מי נתן את ההוראה?

ערוץ 10 VS "ישראל היום" (ולהיפך)  

מזה תקופה שוררת מתיחות מסוימת בין מנכ"ל ערוץ 10, רפי גינת, לבין אורלי וילנאי וגיא מרוז, מגישי תכנית הבוקר "אורלי וגיא". בסביבתו של גינת לא אהבו את ההדלפה בשבוע שעבר לכתב התקשורת של "דה מרקר", נתי טוקר, שלפיה הנהלת ערוץ 10 הורתה לוילנאי ולמרוז להפסיק לראיין עיתונאים מ"ישראל היום". מצד שני, גם בתוכנית הבוקר של וילנאי ומרוז לא ממש רוו נחת כאשר לפני כתשעה חודשים התקבלה מהנהלת הערוץ בקשה להימנע מלעסוק באייטם על אפליית הערבים בסופרלנד, שנמצא בבעלות איש העסקים סמי יחיא המקורב למנכ"ל גינת. במערכת "אורלי וגיא", אגב, החליטו בשעתו כן לעסוק בנושא, הגם שצעד זה עורר אי נחת אצל הבוס הגדול.

במסדרונות המטאפוריים של ערוץ 10 היו השבוע מי שהשוו בין הרייטינג המאכזב יחסית בתכנית ההשקה של "כלבוטק" (10.5 אחוז) לרייטינג הנאה יחסית של תכנית פתיחת העונה של "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה" (12.5 אחוז). האם ואיך החיכוך צפוי להימשך? בהשראת הימים הגשומים הנוכחיים אפשר בהחלט להשתמש במשפט מעולם המטאורולוגיה: התחזית למחר – דומה.

מי שמיהר להגיב עוד באותו יום לפרסום של "דה מרקר" על ההנחיה למעט באירוח עיתונאים מ"ישראל היום" הוא עיתונאי "ישראל היום", דן מרגלית, שהוזמן ביום ראשון שעבר ל"אורלי וגיא" כדי לדבר על ההתפתחויות סביב משפטו של אהוד אולמרט. "ב'דה מרקר' נאמר כי ניתנה הוראה לא להזמין אותי (ואת אנשי ישראל היום) לערוץ 10", צייץ מרגלית. "מי נתן את ההוראה? פתוח לניחושים. אני גאה להכביד על מחרימיי".

מה שמרגלית לא בהכרח מודע אליו זה ההדדיות ביחסים. בשקט בשקט, מזה כשלוש שנים, מקפיד גם "ישראל היום" לצמצם למינימום ההכרחי את התייחסותו החיובית לערוץ 10. כך, למשל, כתבת המגזין הגדולה האחרונה בעיתון שקידמה תכנית של הערוץ, הופיעה במרץ 2011, כאשר אחד הזוגות של "היפה והחנון" דאז עטה על עצמו תחפושות שונות ומגוונות לקראת פורים. הכתבה פורסמה כחודשיים לאחר שערוץ 10 שידר את הכתבה הביקורתית המדוברת על שלדון אדלסון (וכחצי שנה לפני שנאלץ לשדר בגינה התנצלות מתרפסת וחסרת תקדים).

מאז ועד היום זרמו שפע של מים עכורים בירקון. ערוץ 10 הספיק להעלות לאוויר חיקוי לא מוצלח במיוחד של עורך "ישראל היום", עמוס רגב, בתוכנית הכושלת "נבחרת ישראל" ולשדר תחקיר נוקב של רביב דרוקר על "ישראל היום" בתוכנית "המקור". "ישראל היום", מצידו, הסתפק בלהזכיר את ערוץ 10 כאשר ראש הממשלה נתניהו הגיש נגדו תביעת דיבה ו/או בביקורות טלוויזיה פושרות עד שליליות ו/או בידיעות וטורי דעה נגד התנהלות הערוץ ו/או בסיקור מצבו הכלכלי הקשה של הערוץ ו/או בכל מיני הזדמנויות אגביות נוספות בעמודי החדשות, התרבות או הרכילות. שום תכנית נוספת של ערוץ 10 לא זכתה בשלוש השנים האחרונות לכתבת קידום משמעותית ב"ישראל היום". כאן בדיוק גם המקום לגילוי נאות: בשנים הללו (ואף קודם לכן) פרסם "ישראל היום" כתבות נרחבות על תכניות של "קשת" (בזמן שתכניות "קשת" מוחרמות ב"ידיעות אחרונות" ואינן מקודמות בין דפיו).

דן מרגלית, התלוננת בטוויטר על החרם של ערוץ 10 כלפי "ישראל היום". מה דעתך על החרם של "ישראל היום" כלפי ערוץ 10?
"אני לא יודע על דבר כזה. תפנה למערכת 'ישראל היום'".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב. מערוץ 10 נמסר: "אביב, אתה כותב מוכשר. חשבנו שכישרונך הוא רק בכתיבה ביקורתית, אבל זה כיף לגלות שיש לך גם דמיון מפותח, נטייה קונספירטיבית במידה הראויה וכישרון לרקום מעשייה נאה ובדויה לכבוד שבת. ממש ז׳אנר עילי. אם כבר החלטת לעסוק בבדותות מופרכות, אולי תכתוב לנו סדרה?"

אורלי וילנאי וגיא מרוז מסרו בתגובה: "אנחנו לא עוסקים ולא מגיבים על פרשות שתוקפן פחות מ-40 שנה לאחור".

בחן את עצמך

איזה כלי נשק משוכלל של "ישראל היום" תקף, הקניט ועקץ עד היום לא פחות מ-34 פעמים את "ידיעות אחרונות" באמצעות משפט המחץ: "העיתון שפעם הייתה לו מדינה"?

א.    מטוס האף 35 המשוכלל עמוס רגב.

ב.     תותח הוולקן גונן גינת.

ג.      טנק המרכבה דרור אידר.

ד.     טיל הפטריוט בועז ביסמוט.

גלי צה״ל, מדברים ממנהטן

בתחילת השבוע המריא הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, לניו יורק. שם, במלון וולדורף אסטוריה הנוצץ, התקיים ערב ההתרמה השנתי של ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית. כמדי שנה, גם הפעם המריאו עיתונאים מישראל לסקר את האירוע חסר הערך החדשותי. הפעם היו אלה יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", וטל לב-רם, הכתב הצבאי של גלי צה"ל. את הוצאות הטיסה לניו יורק, והלינה שם, מימן כמובן הארגון המארח. לב-רם, אגב, לא היה הנציג היחיד של גלי צה"ל בערב ההתרמה. יחד איתו המריא לניו יורק גם מפקד התחנה, ירון דקל. גם הוצאות הנסיעה והלינה שלו מומנו משום מה על ידי ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית.

למחרת, יום רביעי, הגיע תורו של לב-רם, שביומן הבוקר של גלי צה"ל "הביא את הקולות" מערב ההתרמה. "ערב שכולו חיבוק" ו"כאן אין ציניות או ביקורת כלפי צה"ל, יש רק חיבוק אחד גדול" היו רק חלק מהקלישאות שלב-רם העתיר על מאזיניו. ומה לגבי ההערה המתבקשת כי הכתב היה אורח ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית? אולי בפעם אחרת. באותו בוקר ממש תרם יוסי יהושוע לעיתונו עוד כיתוב תמונה מהאירוע, שוב מבלי שהוזכר במילה שהוא עצמו נופש בניו יורק ומבלי שנאמר ברמז על חשבון מי.

יוסי יהושוע, אתה לא חושב שהיית צריך לתת גילוי נאות?
"אין תגובה".

טל לב-רם, מה לגביך?
"אני ממליץ שתדבר עם דובר גלי צה"ל, אודי ירושלמי".

ירון דקל נמנע מלהשיב לשאלה מדוע מפקד גלי צה"ל צריך לטוס וללון בניו יורק על חשבון ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית.

אודי ירושלמי, דובר גל"צ, מה יש לך להגיד להגנתכם?
"ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית אינו גוף ככל שאר הגופים הפילנתרופים. מדובר בארגון שכל מהותו ועשייתו הינם לטובת חיילי צה״ל ומדינת ישראל, ועל כן קיים קשר מיוחד בין התחנה הצבאית וארגון הידידים. השתתפותו של מפקד גלי צה"ל באירועים ובמשלחות צבאיות אינה דבר חריג, וכך גם היה כאשר השתתף שנה שעברה במשלחת הרמטכ"ל לאושוויץ ובמשלחת של קציני צה"ל שביקרו ברוסיה כחלק מפרויקט "מהות". כמו כן, הנסיעה המדוברת קיבלה את כל האישורים הנדרשים, בדומה לכל איש צבא או אזרח עובד צה״ל אחר שלקח חלק באירוע".

ב"ידיעות אחרונות" סירבו להגיב, אולם מקור בעיתון הסביר כי נסיעה של כתב צבאי יחד עם הרמטכ"ל לאירוע למען חיילי צה"ל לגיטימית ומתבקשת. אותו מקור תהה מדוע באייטם הנדון לא מוזכרת אחת, לירון שמם, כתבת mako ו"קשת", שמסתובבת בימים אלו בניו יורק ואפילו לנה באותו מלון שבו לנים הכתבים שמוזכרים באייטם. וגם היא – למרבה ההפתעה – קיבלה את המימון לנסיעתה (לא כולל שופינג) על ידי ארגון פילנטרופי אחר.

אורי רוזן, העורך הראשי של mako, זה נכון מה שאומרים עליכם?
"תן לי להבין: אתה מבקש תגובה על העדר גילוי נאות בסוף אייטם שעוד לא נכתב? יכול להיות שאתה פשוט נהנה להתקשר אלי כל יום חמישי?"

נ.ב. החתול שלך מת

לרגל יום האישה הבינלאומי, פורסם בערוץ היחסים של ynet בשישי שעבר, טור של שרית בראל תחת הכותרת "50 דברים שיזכירו לך למה כיף להיות אישה". למרבה הצער, הטור הזכיר למה כדאי לעיתונאים מסוימים, מכלי תקשורת מסוימים, לחשוב פעמיים לפני שהם מעלים לפייסבוק הערה סרקסטית על תכנים המתפרסמים במקום שבו הם מועסקים. 

המיני-דרמה התחוללה ארבע שעות לאחר פרסום הטור, כאשר שירלי קליינמן העלתה בדף הפייסבוק שלה את הביקורת המרומזת הבאה: "נא לקרוא בצירוף שקית הקאה: לכבוד יום האישה הבינלאומי, החליטו לפרסם ב-ynet את האייטם השוביניסטי והדוחה ביותר בתולדות האנושות". בין המגיבות לסטטוס הייתה רונה טל, אחת מעורכות הדסק ב-ynet, שכנראה בהשראת סעיף 16 בטור של בראל ("שוכנת בתוכך חתולה לוהטת שיכולה להיות כל מה שהיא רוצה במיטה"), וסעיף 21 ("המחזור החודשי שלך לנצח יהיה ההגנה המשפטית שלך, גם לרצח"), העירה כי אולי צריך לשלוח לכותבת חתול מת.

מכאן התפתח דיאלוג פורה ובונה בין הדסקאית רונה טל לבין לורי שטטמאור, עורכת ערוץ "יחסים" ב-ynet, עם קריאות מהיציע מצד שני עיתונאי "הארץ". לא נגענו:

לורי שטטמאור: "תגידי רונה, זה נראה לך קולגיאלי שאת עובדת ב-ynet, אבל מלכלכת בפומבי על כתבה שעלתה אצלי?".

רונה טל: "אני מצטערת, לורי. אבל אין לי בעיה עם להביע דעה על כתבות ב-ynet, גם ממדור החדשות. יש הפרדה בין פרופילי הפייסבוק האישיים שלנו למקום העבודה שלנו".

לורי שטטמאור: "לא חושבת שעובדת של מקום מסוים אמורה לטנף על כתבות שעולות בו. זה לא מקצועי".

רונה טל: "בגלל זה אני לא כותבת בפייסבוק שאני עובדת ב-ynet, כדי לעשות את ההפרדה הזאת".

לורי שטטמאור: "טוב, אני אדבר עם אמנון מירנדה (סגן עורך ynet וראש מערכת החדשות – א.ה.) ועם ערן טיפנברון (העורך הראשי של ynet – א.ה). אשאל לדעתם.

מאיה לקר (סגנית עורך מוסף "הארץ"): "אין לי מושג על איזו כתבה מדובר, אבל זה מאוד לא מקצועי לא לטנף על כתבות רק כי הן עלו במקום העבודה שלך".

לורי שטטמאור: "יש הבדל בין ביקורת בונה ובין ניסיון להשפיל קולגה שלה שכותבת באותו מקום עבודה. לטעמי זה דוחה וזה לא יעבור בשתיקה".

רונה טל: "זה לא אישי נגדך, לורי. יש כתבה בעריכתך שלא מצאה חן בעיניי. אני קוראת את המדור שלך מדי פעם, ואף מגיבה בו. אבל מה לעשות שלא מאה אחוז מהכתבות ב-ynet מוצאות חן בעיניי".

לורי שטטמאור: "לא רונה. דיברתי על הערת ה'אני אשלח לכותבת חתול מת' שלך. זה פגע בכתבת שלי שהיא עובדת ynet כמוך".

רונה טל: "זו הייתה בדיחה, שנועדה להגחיך את האמירה שמחזור הוא תירוץ לכל דבר. לא מתכוונת באמת לשלוח חתול מת לאף אחד. אבל אם היא פוגעת אני אמחק אותה".

לורי שטטמאור: "היא קולגה שלך וניסית להשפיל אותה בפומבי. זה לא מגניב בעיניי. סורי. אודה לך אם תמחקי. תודה רבה".

רונה טל: "מחקתי".

מאיה לקר: "לורי, את מאיימת על קולגה שלך שתלשיני עליה לבוסים שלה כי את יודעת שהם הפכו את ynet למקום שמפחיד להביע בו דעה נגד המותג. אין ספק – התנהגות קולגיאלית במיטבה".

לורי שטטמאור: "כן, כשמנסים להשפיל עובדת שלי – אני חושבת שחובת המעסיק לדעת על כך".

רונה טל: "אני לא מתכוונת להשפיל אנשים אישית, אבל יש לי ביקורת על מקום העבודה שלי והפייסבוק האישי שלי זה המקום שלי להביע אותה".

לורי שטטמאור: "כתוב בו שאת עובדת ynet, אחרת לא הייתי מאשרת את החברות שלך בכלל. תודה על המחיקה, ושוב – ביקורת זה סבבה. ירידות אישיות (איומים) / ניסיונות להשפיל קולגות שלך – זה קצת פחות אנושי, שלא לדבר על מקצועי. המשך ערב נעים".

מאיה לקר: "להשפיל? פעם ראשונה שלך בפייסבוק? באינטרנט? חובת המעסיק? מקווה מאוד שלמעסיקים שלך יש תפיסה יותר הגיונית של מה עניינם ומה לא".

לורי שטטמאור: "נשאל את המעסיקים, אם כך".

חיים לוינסון (כתב השטחים של "הארץ"): "לורי, מה שלא מקצועי זה לפרסם את פח הזבל הזה. ואם העובדת שלך לא יכולה לעמוד בביקורת מקולגה, שתחליף מקצוע. מי שרוצה כל היום ליטופים שיהיה וטרינר".

לורי שטטמאור, אז בסוף באמת הלשנת לבוסים על רונה טל?
"וואו. אני הכי לא הולכת להגיב על זה".

חדש, חדיש ומשומש

בימים מסוימים בשבוע – בעיקר באלה שבהם השער האחורי של "ידיעות אחרונות" אינו מוקדש לטובת אייטם המפרגן לפועלה המבורך של סוכנות הטאלנטים המשפחתית  – ADD מתבצעת לעיתים הפעלת בוקר לקוראים. אלה מתבקשים לסרוק את העמוד באפליקציה של העיתון, כדי לצפות לפני כולם בסרטון כלשהו או להאזין לשיר חדש שעליו מסופר בידיעה בלעדית בדרך כלל, פרי עטו של המולטי טאלנט רז שכניק.

יוכלו  לשמוע ראשונים? לא בדיוק. אותו שיר ממש, מסתבר, הושמע כבר בהשמעת בכורה לפני לא פחות מארבע שנים וחצי. זה קרה ב"וואלה! תרבות". קליינשטיין הוציא אז עם אותו בודגוב את הסינגל לרגל פרויקט "תרבות RU" של חברת סלקום.

רמי קליינשטיין, הופתעת כשראית שמציגים ב"ידיעות" את "גן עדן" כשיר חדש?
"האמת שלא הופתעתי, ואני רוצה גם להגיב. אתה בעצם מראיין אותי?".

משתדל. יש לי טור בענייני תקשורת, והתיאור של השיר כחדש בכותרת גדולה בעיתון נראה לי טיפ טיפה בעייתי.
"תסביר לי למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'טור בענייני תקשורת'. זה מעניין. עוד לא דיברתי עם מישהו שכותב על תקשורת".

בשמחה. אני כותב בין השאר על כותרות מוגזמות בעיתונים.
"אתה רוצה להקריא לי את הידיעה ב'ידיעות'?".

מההתחלה ועד הסוף?!
"בוא נאמר ככה: לך יש טור בענייני תקשורת. אני כותב שירים. אם היה משהו שקשור באיזשהו אקורד מסוים הייתי יכול לנגן לך אותו. לכן כדאי שכל אחד מאיתנו יתעסק במה שהוא מבין בו, אז תקריא לי. אני פשוט זוכר בעל פה טקסטים שאני שר, אני לא זוכר בעל פה כתבות בעיתונים".

אין בעיה. ועכשיו, אחרי שהקראתי, אפשר לשאול האם לא הופתעת שהשיר הוצג ב"ידיעות" כחדש, למרות שהוא כבר הושמע בעבר?
"השיר הושמע, אבל לא הביצוע הזה. יש הבדל בין שיר לבין ביצוע. אבל מה שבאמת לא קיים ב'ידיעות' זה תיאור המפגש שלי עם אבנר שבאמת קרה לפני ארבע שנים וחצי. אז אנחנו עבדנו על שיר שמבחינתי לא קרה איתו שום דבר. למה?".

אבל לא אנחנו ב-mako השמענו אותו, אלא עמיתינו ב"וואלה!", כך שאני אפילו לא נעלב.
"אוי, אוי, אוי. אני לא התכוונתי. אני סתם התבלבלתי בין 'וואלה!' ל-mako. אבל כיוון שבאמת לא קרה עם השיר שום דבר במתכונת שהייתה לפני ארבע שנים וחצי, אז עכשיו כשעבדתי על האלבום החדש, אז נזכרתי באותו שיר שלא קרה איתו שום דבר ובעצם עיבדתי והפקתי אותו מחדש. מבחינתי הוא ביצוע חדש".

אבל הוא לא שיר חדש.
"יש פה באמת עניין של איך אנשים מתייחסים לשיר חדש, כי באיזשהו מקום אני אפילו לא עושה קאבר לשיר של מישהו אחר. גם אם כתבתי שיר לפני עשר שנים ורק עכשיו שומעים אותו אז מבחינתי הוא חדש כי לא קרה איתו שום דבר. למרות שבמקרה הזה ב'וואלה!' שמעו את השיר. אבל לי לא היה שום חלק בהוצאת השיר ובשיווק השיר. אני מקווה שעזרתי לך".

רז שכניק, מה תגובתך?
"אנחנו שמחים שגם ב-mako סורקים את השירים שאנחנו מציעים לקוראי 'ידיעות'". 

