נתן זהבי וגבי גזית VS יורם שפטל (1): יש לנו מה להגיד על זה? לא הפעם
לפני שבעה חודשים, שבוע ויומיים (אבל מי סופר) הודיעה תחנת 103FM על מיתוג מחדש. במקום הסלוגן הוותיק והמוצלח לשעתו "רדיו ללא הפסקה" הושקה סיסמה חדשה ומבטיחה: "יש לנו מה להגיד על זה". באותו יום הסביר מנכ"ל התחנה, אור צלקובניק, ל"וואלה! ברנז'ה" למה נבחרה דווקא השורה הזו. "מכיוון שלשדרני התחנה יש מה להגיד על כל נושא, נוצר הלוגו החדש שכמו התחנה עצמה – לא סותם את הפה", אמר צלקובניק.
ההתכסחות בין זהבי לשפטל העמידה למבחן גם את הסלוגן וגם את דבריו של מנכ"ל התחנה. כזכור, בחמישי שעבר שפטל השתלח ברמטכ"ל בהקשר לפרשת אלאור אזריה, ובראשון האחרון זהבי השתלח בשפטל וקרא יחד עם גבי גזית להדיח אותו מהתחנה (לכל מי ששהו השבוע בחלל החיצון: הפרטים המלאים באייטם הבא). כעת כל שנותר הוא לבדוק האם לקולגות מ-103FM באמת יש מה להגיד, גם כשמדובר בנושא נפיץ של התנגשות בין טאלנטים בתוך התחנה. פניתי לשדרים כדי לבדוק האם ומי תומך בקריאה של זהבי וגזית להעיף את שפטל והתכנית שלו.
והרי התוצאות, ולמתחמקים תחילה: אלה שנמנעו מלתת תשובה ברורה של כן או לא:
נסים משעל: "אמרתי לשפטל בתכנית שלי שהדברים שלו על הרמטכ"ל היו בושה וחרפה. עכשיו, אחרי שהוא התנצל, אני משאיר את זה לשיקולו של המנכ"ל".
ספי עובדיה: "דעתי על יורם שפטל ידועה, אבל זה לא תפקידי לנהל את התחנה".
דידי הררי: "אני בעיקרון אף פעם לא מדבר על אנשים שהם קולגות בתחנה שלי".
איילה חסון: "אני מגנה את דבריו של שפטל על הרמטכ"ל איזנקוט. עם זאת, כעובדת ערוץ 10 אינני מתכוונת לעסוק בעניינים הפנימיים של רדיו 103FM. יש לי הערכה גדולה לצוות הניהול בתחנה, ואני משוכנעת שהם מטפלים בעניין באופן ראוי".
לאה לב: "אני לא יודעת. אין לי כל כך דעה בנושא, מעדיפה להיות קולגיאלית כמה שאפשר".
איריס קול: "וואו. לא שמעתי על זה. אני מעדיפה לא להגיב, כי לא שמעתי שום דבר ואני לא מעודכנת".
מרסל מוסרי: "אני נמנעת. לא מתערבת בדברים כאלה".
טלי עומר: "יש הנהלה, אני לא מתערבת".
מיכל דליות: "אני באמת משאירה את ההחלטה על זה להנהלה של הרדיו".
אלון גל: "אני לא תומך ולא לא תומך. אני לא שומע את התכנית, ולא יודע על מה מדובר. מאחל לכולם בהצלחה".
גלעד שלמור: "מאחר שאני לוקח חלק בסיקור פרשת אזריה מטעם חדשות ערוץ 2 אני מעדיף שלא להגיב".
רפי קרסו: "למיטב ידיעתי שפטל התנצל בשידור אצל בן כספית ביום שני אחר הצהריים. מודה ועוזב. זהבי ושפטל במלחמת עולם, וקריאות של שני אנשים חכמים וחמי מזג אחד מול השני מרחיקות אותי מהוויכוח, ולא מקרבות אותי אליו. אני חושב שזה עניין לרשות השנייה ולמנהל הרדיו, ודעתי האישית לא רלוונטית".
בנוסף אליהם נמנעו מלהגיב גם רון קופמן (מי היה מאמין?), יוני הללי, ברהנו טגניה, חלי גולדנברג ומאיה רוזמן.
עד כאן אלה שאין להם מה להגיד על זה. וכעת, לטאלנטים של 103FM שנאותו לספק תשובה ברורה לשאלה האם הם תומכים בקריאה של זהבי וגזית להעיף את שפטל:
בן כספית: "דעתי על שפטל ידועה, ואף פורטה ביום שלישי במאמר ארוך ב'מעריב'. הוא מקומם, מעצבן, בוטה, גס, חסר מעצורים ובלמים כלשהם. לפעמים נדמה שמדובר בבור ביוב פתוח שחיברו לו בן אדם. ואחרי כל זה, אני לא חושב שצריך להדיח או להשעות אותו, או לסגור לו את המיקרופון. גם לשפטל מגיע חופש ביטוי. כשהוא עובר על החוק, מסית, מוציא דיבה או פוגע, צריך לנקוט נגדו באמצעים כדי לרסן אותו. יש בתי משפט, יש חוקים, יש רשות שנייה. אבל כל המתהדרים בעקרון החשוב של חופש הביטוי צריכים להבין שהוא נועד להגן בדיוק על המקרים האלה, של השפטלים, שמאתגרים את הדמוקרטיה ואת הסבלנות האנושית. מי שסותם את הפה לשפטל, יסתום מחר את הפה לגדעון לוי, וזה ייגמר רע".
אריה אלדד: "אני מתעב את ניבול הפה בתקשורת, וזה גורם לי לא להקשיב או לצפות במי שמנבל פיו. לצערי גם התכנית של נתן זהבי וגם התכנית של יורם שפטל פופולריות מאוד בגלל השפה הבוטה. לא אצטרף לקריאה כזאת".
דרור רפאל: "לא תומך בקריאה להעיף את שפטל. אני בעד חופש הביטוי באופן מוחלט".
שי גולדשטיין: "לא תומך".
פנינה בת-צבי: "כן, בהחלט תומכת".
ענת דוידוב: "צריך להעיף את שפטל, ויפה שעה אחת קודם".
אריה מליניאק: "אני מאוד לא אוהב את מה ששפטל אומר, אבל אני חושב שדווקא פה אנשים נבחנים בסובלנות שלהם לשמוע דברים שהם לא אוהבים. מבחינתי הלוואי ששפטל לא היה משדר ב-103, אבל אני מאמין שאנחנו מספיק חזקים לסבול גם את זה".
רבקה מיכאלי: "שפטל עף אצלי מזמן מזמן".
ורדה רזיאל-ז'קונט: "שפטל ידוע כבעל פה מלוכלך, לא נראה לי שבכלל צריך להתייחס אליו ברצינות, אבל גם אין סיבה להעיף אותו, כי זה תפקידו המסורתי: ללכלך. בכלל, מה פתאום שיעיפו אותו? הרי כל אחד מאיתנו הסתבך באמירה מיותרת שעברה את הגבול: גם נתן זהבי, גם גבי גזית, וגם אני".
שורה תחתונה: 17 מהשדרנים/ות של 103FM התחמקו מתשובה, ורק 9 השיבו לשאלה (מתוכם 6 התנגדו ליוזמה להעיף את שפטל ו-3 תמכו בה). הסלוגן "יש לנו מה להגיד על זה" ספג מכה קלה בכנף.
מנכ"ל 103FM, אור צלקובניק, יש לך מה להגיד על זה?
"אני אסמס לך את התגובה בהמשך".
מרדיו 103FM נמסר: "103FM, תחנת הרדיו האזורית המואזנת בישראל, היא שם נרדף למושג 'חופש הביטוי', על כל משמעויותיו. עם זאת, כזכור, עו"ד שפטל זומן לשיחה בעקבות אמירתו, שלאחריה התנצל בשידור וחזר בו מדבריו".
נתן זהבי וגבי גזית VS יורם שפטל (2): coming from you?
לפני ארבע שנים כמעט, בספטמבר 2013, פסק בית המשפט כי נתן זהבי צריך לשלם ליורם שפטל 35 אלף שקלים, אחרי שכינה אותו בשידור בשם "אדולף" (וספג תביעה). זו לא הייתה ההתנפלות היחידה של זהבי על שפטל. באפריל 2012 שיתף את מאזיניו כי "שפטל בתחת שלי. דבריו מעניינים לי בדיוק את אזור פי הטבעת"; כמה ימים אחר כך הכריז כי "שפטל הוא אחד האנשים הכי מסריחים שקיימים במדינה הזו"; ביולי 2013 צעק על מאזין "אתה טינופת כמו המורה הרוחני שלך, ד"ר שפטל"; ובפברואר אשתקד העניק לשפטל את התארים המנומסים "זבל" ו"חזיר אדום צואה מצחינה".
שפטל כמובן אינו היחיד שחטף מזהבי בשנים האחרונות. בפברואר 2012 כיבד זהבי מאזין חרדי במילים "חלאת המין האנושי, יהודי מצחין" (והתנצל בהמשך השידור); ביוני 2013 כינה את ח"כ ישראל אייכלר במילים "אוכל חינם, מנוול, סמרטוט, חלאה, זוהמה" (והתחנה נקנסה ב-70 אלף שקל); ובאפריל 2012 המליץ זהבי למאזינה לבצע אקט מיני ביורם שפטל במילים "לכי תמצצי לו, טינופת" (והושעה לשתי תכניות). גם עמיתו של זהבי לתחנה, גבי גזית, לא טומן ידו. באפריל 2010, למשל, כינה את החרדים במילים "עלובים", "בהמיים", "עלוקות" ו"תולעים" (ו-103FM נקנסה ב-30 אלף שקל).
בחמישי האחרון ניאץ כידוע שפטל בתכניתו את גדי איזנקוט, והצהיר כי "הרמטכ"ל שלנו עלוב הנפש בכלל לא נראה כמו רמטכ"ל אלא נראה כמו איזה פקידון שמן במחלקת הביוב של איזושהי עירייה". כעבור שלושה ימים זהבי פתח עליו ג'ורה, שנתנה פייט למקור. "תשמעו מה אמר חלאה, בואש, טינופת בשם יורם שפטל על הרמטכ"ל גדי איזנקוט", אמר זהבי בתכניתו ביום ראשון. "אני שואל: איך אתה נראה, עו"ד שפטל? על אותו משקל בדיוק. אתה נראה כמו בואש. אתה נראה כמו אותם סוטים שנוסעים לחפש כל מיני תענוגות מין מפוקפקים בתאילנד. יש לך כל מיני שערות משונות על הפנים. כל מיני שערות מצחיקות על הקרקפת ועל המצח שלך. אתה נראה יצור מתועב עם פנים מעוותות. לא כמו של פקיד ביוב במחלקה מסוימת בעירייה, אלא כמו הביוב עצמו אתה נראה. כמו גוש חרא, עם קצת בגדים עליו".
בהמשך מחה זהבי על כך ששפטל עדיין משדר בתחנה, והמשיך לקלל. "גוש טינופת מצחין, בושה וכלימה למי שמעסיק אותו ברדיו. אני לא מבין איך עדיין לא ראיתי בעיתון, ב'וואלה! ברנז'ה' או ב-ICE, שבעקבות הדברים האלה עו"ד שפטל הושעה לחצי שנה מהשידורים ברדיו ללא הפסקה 103FM", אמר. מוקדם יותר באותו יום קרא גם גבי גזית להדיח את שפטל. למחרת הגיב שפטל בתכניתם של נסים משעל, דרור רפאל וספי עובדיה, וכינה את זהבי וגזית "שני אפסים", אך אחר הצהריים הקליט התנצלות על דבריו נגד הרמטכ"ל.
מדוע נתן זהבי וגבי גזית קוראים להדיח את שפטל בשל התבטאויותיו הרדיופוניות, כאשר הם עצמם עשו שימוש בשפה בוטה לא פחות? שאלה טובה. אולי כדאי לחפש את התשובה אצל הקואוצ'ר אריה מליניאק, שמשדר איתם באותה תחנה. "אנחנו רואים באחרים השתקפות של עצמנו, וכשמשהו אצל האחר מרגיז אותנו, חשוב לשאול מה יש בו שמשקף אותנו", איבחן מליניאק כאשר פניתי אליו (ר' באייטם הקודם). "בדרך כלל מה שמעצבן אותנו באחרים, זה משהו שיש גם בנו ושאנחנו לא אוהבים".
ביום שני התראיין זהבי לרזי ברקאי בגל"צ, בהקלטה מוקדמת. "אל תעליב אותי, אני לא עמית של שפטל, ומחוסר ברירה אני נאלץ להתפרנס במקום שגם הוא משדר בו", אמר בתחילת השיחה. "יש איזה גבולות מסוימים שאפילו אני לא חוצה אותם, ואני לא הצדיק הכי גדול בכל מה שקשור לדיבורים ברדיו". עם תום הריאיון המוקלט הגיב בועז ביסמוט, שותפו של ברקאי באותו יום להגשת התכנית. "זה עכשיו היה קטע הומוריסטי, נכון?", שאל בסרקזם. "לא, אני רוצה להבין: שמענו עכשיו את חנה בבלי-זהבי מדברת על מה? על נימוסים והליכות על פי נתן זהבי? לבוא ולשמוע את הדברים האלה מפי אחד השדרים הלא יותר מנומסים שיש כאן בישראל? הוא בא ומטיף? הרי נזכיר, האיש הושעה, האיש גם שילם קנסות. לא הבאת לי פה איזה שה טהור, איזה אדם עדין נפש. הבאת לי פה שדר, שעם כל הכבוד גם תרם לשיח האלים הזה שלא אתה ולא אני אוהבים".
נתן זהבי, מה תגובתך?
"אין תגובה".
גבי גזית נמנע מלהגיב. יורם שפטל מסר בתגובה: "זה קרוב לתשע שנים שאני משדר ב'רדיו ללא הפסקה', בתכנית הכי מואזנת בכל תחנות הרדיו האזורי בארץ. כ-250 אלף מאזינים לתכנית. באשר לשניים הללו: גישתי היא שלא להתייחס ולא להגיב אליהם בשום צורה שהיא. לעיתים שתיקה רועמת מכל דיבור. השניים הנ"ל הם הדוגמה המובהקת ביותר לביטוי הנ"ל".
כמה טיפש, בור, אידיוט, מוקיון ושקרן עלוב אתה יכול להיות? אתה לא רואה שאני מקפיד על נימוס בטוויטר?
ואם כבר 103FM, ביום שלישי שוחחו דרור רפאל וספי עובדיה עם שמעון ריקלין מערוץ 20. הנושא, כפי שהגדיר רפאל, "תרבות השיח שנהייתה כאן בימים האחרונים, אפרופו תשעה באב". כבר בתחילת השיחה הסביר ריקלין מדוע גזר על עצמו תענית ציוצים מתחילת חודש אב ועד ערב הצום. "פרשתי כי אני יודע שאני חלק מהוויכוח", אמר. "יש כאן ויכוח, והוויכוח צריך להתקיים. אני לא מקלל אנשים בחיים, אני לא מדבר עליהם בצורה בוטה. אני כן אומר רבותיי, יש פה צביעות באליטה שקובעת סטנדרט אחד לעצמה וסטנדרט אחר לכל הילידים".
הנה עשרה ציוצים של ריקלין, בסדר כרונולוגי, שבהם לא רק שהוא לא קילל, חלילה וחס, אלא אפילו לא דיבר בצורה בוטה:
על רקע הציוצים הללו, אגב, טוב עשה ריקלין כאשר העיר בעבר לדן מרגלית על ציוצו הבוטה:
שמעון ריקלין, תרצה להגיב?
"לקחת מספר דוגמאות מתוך אלפי ציוצים. מרבית הדוגמאות הן תגובות לתגובות שנכתבו לי, בדרך כלל תוך הכפשות. יפה לראות שמתוך אלפי הקללות שספגתי מצאת איפה להראות שאני חרגתי ממנהגי. סומך על קוראיך שהם מבינים גם למה ומה מניע אותך".
תיאוריית הקונספירציה של אבי דיכטר
יהיה מעניין לעקוב כיצד יסקר "ידיעות אחרונות" בעתיד הקרוב את ראש השב"כ לשעבר ויו"ר ועדת החוץ והביטחון בהווה, חבר הכנסת אבי דיכטר. למה? מפני שבתוך 24 שעות הספיק דיכטר להכעיס גם את מערכת העיתון וגם שלושה מכתביו. אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע:
בשישי האחרון, תחת הכותרת "מחאת ראשי השב"כ", פרסם "ידיעות" את תגובותיהם הנחרצות של חמישה מראשי הארגון לשעבר למתקפות החריפות של מירי רגב ושל דוד ביטן על שירות הביטחון הכללי. הראשים שהגיבו ("הסירו ידיכם מהשב"כ", אמרה כותרת הענק בעמוד 3) היו יעקב פרי, כרמי גילון, עמי אילון, יובל דיסקין ויורם כהן. בלט בהיעדרו: אבי דיכטר, שכיהן כראש השב"כ בין 2005 ל-2000. בסוף הטקסט של אתי אברמוב, נכתב כי דיכטר "סירב להשתתף ודוברו מסר: 'אינני מצליח להשיג אותו'".
מאוחר יותר באותו יום העלה דיכטר פוסט לדף הפייסבוק שלו את פוסט התלונה הבא, שבו יצא נגד "ידיעות":
במוצאי שבת בחרה ישות-הטוויטר-העצבנית-משהו "ידיעות אחרונות" להגיב בציוץ תגמול:
עד מהרה הצטרפו למתקפה שלושה מכתבי "ידיעות" המסקרים את המערכת הפוליטית. ראשון צייץ הכתב הפוליטי, יובל קרני:
כעבור דקות אחדות הצטרף גם הכתב בכנסת, עמיחי אתאלי:
וגם הכתב המדיני, איתמר אייכנר, תרם את שלו:
אבי דיכטר נמנע מלהגיב. מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "בעקבות המתקפה הבוטה על השב"כ, פנינו לכל ראשי השב"כ לדורותיהם וביקשנו מהם להגיב. זה צעד עיתונאי מתבקש ומקצועי, ולכן הטענה כנגדו הזויה. כל ראשי השב"כ בחרו לענות, ולהגן על הארגון שבו הם שירתו ואותו הם מכירים ומוקירים. היחיד שנמנע מכך – למרות שפנינו אליו ואל דוברו שוב ושוב – היה ח"כ אבי דיכטר. את הסיבה לכך צריך לשאול אותו. רמז לסיבה אפשר אולי למצוא בדבריו של ח"כ דוד ביטן עצמו, שמן הסתם גיבש את דעתו על השב"כ ("הם פחדנים") מעבודתו הצמודה עם איש השב"כ הבכיר שחבר בסיעתו".
ואם טעינו? לא נתנצל
עד כמה רחוק מוכן "הארץ" ללכת רק כדי חלילה שלא לפרסם טקסט מטעמו הנושא את הכותרת "התנצלות", וזאת גם כאשר יש בהחלט מקום להתנצל? רחוק מאוד. לפני תשעה חודשים, למשל, חייב בית משפט השלום בירושלים את "הארץ" לשלם פיצויים לנתן לוי, תושב קריית ארבע שתואר כסוכן שב"כ בכתבה של חיים לוינסון, ולפרסם בנוסף הודעת התנצלות בפניו. "הארץ" אמנם שילם ללוי את 20 אלף השקלים שנקבעו כפיצוי, אך מיהר לערער על הפסיקה לפרסם התנצלות, בנימוק שבית המשפט אינו מוסמך להורות על כזו. בסופו של דבר הגיעו שני הצדדים להסכמה כי במקום התנצלות (טפו טפו) יפרסם "הארץ" הודעה הנושאת את הכותרת "תיקון בעניין נתן לוי".
זו אינה הדוגמה היחידה למדיניות הנפסדת של "הארץ" שלא להתנצל על פרסומים שגויים. לא בפני מסוקרים שנפגעו על לא עוול בכפם וגם לא בפני הקוראים. מדיניות נפסדת זו קיימת כמובן גם בכלי תקשורת נוספים, אבל "הארץ", משום מה, יוצא מגדרו יותר מאחרים להילחם שוב ושוב על זכותו שלא להתנצל. כך קרה, למשל, גם בספטמבר 2011, כאשר בית הדין לאתיקה חייב את "הארץ" להתנצל בפני דני דיין, אז יו"ר מועצת יש"ע. גם אז "הארץ" ערער על חיובו להתנצל והפסיד.
ויש דוגמאות נוספות להיעדרן של התנצלויות מתבקשות: באוקטובר 2012, למשל, פירסם גדעון לוי כותרת ראשית שטענה כי "רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד בארץ". כעבור חמישה ימים התברר שלא היה ולא נברא. "הארץ" פירסם הבהרה, אך לא התנצל על הטעות. דוגמה נוספת, טרייה יחסית: ביוני האחרון טען רוגל אלפר כי המכביה פתוחה לספורטאים יהודים בלבד, וברא סביב הטענה המופרכת הזו מאמר שלם שבשיאו קבע כי המכביה "גורמת לאולימפיאדת ברלין 1936 להיראות כמו אירוע ליבראלי". גם לאחר שהתברר כי בשתי המכביות האחרונות השתתפו קרוב ל-30 ספורטאים ישראלים-ערבים ושהתזה של אלפר אינה מחזיקה מים, נמנע "הארץ" מלהתנצל. לא בבית ספרנו.
למה לטרחן עם כל הדוגמאות הללו? כי ביום שני שעבר פירסם אהרן רבינוביץ ב"הארץ" את הכותרת הבאה:
למחרת העלה יאיר לפיד פוסט ארוך. "לפני יומיים פרסמתי כאן סיפור ישראלי יפה. עכשיו הוא הפך לפחות יפה, כי העובדות לא הסתדרו עם האג'נדה של עיתון 'הארץ' אז הם פשוט העלימו אותן", כתב. "העליתי כאן את סיפורה של האנדרטה של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל. האנדרטה הוקמה על אדמה פלסטינית פרטית בנתיב האבות בגוש עציון. בעקבות עתירה של 'שלום עכשיו' בג"ץ הורה להרוס אותה. המשפחה והתושבים לא אהבו את ההחלטה, אבל החליטו לא להפוך את זכרו של מורנו לחלק מהמריבה הישראלית הזועמת הרגילה. במקום להפגין ולהתעמת, הם הרסו את האנדרטה בלי ויכוחים ובנו אותה מחדש על אדמות מדינה, במקום שהוא חוקי לפי בית המשפט, חוקי לפי המנהל האזרחי, חוקי לפי כל מפלגה ציונית (על גוש עציון אין הרי ויכוח)... אין לי דרך עדינה לומר זאת, הכותרת של 'הארץ' היא פשוט שקר. הטקס לא היה בחלק הבלתי חוקי של נתיב האבות אלא במקום אחר... הטקס לא נערך במאחז לא חוקי מפני שאני לא הולך למאחזים לא חוקיים".
בהמשך הוסיף לפיד כי "למרות שבדרך כלל אנחנו לא טורחים לתקן את 'הארץ', הפעם התעקשה הדוברות של 'יש עתיד' לדרוש מהם להסיר את הכותרת השקרית ולתקן את העובדות. הם סירבו. במקום זה הציעו להוסיף את תגובתנו בשולי הידיעה במהדורה האינטרנטית. החלטנו לוותר. מה הטעם להוסיף שתי שורות לגרסת האינטרנט של ידיעה שפורסמה לפני יומיים".
שורה תחתונה: בניגוד לפרסום ב"הארץ" המודפס, טקס חנוכת האנדרטה החדשה לא התקיים בתוך שטח מאחז בלתי חוקי. באתר "הארץ" שונתה לבסוף הכותרת לנוסח הפתלתל הבא:
שינוי הכותרת מעלה כמובן את השאלה המתבקשת: אם הטקס לא התקיים בתוך שטח של מאחז לא חוקי, מהו בעצם הסיפור העיתונאי כאן? ומה, אם בכלל, לא בסדר בהתנהלות של לפיד? מובן שכמיטב המסורת הקלוקלת "הארץ" לא טרח להתנצל בפני לפיד, לא בעיתון המודפס ואפילו לא באתר.
ב"הארץ" נמנעו מלהגיב.
הציטוט מול המציאות: יש כבר מסגרת של לוחות זמנים, רק צריך לעדכן את טראמפ
הציטוט:
דנה סומברג: "עכשיו נעבור לכתבנו המדיני, אלירן טל. המשא ומתן המדיני צובר תאוצה. יש כבר צפי לפגישה משולשת בין אבו מאזן, טראמפ, נתניהו?".
אלירן טל: "כן, יש כבר מסגרת של לוחות זמנים. הפגישה הזו תתקיים בעוד ארבעה עד שישה שבועות באחוזת הנשיא בארצות הברית, כלומר כבר בחודש הבא נראה את התמונה הזו של נתניהו מצד אחד, אבו מאזן מהצד השני, טראמפ באמצע".
(התכנית "לפני כולם", ערוץ 20, מכריזה על "פרסום ראשון", 8.6.2017)
המציאות: שמונה שבועות חלפו, ומפגש הפסגה המובטח אינו נראה באופק. מקור מדיני אמר השבוע, כי לאחר הפרסום תידרך גורם בממשל האמריקאי, שלא לציטוט, כי מפגש כזה אינו עומד על הפרק.
אלירן טל, תרצה להגיב?
"נכון ליום הפרסום האייטם היה נכון. שמח שאתה עוקב אחרינו. שבת שלום".
יחידה 101
יום חמים, יום קסמים, יום תמים הלכנו עם השמש, אבל אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"חיכיתי לשמוע ממך, הורביץ", הוא פתח. "תגיד, מה אתה אומר על סכסוך הקרדיטים שקיבלת ישירות מהמקור?".
"איזה מקור?", נדרכתי. "מאיפה אתה מכיר את המקורות שלי?".
"תירגע, הורביץ", היסה הקונספירטור. "דיברתי על 'המקור' של ערוץ 10, על ברוך קרא ועל גלי גינת שאוטוטו מצטרפת אליו לתכנית. הנה, שולח לך:".
"עזוב, אין כאן שום סכסוך קרדיטים", אמרתי. "חבל שלא עקבת אחרי המשך הציוצים. קודם כל, ברוכי נתן לגלי קרדיט נדיב במהדורה המרכזית, וחוץ מזה תראה מה הוא צייץ ומה לוינסון הטריל:".
"אני עדיין חושב שאתה צריך להיכנס לחמ"ל", אמר הקונספירטור.
"אבל בשביל מה?", התעצבנתי. "הרגע הראיתי לך שאין שום מלחמה".
"אתה לא איתי, הורביץ", נזף הקונספירטור. "דיברתי על אפליקציית החדשות המתפרצות של 'וואלה!', שנחנכה לפני פחות משלושה חודשים. תראה את הפוש שלהם מיום חמישי בצהריים, ואת הפוש הנוסף שהם שלחו כעבור שלוש דקות:".
"ויש עוד, הורביץ", המשיך הקונספירטור. "תראה את הפוש שלהם ביום שני בערב, ואת הפוש שהם שלחו אחרי דקה:".
"זה יכול לקרות לטובים ביותר", הגבתי.
״מזל שלא טענת שמדובר בצירוף מקרים", חייך הקונספירטור.
"הפעם אתה צודק ב-100 אחוז", הסכמתי.
"למה רק ב-100 אחוז כשאפשר ב-101 אחוז?", התפלא הקונספירטור.
"למיטב ידיעתי 100 אחוז זה המקסימום", מלמלתי.
"שטויות, הורביץ. לא יזיק לך למתוח קצת את הגבולות", גיחך הקונספירטור. "אם החברים הדייקנים שלך ב'קשת' יכולים, גם אתה יכול. תסתכל מה מצא יצחק גרבוז הפנומן בתכנית האחרונה של 'רק רוצים לרקוד', ותחשב בבקשה כמה זה 59 אחוזים ועוד 42 אחוזים".
ואם כבר אחוזים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור משבוע שעבר: מי הוריד רגל לבת של דני רופ?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il
mako תרבות בפייסבוק