איך גבר מסוגל להרים יד על אישה?
אני רוצה לספר משהו שראיתי מקרוב. קשה לי אבל אני חייבת.
לפני כמה שנים נכנסתי לבית של חברה. איך שהבן שלה פתח לי את הדלת, בעלה זרק לכיוונה מאפרה שפגעה בה במצח. הייתי בהלם ואני כרגיל לא יודעת לשתוק, אמרתי לה "בואי להתלונן עכשיו במשטרה, אל תוותרי לו". היא לא התלוננה, אמרה "אופירה, יעבור לו. הוא בסך הכל נולד עצבני", ואני לא ביקרתי שם מאז כי גם הוא חטף ממני נזיפה קשה. אני לא יודעת מה הולך שם היום אבל כשאני רואה את העיניים העצובות שלה אני מבינה עד כמה היא שבורה.
החודש נחצה עוד גבול בכמות האלימות נגד נשים. שתי נשים נרצחו בהפרש של שעות ועולם כמנהגו נוהג! 18 נשים נרצחו כאן מתחילת השנה! אני מתפלאת על מדינת ישראל בשנת 2020 לאיזה שפל עוד נרד? מה עוד צריך לקרות שנבין שהכל פה מתמוטט לנו מול העיניים ואין לנו מנהיג!
בנות! תקשיבו רגע, אני לא פמיניסטית. רחוקה מכל הגדרה שתכירו. אבל כאישה לאישה אני מרגישה שאין דרך אחרת אלא לזעוק לעונש קשה, הכי קשה שאפשר לחשוב! כל גבר שמכה, מתעלל, מאיים ומעז להרים את ידו צריך לשבת בכלא עד יומו האחרון.
כל אישה שמרגישה מאוימת, במילים, במכות, באיומים, במבטים, בהבטחות קשות: קומו להתלונן ואל תחזרו בכן לעולם! תזכרו, פעם מרביץ, תמיד מרביץ! אין מחילה על אלימות כי מי שמאיים תמיד יאיים!!!
אני בטוחה שיש נשים שאומרות לעצמן עכשיו "אופירה, קל לדבר, קשה לעשות. אין לנו את האומץ לקום ולהילחם במפלצת שגרה איתי בבית". אז תקשיבו רגע, יש לנו כוחות על!
אני יודעת שזה קשה והמחשבות רצות: "מי יפרנס אותנו? מה יקרה עם הילדים? לאן אני אלך? ואם הוא ירדוף אחרי?" הכול ברור והכאב עצום. אבל רק אומץ מול הגברים האלה יעמיד אותם במקום ויום יבוא והם גם ישבו בכלא ויצטערו שעה שעה על כל מעלליהם.
יש לכל אישה את הזכות ואת האומץ להגיד: "זהו! עד לפה. אתה לא תיגע בי יותר". ותזכרו: יום שעובר לא חוזר.
השבוע אולי צפיתם בשיחה שלי עם מיכל אמדורסקי המדהימה ב"הזמר במסכה", אחרי שיצאה מהתחפושת של הפטרייה. אז אני אומרת גם לכם, את מה שאני מסבירה לאמלי אריאל ואייל בכל בוקר: בטחון, בטחון, בטחון!! כי משם הם יכולים רק לצמוח. אל תוותרו לעצמכם ולהם.
תזכרו שמספיק מבוגר אחד שיאמין בילד או בילדה שלכם. בטחון עצמי מהרגע שהם נולדים ועד יומכם האחרון.
בשורות טובות.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל.