלה כשמגיעים הביתה לדימונה - גם בית מלון 50 כוכבים במיאמי לא יכול לפצות על העדרן.
מאז שההורים שלי נפטרו, ארוחות החג נעלמו איתם. אוסנת אחותי הגדולה והאהובה מארחת אותנו כיד המלך וכרמית אחותי הקטנה והנשמה שלי מקבלת אותי ואת שלושת היהלומים שלנו, אמלי, אריאל ואייל, באהבה ענקית. אני מזכירה המון את המשפחה שלי כי גדלתי בבית מאוד מאוד מאוד משפחתי ובלי אמא שלי שהיא ראש המשפחה לנצח, משהו אבד לנו.
השנה, הקורונה כפתה עליי לחגוג את ליל הסדר בבית. אני, גילי ושלושת הילדים. יצטרפו לסדר גם שלושת הכלבים שלנו: קייטי פרי, קים קרדשיאן ומסי. עברנו שבוע קשה עם מסי אחרי שכלב ענק התנפל עליו ונשך אותו בכל הגוף, הוא עבר ניתוחים ואשפוז אבל עכשיו הוא בבית, מדדה, מנסה לשרוד ומקבל ים של אהבה מהילדים.
הבית מבריק, השולחן מוכן, ערכנו קניות ולמרות שאין לי אורחים לחכות להם מאחורי התריס, אני אנסה ללילה אחד להיות סוזי אסייג. הסירים בהכנות אחרונות, תיכף יגיע זמן קריאת ההגדה. מאז ומתמיד הייתי הקריינית של המשפחה, היה לי חלק נכבד בקריאת ההגדה והפעם נחלק את הקריאה גם עם הילדים. אני רק מקווה שאף אחד לא יעז לשאול מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?!
הזיכרונות שלי הולכים אחורה לליל סדר אחד כשהייתי בת 16. סיימנו לאכול, דילגנו כרגיל על סוף ההגדה, ואז אמא שלי ביקשה לא לגעת בכיסא של אליהו הנביא. אני צחקתי בקול ואמרתי: "אמא, די כבר עם האמונות האלה". היא ענתה לי: "תעצמי עיניים ותבקשי ממנו, הוא יגשים לך". הייתה לי שעה להפנים את העצה שלה, לפני חצות נגעתי בכיסא של אליהו הנביא וביקשתי לעבור לעיר הגדולה תל אביב, והשאר היסטוריה. מסתבר שחלומות מתגשמים בליל הסדר.
אני לא יודעת איך ניראה אחרי התקופה הזאת, מתי היא בכלל תחלוף, מה עובר לילדים בראש, על מה הם חולמים עכשיו בלילות. מי ישרוד, מי ימות, מי יתרסק, מי יחזיק מעמד? מי מהזוגות שנשואים סביבי יגיע למדרגות הרבנות? מלא שאלות ואין תשובות. פתאום אין לחץ מעזה, האיראנים לא מפחידים, מה אכפת לנו מה תעשה שרה נתניהו, מי יעז ללחוץ את היד של ביבי?
המצווה שלי בתקופה ההזויה הזאת היא אחת וצנועה: שמחתי לעזור לעסקים ולאנשים שפנו אליי וביקשו את הכוח הטוב שיש באינסטגרם כדי לפרסם אותם ללא תשלום כמובן והתגובות שאני מקבלת מהם מרגשות!!! אנשים אכן מזמינים מהם ומפרגנים לכחול לבן בלבד. אמא שלי האהובה בטוח הייתה מרוצה.
חג סגר שמח ושבע!
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל.