איך אמר עמרי קרונלנד? אולי בצפייה שנייה, הדברים ייראו אחרת
לא רק החיפזון מן השטן. גם הלהיטות. תשאלו את איתי דנקנר, עורך "אולפן שישי". תשוקתו של דנקנר להגדיל את הרייטינג, כמעט בכל מחיר, עיוורה את שיקול הדעת העיתונאי שלו.
זה התחיל עוד ביום חמישי, כאשר הפרומו לכתבה המחפירה (והמבוימת בחלקה, כפי שהתברר בדיעבד) על מסיבות הרווקים של הישראלים בבוקרשט, פומפם באינטנסיביות. יממה תמימה אחר כך, הכתב עמרי קרונלנד לא שיער שהמחאה הפמיניסטית נגד הכתבה תהיה הבעיה הכי קטנה שלו. עוד בשישי בלילה החלו לזרום לדף הפייסבוק של קרונלנד תגובות חריפות. בהתחלה, לפני שקולו נדם אל מול גלי הצונאמי של המוני גולשים זועמים, הוא עדיין הרשה לעצמו להגיב מדי פעם בנימוס. הנה דוגמה:
היזהר במשאלותיך – הן עלולות להתגשם, טוען המכתם הידוע. ואכן, בשלושת הימים הבאים זכתה הכתבה לא רק לצפייה שנייה של הגולש גיא יזדי, כפי שקיווה קרונלנד, אלא לעשרות אלפי צפיות של גולשות וגולשים, שלא חדלו לשפוך אש וגופרית על היצירה הבעייתית. הביקורת התמקדה בכך שקרונלנד הציג ניצול נשים כבילוי לגיטימי, עד שהגיעו שרון שפורר ועינת פישביין מ"המקום הכי חם בגיהנום" וחשפו פגמים חמורים אחרים.
עד מהרה התברר שגיבור הכתבה, החתן לכאורה, כלל אינו מאורס (כך שלא הייתה בעצם "מסיבת רווקים"), חבריו לא תועדו עם נחיתתם (אלא הגיעו לבוקרשט יומיים לפני קרונלנד, לקחו מונית מהמלון לטרמינל, וצולמו עם המזוודות של הכתב והצלם), והחבורה לא הזמינה את הלימוזינה עם הצעירה שישבה בתוכה (אלא הרכב אורגן על ידי ההפקה). רק לאחר שבחדשות 2 הסירו את הכתבה מאתר האינטרנט והודיעו על השעייתו של קרונלנד מהתפקיד ועל יציאתו לחופשה של עורך "אולפן שישי", איתי דנקנר, שככה אט אט הסערה.
התנהלותם הנפסדת של קרונלנד ועורכו דנקנר בפרשת בוקרשט מציפה מחדש את הדילמה שמנהלים בכירים בגופי תקשורת מתחבטים בה מאז ומעולם. איזה עיתונאים מועילים יותר לארגון: אלה שצריך לדרבן אותם? (הם ימעיטו בסיפורים בלעדיים, אבל תמיד יהיו בסדר ויחזרו הביתה בשלום), או כאלה שצריך לרסן אותם? (הם ישיגו סקופים, אבל עלולים להסתבך ולסבך את המערכת בגלל להיטות יתר והיעדר גבולות).
במקרה שלפנינו, נדמה שעורך תכנית הדגל והכתב החביב עליו התאימו זה לזה כמו כפפה ליד. שניהם שייכים לזן השני. קרונלנד ישמח להפוך עולמות בשביל סיפור טוב. כך השיג ל"אולפן שישי", בין השאר, את הריאיון הטלוויזיוני הראשון עם מרדכי ואנונו; את הריאיון הטלוויזיוני הראשון עם עמוס לוינברג, קצין המודיעין שגילה את סודות 8200 לסורים במלחמת יום הכיפורים; ואת הריאיון עם אל"מ (מיל') אמנון שרון, הטוען כי המיתוס על כוח צביקה היה בדוי. מצד שני, המוטיבציה העילאית והלהיטות להצטיין גרמו לקרונלנד לנסות לביים נשים שהתראיינו על הטרדות מיניות במקומות בילוי; להתחזות לקרוב משפחה של מיליונר המוכן כביכול לשלם כסף למתנחלים כדי שיבצעו פעולות תג מחיר; ולערוך עם אשתו של תא"ל אופק בוכריס ראיון אוהד, שבו הפנתה אצבע מאשימה כלפי קורבנותיו של בעלה, מבלי שאותגרה כמעט בשאלות קשות מתבקשות.
איתי דנקנר הוא בוגר מצטיין של הפקולטה למדעי הרייטינג ע"ש אמנון לוי. כעורך "אולפן שישי", הוא חתום על לא מעט הצלחות. שלוש דוגמאות מני רבות (בנוסף לכל ההישגים של קרונלנד): ההקלטות שבהן סיפר אהוד ברק על התכניות לתקוף באיראן (רוני דניאל); הכתבות על אלון חסן וההפקרות בנמל אשדוד (עמליה דואק ויוסי מזרחי) והתחקיר שחשף כי מנהל בי"ח אברבנאל קיים יחסי מין עם מטופלת (עמליה דואק ויונה לייבזון).
נגד שיטות העבודה השנויות במחלוקת של דנקנר הושמעו בעבר לא מעט תלונות, שלא לדבר על יחסיו העכורים עם אמנון אברמוביץ' שהובילו בשלהי 2016 להיעדרות בת כמה שבועות של כוכב "אולפן שישי". ההחלטה לקדם את התחקירן הפעלתן קרונלנד לתפקיד כתב מגזין, עשתה לדנקנר חיים קלים. הרבה יותר קל לו להפעיל את עמרי קרונלנד אסיר התודה, שמתבונן בעורך הדומיננטי בעיניים מעריצות ומוכן לבצע כל פקודה, מאשר לנסות לגרום לכתבים ותיקים כמו ציון נאנוס, יגאל מוסקו, שי גל ואילן לוקאץ' למלא את בקשותיו.
בניסיון לעצור את שטף הפרסומים הביקורתיים ביקש דנקנר ביום שלישי להקדים בשבוע את חופשתו המתוכננת, ואילו קרונלנד "הושעה מתפקידו". נכון לעכשיו, דנקנר אמור לשוב לערוך את "אולפן שישי" בעוד שבועות אחדים. קרונלנד, שיצא אף הוא לחופשה קצרה, ממשיך לקבל משכורת כרגיל ולעבוד בחדשות 2, אבל כתחקירן ולא ככתב.
מחדשות 2 נמסר בתגובה: "הכתבה תיעדה תופעה פסולה של חבורות צעירים שמגיעים לבוקרשט למטרת מסיבות הוללות, הימורים, ותיירות מין. הצעירים ששולבו בכתבה סיפרו למצלמה כיצד הם צורכים שירותי מין והדברים הובאו כדי להציף את התופעה המגונה. לצד זאת, בירור מעמיק ומקיף שנערך בראשות מנכ"ל חברת החדשות, אבי וייס, העלה כי נפלו מספר כשלים בהכנתה".
המפתחות אצל הג'ינג'י
איך הזמן טס כשמתחלפים: ביום ראשון הקרוב ימלאו שבועיים לכהונתו של בועז ביסמוט כעורך "ישראל היום", לאחר שהתמנה לתפקיד במקומו של עמוס רגב. זמן לסטטיסטיקה? לא נכחיש זאת. השאלה היא מי משני העורכים הללו פינק יותר את בנימין ושרה נתניהו. לצורך ההשוואה נלקחו עשרת הגיליונות הראשונים שאותם ערך ביסמוט (בין יום ראשון שעבר ליום רביעי האחרון) ועשרת הגיליונות האחרונים שערך רגב. שנתחיל? יאללה.
על פי ארכיון "ישראל היום", בעשרת הגיליונות האחרונים של רגב הוזכר בנימין נתניהו ב-30 אייטמים ו/או מאמרים שונים. 15 מהאזכורים הללו (50%) היו ניטראליים, 3 מהם (10%) היו שליליים, ואילו 12 מהם (40%) היו חיוביים. במקביל פורסמו בגיליונות הללו 9 תמונות שונות שבהן נראה נתניהו, שניים מהצילומים הללו הופיעו בעמוד הראשון. ואם כבר העמוד הראשון: בשלהי כהונתו של רגב צוטט נתניהו בשתי כותרות שער בולטות, ובנוסף בעוד שתי כותרות משנה נוספות.
ומה לגבי העורך החדש? בעשרת הגיליונות הראשונים שאותם ערך ביסמוט הוזכר בנימין נתניהו ב-22 אייטמים ו/או מאמרים שונים, ירידה של 27% בהשוואה לתקופת רגב. 21 מהאזכורים הללו (94.5%) היו ניטראליים, 1 מהם (4.5%) היה שלילי, ואף לא אחד מהאזכורים (0%) היה חיובי. בנוסף פירסם "ישראל היום" רק 4 תמונות של נתניהו, צניחה של 55% בהשוואה למספר התמונות בתקופת רגב, כאשר אף לא אחת מהן הופיעה בעמוד הראשון. ואם כבר העמוד הראשון: בתקופת ביסמוט, בניגוד לזו של קודמו, נאלץ נתניהו לקבל בו רק אזכור אחד, די אגבי, בכותרת משנה אחת.
שורה תחתונה: הנתון הבולט ביותר בהשוואה הוא התרסקות זמנית במספר הפינוקים שקיבל בנימין נתניהו ב"ישראל היום". מ-12 בתקופת רגב לאפס עגול בתקופת ביסמוט. ומה לגבי שרה נתניהו? ובכן, גם במקרה שלה נרשם מחסור חמור בצ'ופרים: בעוד שבעשרת הגיליונות האחרונים של רגב זכתה אשת ראש הממשלה לשתי תמונות עם שני אזכורים חיוביים, הרי שבעשרת הגיליונות הראשונים של ביסמוט נאלצה שרה נתניהו להסתפק רק באזכור אגבי אחד, ללא כל תמונה.
האם הקור הנושב בימים אלה מכיוונו של "ישראל היום" כלפי הזוג נתניהו עשוי להצביע על שינוי לרעה במערכת היחסים בינם לבין מרים ושלדון אדלסון? ביום ראשון דיווח משה נוסבאום בחדשות 2 כי בביקורם הקרוב בארץ, בשבוע הבא, צפויים האדלסונים למסור עדות במשטרה בנוגע לתיק 2000, העוסק בשיחות הלוהטות בין נתניהו לבין מו"ל "ידיעות", נוני מוזס. "כזכור במהלך סיקור הפרשה נשמעו ציטוטים על הבטחות של נתניהו למוזס העוסקות ב'ישראל היום'", הוסיף. "שלדון אדלסון לא אהב את זה, ככל שאנחנו מבינים. נתניהו קורא לו שם הג'ינג'י".
אגב, עו"ד דורי קלגסבלד, פרקליטו המסור של הג'ינג'י, נשכר לייצג את תאגיד השידור הציבורי "כאן" מול ממשלת נתניהו. האם היה עושה זאת ללא ברכת אחד מלקוחותיו הגדולים? זה מה שכתב בשבוע שעבר יוסי ורטר ב"הארץ": "במערכת היחסים המקובלת בין מגה-לקוח כזה למשרד המייצג אותו, ובהינתן יחסיו הידועים של אדלסון עם נתניהו, סביר להניח שהמשרד לא היה מקבל עליו תיק שחותר תחת סלע קיומו הפוליטי של ראש הממשלה ללא הסכמה מהמפרנס הראשי... קלגסבלד, הידוע כמי שנוהה אחר הכסף הגדול, לא היה מעלה בדעתו לייצג גוף ציבורי שאינו מסוגל לשלם לו עשירית משכר הטרחה שהוא נוהג לגבות, ומעמת אותו ישירות עם ראש הממשלה, אם בכך הוא היה מעמיד בסכנה את אושיות משרדו. מסקנה: הוא אינו מסתכן כלל. אדלסון, פטרונו ומיטיבו של נתניהו, לא הטיל וטו".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
הפוך שלדי, הפוך: החיזורים אחר טראמפ בעיצומם
ואם כבר "ישראל היום": האם העורך הטרי, בועז ביסמוט, יצליח בקרוב להשאיר פעם נוספת אבק לכל מתחריו ולראיין את דונלד טראמפ לרגל ביקורו בארץ (ולכן נודעת חשיבות מסוימת לחיזוק הליקוק ולהעמקת ההתחנפות)? או שאולי ביסמוט בחר לאמץ את המורשת של קודמו עמוס רגב (ולכן עליו להציג כותרות אלטרנטיבות בנושאים הקשורים להסתבכויות כאלה ואחרות של הפייבוריטס בבלפור ו/או בחדר הסגלגל)?
ביום שלישי פירסם ה"ניו יורק טיימס" מזכר שבו טען ראש ה-FBI המפוטר, ג'יימס קומי, כי טראמפ ביקש ממנו להפסיק את חקירת הקשרים עם רוסיה. החשש לשיבוש הליכי חקירה מצידו של נשיא ארצות הברית הוביל את מתנגדיו לקרוא להליכים להדחתו. למחרת, יום חמישי, כך נראתה הכותרת בראש העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות":
כך נראתה הכותרת הראשית של "הארץ":
כך נראתה הכותרת הראשית של "מעריב":
לעומת זאת, הכותרת הראשית של "ישראל היום" פרגנה וליטפה:
ומה בתוך הגיליונות? בעוד שגם "ידיעות", גם "הארץ" וגם "מעריב" הקדישו עמודים שלמים לפרשה המסעירה, הסתפק "ישראל היום" בטור צד בן 93 מילים (כולל כותרת וקרדיט).
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
כלוא בבית 14 שנים? טוב שלא נסחפנו (1)
בחמישי שעבר, בשתיים בצהריים, פרצו כל אתרי החדשות בהודעות פוש מבהילות על נער בן 14 מחדרה שנכלא בדירת הוריו והוחזק בה בבידוד במשך כל חייו. התחרות בין כלי התקשורת גרמה עד מהרה להעלאת רף הכותרות המזעזעות. הגדילו לעשות באתר חדשות 2 Online, שתכניו מתפרסמים בו זמנית באתר "רשת" וב-mako (למה אני לא מופתע). שם מיהרו להעלות את הכותרת הנחרצת הבאה:
אלא שכבר בשעות הראשונות לחקירה, התעוררו סימנים לכך שהידיעה המרעישה לא לגמרי כצעקתה. למרות זאת, המהדורה המרכזית של חדשות 2 באותו ערב נפתחה בדרמטיות יתרה. על מסך הטלוויזיה הגדול באולפן הופיעה הכותרת החד משמעית "כלוא בבית 14 שנים", ללא כל תוספת של הסתייגות או סימני שאלה:
במשך שש הדקות הראשונות של המהדורה המרכזית בחדשות 2 הספיקו המגישה, קרן מרציאנו, והכתב, פוראת נסאר, לחרוץ את דינם של ההורים. "תיעוד מיוחד: בן ה-14 שהיה כלוא מיום היוולדו בתנאים קשים בדירת הוריו יוצא מהבית באור יום כשהוא מוקף בשוטרים ובשכנים המומים", הכריזה מרציאנו ותיארה כיצד "בדירה מוזנחת, אטומה, עם צחנה קשה, מצאו היום שוטרים נער בן 14 שכמעט לא ראה אור יום מרגע שנולד. הוא חי בבידוד מוחלט עם הוריו, וחוץ מהם אף אחד לא ידע על קיומו". עד כדי כך.
לאחר מכן הפנתה מרציאנו לכתבתו של נסאר. "אלה הרגעים הדרמטיים בהם רואה הנער הצעיר אור יום, בפעם הראשונה", הוסיף נסאר מנת דרמה משלו. "הוא המום ואינו מודע למהומה שמתרחשת סביבו, מובל על ידי השוטרים אל מחוץ למקום ממנו כמעט ולא יצא כל חייו, ומבלי שפגש בני אדם נוספים". רק לאחר סיום הכתבה, בשיחה עם מרציאנו, לקח נסאר חצי צעד אחורה. "עדיין לא ידועים הפרטים על כל המקרה הקשה הזה, אבל כן ידוע שלא מדובר בסיפור של התעללות, כי אם ככל הנראה בהזנחה קשה", ציין בקצרה.
בחדשות 10 היו סולידיים יותר. האייטם על הנער שובץ שלישי במהדורה, ולא פתח אותה. הכותרת דיווחה על "חשד להזנחה בחדרה", והמגישה, טלי מורנו, הסתפקה בלמסור מידע קורקטי על נער בן 14 שנמצא כשהוא מוזנח מאוד. "בשעה הזו ההורים שוחררו, כשהם כל היום בחקירה שלהם טענו: אנחנו לא הזנחנו אותו. אנחנו דאגנו לטיפול הרפואי", הוסיפה כתבת הרווחה, מיה איידן. "פסיכיאטר שבדק אותו היום אומר שהוא מתקשר, הוא יודע עברית ורוסית, וגם יש לו ידע בחשבון".
איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים. עד מהרה התברר כי הנער מעולם לא נכלא ולא חי בבידוד (למרות שלא נשלח לבית הספר), מצבו הבריאותי תקין וכך גם מצבו הנפשי, רמתו הלימודית גבוהה, הוא שולט בשתי שפות ואף מקיים קשר רגשי קרוב עם הוריו, שהורשו להתאחד איתו.
"תראי איזה פער בין הכותרות של אתמול למה שאנחנו מבינים היום", השתומם גיא פלג למחרת ב"אולפן שישי". "זה התחיל בכותרות צעקניות על התעללות ועל כליאה ועל הזנחה. והיום אנחנו מבינים שזה סיפור על כישלון הרווחה". ויש המשך באייטם הבא.
בחדשות 2 נמנעו מלהגיב.
כלוא בבית 14 שנים? טוב שלא נסחפנו (2)
סאגת הדיווחים המוגזמים עד מופרכים על מצבו של בן ה-14 מחדרה לא הסתיימה במהדורות חמישי בערב. למחרת, שישי, התחרו ביניהם שלושת הטבלואידים היומיים מי מצליח להעניק לפרשה כותרת צהובה יותר. ב"ידיעות" הגדירו את הסיפור כ"אחד ממקרי ההזנחה הקשים בתולדות המדינה", נתנו לו בעמודים הפנימיים את כותרת הגג "בית הזוועות" ופרסמו את הכותרת הראשית הבאה:
ביום ראשון, לעומת זאת, כבר נאלץ "ידיעות" לפרסם כותרת שונה לגמרי:
גם ב"ישראל היום" הקדישו ביום שישי לסיפור כותרת ראשית צעקנית:
ביום ראשון, מאידך, הסתפק העיתון בכותרת הרבה יותר קטנה:
גם "מעריב" שמר ביום שישי על אותו הקו:
וגם הוא נאלץ ביום ראשון לשנות כיוון:
כעבור יום נוסף, בשני, לאחר שהוסר החשד להתעללות ו/או להזנחה, ראיין ניב רסקין בגל"צ את עו"ד איגור גלידר, המייצג את ההורים. "כבר מספר שעות לאחר שההורים הובלו לתחנת המשטרה, הגיעה לשם הבת האמצעית של המשפחה, ובאופן הכי טבעי שלפה מתוך הטלפון שלה את התמונות של המשפחה, ביניהן של האח שלה, והם נראים שם מטיילים כמו כל משפחה אחרת", עידכן העו"ד. "הכלוב שאותו הראו כל כך הרבה בחדשות הוא מחסן של חלקים ואופניים, ולמעשה אין בינו לבין מקום הימצאו של הילד כל קשר. מהר מאוד החוקרים במשטרה הבינו שהתיאור שנמסר על ידי השכנים היה מוגזם מאוד". רסקין, מצידו, סיכם בכך שהפרשה הזו ראויה ללימוד בקורס לתקשורת, שם אפשר יהיה להשוות בין האופן שבו החלה (בקול תרועה רמה) לדרך שבה הסתיימה (בקול ענות חלשלושה).
עמוס שוקן, גדעון לוי, יואל מרקוס וגדעון סאמט VS שמואל רוזנר
ביום חמישי האחרון פירסם שמואל רוזנר, לשעבר ראש מערכת החדשות של "הארץ" ושליח העיתון בארה"ב, טור ב"ניו יורק טיימס" נגד עיתונו לשעבר. תחת הכותרת "העם נגד 'הארץ'", כתב רוזנר כי בשנים האחרונות "הארץ", הנקרא על ידי מעטים, מונע מתסכול על כך שישראל אינה מקשיבה לו, ובכל זאת מצליחה. כתוצאה מכך, לדבריו, מפרסם העיתון פרובוקציות. כדוגמאות הביא רוזנר שלושה טורים שפורסמו ב"הארץ" בחודש שעבר: של יוסי קליין (שטען כי הדתיים הלאומיים מסוכנים יותר מחיזבאללה), של גדעון לוי (שבערב יום הזיכרון הסביר למה אינו יכול להניף את הדגל) ושל רוגל אלפר (שבאותו יום טעון גרס כי מלחמת אזרחים היא בלתי נמנעת). "התוצאה של הפרובוקטיביות הזו היא לעתים קרובות פתטית, לפעמים קומית ומדי פעם מדאיגה", הוסיף רוזנר. "'הארץ' מרגיז את רוב הישראלים בכך שהוא נותן במה לטענות מגוחכות על אופייה של המדינה ומעשיה ('פאשיזם', 'אפרטהייד')... זהו סיפור על קבוצה בישראל שאיבדה את יכולתה לתקשר עם יתר האוכלוסייה ולהיות בעלת סיכוי להשפיע בצורה כלשהי על עתיד המדינה. זוהי קבוצה שמוצאת מזור בכך שהיא מרגיזה אותנו עד שאנחנו מתפוצצים".
רוזנר הוסיף כי ישנם ארבעה גורמים לכך ש"הארץ" מרגיז את הישראלים יותר מבעבר. הראשון: ישראל פחות סובלנית לסדר היום השמאלני, משום שרוב אזרחיה נוטים לימין; השני: ישראל חשה שהיא נתונה במצור בינלאומי שאינו צודק, ולכן פחות סלחנית כלפי אזרחיה המספקים תחמושת לאויביה; השלישי: השמאל הישראלי קטן מאוד וגם הוא חי בתחושת מצור; והרביעי: התסכול של השמאל ממדיניותה של ישראל הופך אותו למריר ולוחמני, והוא בוחן את סבלנותם של שאר הישראלים על ידי העלאת הטון הביקורתי כלפי ישראל ומנהיגיה.
המאמר עודד הדים. "אתם פשוט לא תופסים עד כמה אתם נמצאים בבועה הקטנה שלכם, כל כך מנותקים מהחברה הישראלית ומהמציאות", צייץ בסוף השבוע ארסן אוסטרובסקי, עו"ד ועיתונאי יהודי-אמריקאי, למו"ל "הארץ", עמוס שוקן, שהשיב לו: "כל כך מנותקים שרוזנר חייב לכתוב עלינו בעיתון החשוב ביותר בעולם, ואתם לא מפסיקים לעסוק בנו". שוקן הוסיף לינקים לכתבה מפרגנת על "הארץ" שפורסמה לפני שש שנים ב"ניו יורקר", ולסרטון הברכה ל"הארץ" שהקליט ברק אובמה לפני כשנה וחצי, בעת שהעיתון ערך כנס בניו יורק. בהמשך הוסיף כי "למהדורה העברית יש כעת 97 אלף מנויים משלמים, ו-3.5 מיליון יוניקים לחודש. חוץ מאלה אין ישראלים שקוראים 'הארץ'".
ביום ראשון התראיין רוזנר אצל חנוך דאום ב-fm102. "הטיעון שלי באופן כללי הוא ש'הארץ' הפך מאופוזיציה חשובה ולוחמת נגד מדיניות ישראל, לגוף שבמידה רבה שרוי בכעס כל כך גדול על ישראל שהוא כבר בעצם בקושי מסוגל לראות אותה כפי שהיא", אמר. "בשלוש-ארבע שנים האחרונות הבוטות הפכה כמעט ללחם חוקו של 'הארץ'. אנחנו כבר לא נמצאים במצב של ביקורת, אנחנו נמצאים במצב של הטחת עלבונות וקללות". למחרת נחת רוזנר בתכניתו של אראל סג"ל בגל"צ (עם המראיין האורח דוד ורטהיים). אחריו התראיין גדעון לוי. "'הארץ' של 2017 הוא עיתון לאין שיעור יותר טוב, יותר משפיע, יותר נקרא ויותר פתוח", שלל לוי את התזה של רוזנר. "נדמה לי שמעולם לא הכתבנו סדר יום כזה כמו שהיום. אם זה באמת היה עיתון כל כך לא חשוב, הזוי ושולי, למה אתם מדברים עליו כל היום? 'הארץ' הוא עיתון משפיע, עיתון חשוב, עיתון מעולה, וכל העיסוק בו רק מוכיח את זה". לוי התייחס גם לטענת האי-רלוונטיות של "הארץ" לכאורה. "קחו למשל את עניין הדגל ששמואל הזכיר", הוסיף. "בעיתון 'הארץ' היו שני מאמרים בעד הנפת הדגל ביום העצמאות, ושני מאמרים נגד הנפת הדגל. רוב הישראלים לא הניפו את הדגל ביום העצמאות האחרון. פתאום הרגשתי את עצמי ברוב". בין לבין ציין סג"ל כי "פעם 'הארץ' היה עיתון מרכזי. המדינאים היו קוראים מה יואל מרקוס כותב. ברור שזה לא קיים יותר".
יואל מרקוס, מה אתה חושב על המאמר של רוזנר?
"קראתי את המאמר. הוא היה בסדר, אבל אני לא מסכים איתו. 'הארץ' באמת עיתון מצוין, עיתון שתמיד הנהיג את חופש הכתיבה הטובה. אם עמוס הוא כן שמאלני או לא שמאלני, זה לא משנה. עמוס הוא בחור על הכיפק, שהולך בדרך אביו. נכון שלפעמים יש בעיתון מאמרים שעוברים על הטעם הטוב, אבל הטענה ש'הארץ' התייאש מיכולתו להשפיע ועבר לפרובוקציות היא שטויות. אני במקום רוזנר לא הייתי כותב נגד מקום עבודתי לשעבר. יכול להיות שיש שם איזשהו חשבון. השורה התחתונה היא שטוב שיש 'הארץ', וגם אם מופיעים בו לפעמים מאמרים יותר מדי חריפים, בסך הכול הכוונה שלו טובה כי מדובר בעיתון שלא מחפש את הדעה שתמצא חן בעיני הקורא. יש, למשל, את גדעון לוי, שהוא כזה וצריך לקבל אותו כמו שהוא. אם גדעון משפיע או לא, אני לא יודע, אבל יש אחד כזה. זה לא שכל העיתון ככה. 'הארץ' בסך הכול הוא עיתון שקול ומאוזן, ואני מתגעגע אליו (פרטים באייטם הבא – א.ה.)".
גדעון סאמט, לשעבר העורך האחראי של "הארץ", מצטרף לדעתו של מרקוס. "'הארץ' היה ונותר הטוב שביומוני ישראל", הגיב. "במעבר לאינטרנט העיתון הקדים את מתחריו והיה הראשון שהעלה אתר. על פי המלצתי בשעתה לעמוס שוקן, הוגברה בהרבה תשומת הלב לאתר, והוא שוכלל כראוי. רוזנר אכן כתב בשעתו בעיתון, אך, כפי שהצליח להיזכר, הוא פוטר. אין לראות את הטקסט שלו אלא כביטוי מאוחר ודי נלעג לכעסו מאז. הקוראים מוזמנים להתרשם בעצמם מאתר 'הארץ'. הוא רכש קהל עוקבים רחב מאוד. העיתון עצמו מופץ במספרים גדולים, על אף המעבר לרשת. הוא היה ונותר ביקורתי, ומארח בעמוד הדעות שלו את מיטב הכותבים בארץ. אכן, העיתון המודפס אינו זול, בעיקר במשלוח אל סף הבית, ואף על פי כן זוכה למספר מנויים מרשים".
שמואל רוזנר, תרצה להגיב?
"המאמר, שהיטבת לסכם, מדבר בעד עצמו".
איפה יואל מרקוס כשצריך אותו
בשקט בשקט, בלי שנשים לב, יואל מרקוס פרש מכתיבה בעיתון "הארץ". מחרתיים (שבת) תמלא בדיוק שנה מאז שהתפרסם מאמרו האחרון. מרקוס, בן 85, אגדה בחייו, בכיר הפובליציסטים של "הארץ", החל את דרכו העיתונאית בביטאון תנועת החירות. אחר כך עבד בביטאון מפא"י ובעיתון "דבר", שם שימש כתב צבאי ופוליטי. בשנת 1955 עבר ל"הארץ", וכתב בו 61 (!) שנים ברציפות. סקופ חייו נמסר לו ב-2 בפברואר 2004, בזמן שסעד ארוחת בוקר עם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. שרון גילה אז למרקוס כי בכוונתו להציג תכנית לפינוי חד צדדי של 17 יישובים בעזה, אך גם הוסיף כי בשעה 14:00 יודיע על כך בישיבת סיעת הליכוד בכנסת. המשמעות מבחינת מרקוס הייתה אובדן הסקופ.
את מה שהתרחש לאחר מכן תיאר בשעתו חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ", באתר "העין השביעית": "עם תום השיחה ירד מרקוס לתל אביב והעלה על הכתב את תמציתה. עד שסיים לכתוב הסתיימה ישיבת המאמר הראשי, והוא תפס את עורך המשנה יואל אסתרון ואותי כדי לתאר את אכזבתו מהחמצת הסקופ. הצצנו בשעון. נותרה שעה עד תחילת ישיבת הסיעה. 'בוא נעלה אותה עכשיו לאתר', הצענו, 'ובמקביל תוכל לכתוב טקסט מורחב למהדורה המודפסת'. מרקוס, הנוהג לדקדק בסדרי כתיבתם והופעתם של מאמריו – קודם דפוס ואחר כך רשת – קלט מיד שהסיפור שלו חוזר להיות סקופ השנה והתיישב להכתיב אותו לאחד מעורכי האתר. בתוך עשר דקות היה הסיפור ברשת ובתוך עשרים בכל מהדורות החדשות בעולם. יחד עם שאר העולם שמעו אותם במבזקי החדשות גם שלושה שרים המומים, שיצאו באותו רגע מפגישה עם ראש הממשלה, שבה לא הזכיר כלל את הנושא. כששרון הגיע לסיעה, כבר היה ברור לכולם מהו הנושא".
יואל מרקוס, למה פרשת?
"גיל הפרישה לגברים הוא 67, נכון? ואני נמצא כבר כמעט 20 שנה מעבר לגיל הזה. זו עייפות החומר. אתה יודע מתי התחלתי לכתוב? בגיל 18. אז הגיעה הנקודה שבה אמרתי די".
דובר משרד החוץ VS "מעריב"
אריק בנדר, הכתב הפרלמנטרי הוותיק של "מעריב", פירסם ביום ראשון את המבזק הבא:
כעבור 25 דקות התפרסם באתר "מעריב" אייטם נרחב יותר של בנדר, עם אותה כותרת. "לאחר הסערה שנוצרה בעקבות פגישתו של שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל עם נציגי ארגון 'שוברים שתיקה', הממשלה אישרה היום (ראשון) את מינויו של ג'רמי יששכרוף לתפקיד שגריר ישראל בגרמניה", נכתב בפתיח לאייטם. "השגריר המיועד הוא אביו של דין יששכרוף, דובר ארגון 'שוברים שתיקה'".
שלוש שעות לאחר מכן התקבל בקבוצת הוואטסאפ "דובר משרד החוץ – מדיניים" המסרון החריף הבא, שאותו כתב דובר המשרד, עמנואל נחשון:
במקביל למסרון תיקן "מעריב" את הכותרת לאייטם:
ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.
ידיעות היום. ישראל היום לפני שנה וחודש
מוחות גדולים חושבים דומה? תחת הלוגו "מיוחד" פירסם "ידיעות" בעמוד השער של מוסף "7 ימים" האחרון את תוצאותיו של מחקר רחב היקף שבחן את עמדותיהם של 1,264 צעירים ובני נוער בגילאי 15 עד 24.
כטבעם של מחקרים, גם כאן נרשמו נתונים רבים. אחד הבולטים שבהם היה כי 67 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית הצעירה בישראל מגדירים את עצמם ימנים ורק 16 אחוזים מגדירים עצמם שמאלנים.
לפני שנה וחודש, באפריל 2016, הזמין "ישראל היום" סקר בקרב 308 תלמידי כיתות י"א-י"ב. לאחר קבלת תוצאות הסקר פירסם מוסף "שישבת" את עמוד השער הבא:
גם הסקר שפירסם "ישראל היום" הכיל הרבה נתונים. אחד הבולטים שבהם היה כי 59 אחוזים מבני הנוער הגדירו עצמם ימנים ורק 13 אחוז הגדירו עצמם שמאלנים. לא הבדל משמעותי בהשוואה לתוצאות המחקר המקיף שפירסם "ידיעות".
ב"ידיעות" נמנעו מלהגיב.
הציטוט מול המציאות (1): ואיזה מסכנים הטרחנים
הציטוט: במוצאי שבת, מיד לאחר שהתברר כי הפועל תל אביב תרד לליגה הלאומית, הופגזו הסמארטפונים בשלוש הודעות פוש, כל אחת וספירת השנים שלה:
ב-ynet הציגו שתי גרסאות סותרות באשר למספר השנים שחלפו מאז הירידה הקודמת.
ב"וואלה!", לעומת זאת, הסתפקו בזילות קלה למילה "היסטוריה", שעל פי רוב נועדה לשמש (בכותרות) לתיאור מאורע שהתרחש לראשונה אי פעם:
המציאות: הפעם הראשונה שבה הפועל ירדה ליגה אירעה בשנת 89', לפני 28 שנים.
הציטוט מול המציאות (2): והרי החדשות מפי מלאכי חזקיה. בעצם, קובי ברקאי
הציטוט: ביום שני בערב פירסם איתי שטרן באתר "הארץ" את האייטם הבא:
המציאות: שלוש פעמים הוזכר שמו של מלאכי חזקיה בפתיח לאייטם, אבל מי שהגיש את מהדורת החדשות האחרונה בהחלט של רשת ב' היה בכלל קובי ברקאי. בהמשך אמנם תוקנה הטעות (אך לא טעות ההגהה שבאזכור השלישי). למרבה המזל, זה קרה רק אחרי שטיפוס משועמם ונטול חיים צילם ושלח את הגרסה המקורית ל"מי נגד מי".
דברים בשם אומרם (1): שחר של יום ישן
בתחילת השבוע ישב מ"מ שר התקשורת, צחי הנגבי, בוועדה המיוחדת של הכנסת. בלי למצמץ או להסמיק הוא הקריא רשימת שמות של עיתונאים מרשות השידור שלדבריו לא התקבלו לתאגיד. הנגבי ציין ארבעה שמות. שניים מתוכם דווקא כן התקבלו. אחד לא התקבל והרביעי טען כי דחה הצעה שניתנה לו.
לכל מי שנכח בוועדה היה ברור שהנגבי מכוון דווקא לעיתונאי ספציפי מתוך הארבעה, יקירה של שרה נתניהו. כדי שהמרצע שהוא שלף מן השק לא יהיה בולט מדי, הוא עמעם ועטף אותו בשמות נוספים.
(יוסי ורטר, "הארץ", 12.5.2017)
עודד שחר, בתור העיתונאי הספציפי, תרצה להגיב?
"לא, אין לי עניין".
דברים בשם אומרם (2): אבי משולם שובר את האינטרנט
ואם כבר רשות השידור – קבלו את הפוסט המדובר של השבוע (לפחות עד שפרשת בוקרשט ו"אולפן שישי" פרצה לחיינו):
שידרתי ברשות השידור יותר מ-11 שנים. נהניתי מכל רגע, אהבתי את זה, זה היה התחביב היקר שלי. לאורך כל היום עבדתי קשה והתפרנסתי, ובלילה באתי ליהנות תמורת כמה גרושים שבקושי כיסו לי את הדלק.
בימים האחרונים אני רואה הרבה אנשים מוכשרים (חלקם יקרים לי באופן אישי), שנאלצים ללכת הביתה, או לנסות להשתלב מחדש אחרי עשרות שנים בתאגיד חדש ולא מוכר. עם כמה מהם התרגשתי, אפילו הזלתי דמעה וחשבתי על החוב שלי למקום הזה כמאזין וצופה וגם כעובד.
לצערי, ובכל הזהירות והכבוד, התבסס כאן נראטיב שקרי, כאילו הרשות הגיעה למצבה רק בגלל מעורבות של פוליטיקאים והנהלות כושלות.
לא עבדתי בחדשות, אבל נדמה לי שההשפעה הפוליטית במקום הזה נבלמה כמעט תמיד בדרג העיתונאי. מאוד קשה לאיים על אנשים עם קביעות, וקל מאוד להפוך כל ניסיון התערבות למלחמה עקרונית והרואית, עד כדי השבתת אולפן ושלל מאבקים סולידריים. לכן, כשטומי לפיד הגיע לבניין, דן בירון חיכה לו עם אקורדיון בראש המפגינים. כשאסרו על ראיונות עם אנשי אש״ף, תיאמו איתם "מפגשים אקראיים שתועדו״. כשרצו להוריד את ממשלת שמיר ב-84' מהשלטון, מנו ערב ערב במבט את מספרי ההרוגים בלבנון מאז תחילת המלחמה. כשניסו לכפות מכבסת מילים על מגישי היומנים (גדה או שטחים זו לא המצאה חדשה), דוד גרוסמן התפטר והלך לכתוב ספרים. לאחרונה, כשרצו להוריד את קרן נויבך מהאוויר כי "היא שלוחה של דה מרקר ברדיו", הלחץ הציבורי שוב הוכיח שמנהל ברשות לא יכול לקבל החלטה ניהולית בסיסית כמו החלפת שדרן (וטוב שכך במקרה של קרן המעולה).
הרשות לא נסגרה בגלל זה, וגם לא בגלל מנהלים כושלים שבאמת עשו קומבינות דוחות בזירות כאלה ואחרות.
היא נסגרה בגלל עובדים שלא הבינו שמעמדם הבלעדי משנות השבעים והשמונים הסתיים, והמשיכו להציג עצמם בשיחות טלפון: "מדברים מהטלוויזיה" (לא מערוץ 1), או "מהרדיו" (לא רשת ב׳), כאילו הם המדיום עצמו.
היא נסגרה בגלל שלטון ועדים, הסכמים, ומחויבות עקשנית לכללים שאין בינם לבין שידור שום קשר. כך ראיתי אין ספור פעמים איך כתבים אומללים נאלצים להפסיד סיפור כי הצוות הטכני הגדול והמנופח שלהם איחר להגיע, או החליט שצריך לצאת דווקא להפסקת צהריים. זה לא משנה כמה חשוב הסיפור או כמה גדול ומוכר הכתב. לצוות הטכני חשוב להוכיח מי באמת הבוס.
היא נסגרה בגלל שסירבה להתעדכן ולהכניס טכנולוגיות חדשות כדי שחלילה לא יסכנו את מעמד העובדים. כך למשל כשאני הייתי משדר מוזיקה ברשת ג' בתל אביב, ישב מולי טכנאי (בדרך כלל מאוד חביב) ועשה, לרוב, שום דבר – כי אין לאיש סאונד מה לעשות בסוג כזה של שידור. במקביל, באולפן בירושלים ישב עוד טכנאי ושמר על שנינו, זה כמובן גם לצד עוד שני מפקחים טכניים. תבינו, טכנאי קול ישראל הם אנשים מוכשרים מאין כמותם, חלקם חתומים על כמה תקליטי מופת שהופקו ברדיו, אבל ההתמכרות שלהם למאבק על שעות עבודה, כונניות ושעות נוספות ניפחה כל שעת שידור פשוטה לכארבע משרות (במקום אחת ברדיו המסחרי שאני מנהל כיום). אגב, ברפורמה שתוכננה, התכוונו להתקדם ולאפשר לשדרני המוזיקה להכניס לשידור את הפרסומות בעצמם בתוך 15 שנה (בדוק).
אמרנו ארבע משרות? יכול להיות שיותר. בהלני המלכה פגשתי את המחלקה השלמה שתפקידה להחזיר למקום את החומרים שנוגנו בתכניות. ברדיו של שמונה רשתות, בעידן של סרטים, תקליטים, וקרטרג'ים, אולי הגיוני להעסיק כמה וכמה אנשים חביבים במשימה הזו. אלא שהשנים עברו, פרסומות ותכניות מוקלטות משודרות ממחשב ואין היכן להניח אותן פיזית. את הדיסקים (אני עוד שידרתי בעידן הזה) אף אחד לא רצה להעביר דרך המחלקה הזו שפשוט הפריעה לעבוד. לא היה עורך אחד ברשת גימל שלא ביקש (ביקש? התחנן! דרש!) שלא אעביר דרכם את החומר שלו, כי הוא פשוט לא יגיע. ואם יגיע, זה יהיה באיחור.
עוד דוגמה? את משדר הלוטו של עירית ענבי ביצעו בכל שבוע עשרות אנשים, עם שתי ניידות, שולחנות פיקניק, שמשיות ואוכל שנפרסו כבר מ-12 בצהריים (השידור היה בעשר וחצי בלילה), מרחק 15 מטרים בקו אווירי ממתקני הרשות בתל אביב. ערוץ 10 עושה את זה היום עם צלם אחד שמתחבר לפיד קבוע.
לא אטריח אתכם בעוד אין ספור סיפורים ומוזרויות שונות ומשונות, על איך אסור להקליט בחוץ ללא טכנאי, על למה רק ב-2007 הוכנס האינטרנט לאולפנים שלנו, על מוניות בהיקפים מטורפים ללא סיבה, על אספקת שתייה מהמזנון לפי שעת שידור ועריכה (״אני לא צמא. זה שלוש שעות וגם ערכתי, אין לי מה לעשות עם שש פחיות״. - ״קח שקית הביתה!״), על מאבטחים ששומרים על צוות צילומי חוץ שיצא מירושלים, גם כשהוא מצלם בתוך האולפן המאובטח במרכז תל אביב, על מנהלים (טובים, ולא בדרגים שמעסיקים פוליטיקאים) שמנסים לבצע פעולת פרוגרמינג פשוטה ונגררים לבתי משפט, או חוטפים צעקות כי ביקשו ממגיש להגיע בזמן לשידור, על ניהול גיאוגרפי וכפלי תפקידים (המצאה ייחודית לרשות השידור) – יש מנהלי חטיבה בתל אביב ויש להם מקבילים בירושלים – הם מתקשרים באמצעות שק דואר שיוצא פעם ביום בהסעה (לא צוחק), על אנשים שהיו עוצרים בלילה בפיג׳מה ליד השער וחותמים על יום עבודה מלא (שידרתי בעשר בלילה וראיתי אותם בכל פעם), על צוותים שלמים שאפשר היה לפגוש ב-12 בצהריים בבר-ברבוניה בתל אביב או בבארוד בירושלים (אחלה מקומות) כשהם כבר אחרי שאכטה ודרינק, על דרג א' שנאחז במשרתו בתנאים מדהימים ובאפס סולידריות עשה מעט, כשלצדו עבדו קשה דרג ב', ג' וגם ד' בשכר רעב וכמעט ללא תנאים (בררו מה זה ש"ת, או "עובד מעל לשיא כו"א), על שמות מוכרים, טלנטים מצליחים ומואזנים שהרוויחו גרושים בשעה שפונקציונרים שאינם נחוצים לשידור מרוויחים כסף גדול ומזלזלים בהם, על הרבה אנשים (ותיקים וצעירים) מוכשרים, כמעט אמנים, שרצו לעשות וליצור והביאו ידע ויכולת אין סופיים אבל פשוט לא היו מסוגלים - לא כי לא היה כסף, פשוט כי נהיה מסובך, מורכב, מדכא ומסואב מדי.
יותר מהכול, הרשות נסגרה כי לאף אחד לא אכפת ממנה וזה מה שהכי עצוב. אני יודע, שידור ציבורי לא נמדד ברייטינג וקול ישראל עדיין מצליח ועשוי טוב. אבל הציבור הישראלי הרחב תמיד שמר טינה לטלוויזיה שהייתה מנוכרת ומתנשאת לאורך שנים. זו שהביאה לו בערב חג משדרים חגיגיים של קיבוצניקים בסוודר מחזיקים שירונים, כששרהל'ה שרון מכה על הפסנתר. זו שהתאבלה במהפך 77', וחגגה במהפך 92'. זו שהתעלמה במשך שנים מכל תופעה תרבותית רווחת – החמיצה את להקות הקצב ותחילת הרוקנרול ודילגה בהתנשאות על זמרי הקסטות וענקי המוזיקה המזרחית. זו שהתעקשה לזהות את הטרנדים של אתמול (עוד ספיישל עם בנות פסיה), או להניח שהזיות זניחות באמת מייצגות "צעירים ותל אביביות" (פינג פונג לאירוויזיון). זו שבאין ספור רגעים קריטיים השביתה את השידורים, קטעה משחקים מותחים, או סתם קרסה מתקלות.
התאפקתי המון עם הטקסט הזה, חיכיתי עד שהכול יהיה סגור ומוחלט כדי שחלילה לא אפגע במישהו או בסיכוי שלו להמשיך ולהתפרנס. אני חייב המון לרשות השידור. למדתי הרבה מהמקום הזה, אני עדיין מנגן לעצמי בראש את כל האותות והפתיחים, וזוכר בעל פה לוחות שידורים בני 35 שנה. אני אוהב מאוד את כל החברים שלי ברשת ג׳ וב-88 ורשת ב׳. אבל לצערי, על קצה המזלג, אלה הסיבות שבגללן שום ניסיון לרפורמה לא היה צולח ברשות.
לילה טוב מירושלים.
(אבי משולם, מנכ"ל רדיו תל אביב, לשעבר עורך תכניות מוסיקה ברשת ג', בפוסט שזכה ל-3,100 לייקים ו-828 שיתופים).
אולי אתה, אורי רוזן, תוכל לגלות מי הילדה שבתמונה
וכעת לאתר הבית: ביום שישי פירסם mako אייטם לא חתום, שהכיל תקציר מתורגם מכתבה שהופיעה שבועיים קודם לכן ב"דיילי מייל". הכתבה מספרת על מסע גילוי שורשים של אישה בשם אינגריד ואן אולהאפן, שכמו עשרות אלפי ילדים אחרים נחטפה ממשפחתה על ידי הנאצים כשהייתה תינוקת, ונמסרה לגידול אצל משפחה אומנת. כל זאת במסגרת תכנית "לבנסבורן" הזדונית שנועדה להפיץ את הגזע הארי. למרות שבכתבה המקורית מופיעות תמונות רבות של ואן אולהאפן כילדה (לאחר חטיפתה), בחרו ב-mako לפתוח את האייטם בתמונה הבאה, שלא פורסמה ב"דיילי מייל":
מי שאינו בקיא בפרטים עשוי לחשוב שבתמונה נראית ואן אולהאפן בילדותה, לאחר שנמסרה למשפחתו של קצין נאצי, או לכל הפחות אחת הילדות האחרות שנחטפו. אלא שלמעשה הילדה שבצילום היא גודרון בורוויץ, בתו של היינריך הימלר, היושבת על ברכיו. הימלר, יד ימינו של היטלר שהוציא לפועל את תכנית הפתרון הסופי, שימש אחראי גם על תכנית לבנסבורן. העובדה ששמו של הימלר כלל אינו מוזכר באייטם ב-mako (על אף שהכתבה המקורית סיפרה על חלקו בפרשה) מקשה עוד יותר לקשר בין תמונת הילדה לדמות המתאימה. בורוויץ, כיום בת 88, לא נפלה רחוק מהעץ: לאורך שנותיה נותרה פעילה בקהילה הניאו-נאצית והקפידה לתמוך בפושעי מלחמה נאצים. למרות הקרדיט מתחת לתמונתה כילדה, יש לשער שלא היא זו שהעלתה אותה לאינסטוש.
אורי רוזן, העורך הראשי של mako, למה אני לא מופתע?
"אתה רומז שאני צריך להסיק מסקנות ולהקדים את יציאתי לחופשה מתוכננת?".
הכול בשביל ניקול
נערה ממש אוצר, לא צריך עוד שום דבר, עד שהטלפון צלצל בעוז. על הקו היה הקונספירטור.
"יש לי בונבוניירה בשבילך, הורביץ", הוא פתח.
"מה אתה סח", עניתי.
"ממש כך", המשיך הקונספירטור. "אבל קודם כל קבל תמונה:".
"מי אלה?", חקרתי.
"אתה לא רואה? זו תמונה מהאירוויזיון בקייב שאורית בן-אדרת העלתה לאינסטוש", אמר הקונספירטור. "שים לב, הורביץ, שבמרכז יושבת ניקול ראידמן עם זר פרחים לראשה, וסביבה חברים קרובים, כולל שלושה שהקפתי לך אותם במיוחד בעיגול: עורך אתר pplus, אייל גיבלי, שמחזיק את הדגל; כתב הרכילות של "פנאי פלוס", יוני פרוים, שנמצא ליד כלת השמחה; ועורך 'וואלה! סלבס', אדם סרור, שיושב למטה מקדימה. מה תגיד על זה?".
"וואלה? יפה מאוד", התפעלתי. "אבל בשביל מה הזר?".
"זאת לא השאלה, הורביץ", התעצבן הקונספירטור. "השאלה הקריטית והחשובה כאן היא למה שלוש אושיות תקשורת בולטות כמו אייל, יוני ואדם, מבלות עם אחת המסוקרות הפוטנציאליות שלהם, ועוד בחו"ל? האם אין כאן פוטנציאל לכאורי לסוג של ניגוד עניינים? וחכה, זה עוד לפני שהזכרתי את צחי שלנו".
"צחי הנגבי?", שאלתי, "גם הוא מחפש את קרבתה של ניקול? זה בעקבות ההתקרבות בין ראש הממשלה ליריב לוין?".
"מה קשור צחי הנגבי?", אמר הקונספירטור. "התכוונתי כמובן לצחי קומה. גם הוא הצטרף לטיסה הנוצצת, אם לא ידעת".
"אז למה לא רואים אותו בצילום?", השתוממתי.
"נו, למה אתה חושב?", לגלג הקונספירטור. "כי צחי, בניגוד לכתבים האחרים, ידע שאם יראה את קצה אפו בפריים יש סכנה ברורה ומיידית שהנודניק המשועמם מ-mako יתקשר אליו ויתחיל לשאול שאלות. בשביל מה צחי צריך את זה? זה הרגע הגדול שלך, הורביץ. יש כאן הזדמנות פז לתחקיר עיתונאי נוקב. כל הכתבים האלה המריאו לקייב בשלישי שעבר בטיסת "אפ" של אל-על, ושהו בה עד יום ראשון. למה שלא תרים טלפון לניקול ותבדוק מי מימן את כל האושר הזה?".
ניקול ראידמן, זה בקשר למשלחת שהוצאת לאירוויזיון.
"קודם כל זו לא משלחת. נסענו כמה חברים, זה הכול. אוקראינה היא המולדת שלי, וחגגתי בה יומולדת באיחור של שנה. הייתה סיבה טובה למסיבה, זה הכול, אז נסענו כולנו ביחד. לא הטסתי אותם, הם טסו לבד".
ומי מימן? את?
"מה פתאום? למה אתה חושב שהטסתי אותם על חשבוני? אולי אני נראית לך כמו הברון רוטשילד, אבל עדיין כל אחד שילם לעצמו על הטיסה ועל המלון. כמובן שלמסעדה אני מרשה לעצמי להזמין את החברים וזה בסדר ואין בזה שום דבר רע. אני גם לא בוחרת חברים לפי הסטטוס העיתונאי שלהם, ולא חושבת שיש הבדל בעניין הזה בין עיתונאי למניקוריסטית. היו גם וגם. בכל מקרה, בשנה הבאה אנחנו עולים בסטנדרט, ולא נגור יותר במלון ארבעה כוכבים. אתה יודע שבגלל שכל החברים הגיעו אני בחרתי להשתכן איתם במלון רמאדה, שעולה בערך 70 דולר ללילה. זה לא הסטנדרט הרגיל שלי. בכל זאת, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו חיים של ניקול ראידמן. אבל מה לעשות, עיתונאים לא מרוויחים הרבה במדינת ישראל".
חזרתי לקונספירטור בסיפוק. "התחקיר המעמיק הסתיים בהצלחה", הכרזתי. "וגם פתרתי את התעלומה".
"יש אקדח מעשן?", שאל הקונספירטור. "מה הממצא העיקרי של התחקיר?".
"הזר הונח על הראש של ניקול, מפני שהיא חגגה יומולדת", עניתי.
"אתה חסר תקנה, הורביץ", נאנח הקונספירטור וניתק.
ואם כבר חוסר תקנה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור משבוע שעבר: באיזה מחדל מודיעיני מעורב השר לענייני מודיעין?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il