גזענים נמאסתם  

עיתון "הארץ" נלחם כבר שנים רבות נגד תופעות של גזענות. רק לפני חודש הביא גידי וייץ את הפרוטוקולים של אירועי ואדי סאליב, אשר חשפו התבטאויות גזעניות של ראשי המדינה דאז כלפי בני עדות המזרח. לא אחת אף פרסם העיתון מאמרי מערכת נוקבים נגד קיפוחם ואפלייתם של ערביי ישראל, והיו גם מאמרים נגד הדרתם של מזרחים.

על הרקע הזה, די תמוה כיצד אושרו לפרסום כמה וכמה מהטוקבקים לאייטם תמים למדי שהופיע באתר "הארץ" ביום ראשון האחרון. הידיעה, של עידו אפרתי, עסקה בחוקרים ישראלים שפענחו מחלה גנטית נפוצה אצל יהודים מרוקאים. מדובר במחלה הנושאת את השם 2PCCA, שעלולה לגרום לפיגור שכלי ולאפילפסיה. בקרב יהודים יוצאי מרוקו אחד מכל 37 אנשים הוא נשא של מוטציה בגן שגורמת למחלה.

עד מהרה הצטברו תחת הידיעה שפע תגובות גזעניות מגולשי אתר "הארץ". דוגמאות נבחרות: "אחד מכל 37 זה אלה שעלו לארץ ישראל. יש תופעת לוואי לתרופה. קצת שכל וזה יטפל גם בעצבנות"; "למחלה קוראים: 'האשכנזים אכלו לי, שתו לי, דפקו אותי׳״; "פיגור – מתאים. אבל מה הקשר לאלימות ולסכינים? מי אשם?"; "אני אשמח מאוד לשלוח אתכם בחזרה. הבאנו סחורה פגומה בטעות"; "את המפגרים שלחו לישראל, הנורמליים היגרו לצרפת"; "גן הגורם לפיגור שכלי? כלום יש איזשהו מרוקאי שאינו נושאו?" ועוד ועוד.

לפני כשבעה חודשים התראיין עורך "הארץ" לשעבר, דב אלפון, לאמנון לוי במסגרת הסדרה "הפנים האמיתיות של השד העדתי" ששודרה בערוץ 10. אלפון נולד בטוניסיה תחת השם כלפון. טעות בירוקרטית הביאה לכך ששם משפחתו שונה. "קיבלתי מכתבים של המנויים, חלק מהקוראים", סיפר אלפון. "הם כותבים לעורך 'הארץ' בהנחה מובנת שהוא אשכנזי. אז הם יכולים לכתוב: 'הכתבה הזו על זהבה בן בגלריה נראית לי לא מתאימה לעיתון כמוכם. ואתה בוודאי, כנציגו של המיעוט שהולך ונכחד בישראל של התרבות האשכנזית, צריך להגן על הקוראים שלך מפני חדירה כזאת'".

אלא שמאז זמנו של אלפון כעורך "הארץ" השתכללה (תת) תרבות הטוקבקים, והתוצאות ניכרות. המשפט הבא חבוט משימוש יתר, אבל עדיין מדויק: מעניין מה היה קורה אילו בעיתון גרמני היו מופיעות תגובות דומות כלפי יהודים. ביום שבו פורסמה הידיעה, ועימה הטוקבקים, צייץ עיתונאי "ידיעות אחרונות", יהודה נוריאל: "יושב אדם במערכת 'הארץ' ומאשר תגובות גזעניות נאלחות כלפי יוצאי מרוקו. למה עורך העיתון נותן לזה לקרות? שאחר כך לא ייצאו שם כנגד מכתב הרבנים או משהו דומה. זו לא הזנחה. זו עצימת עיניים מכוונת שכמותה לרצון לפגוע". נוריאל כיתב לציוץ שלו גם את עורך "הארץ", אלוף בן, אך לא זכה לתגובה. נכון ליום חמישי בבוקר הטוקבקים הגזעניים נותרו על כנם.

עורך "הארץ", אלוף בן, לא היה עדיף למנוע את העלאת הטוקבקים הללו או לכל הפחות לפעול להסרתם?
"אנחנו מנטרים את התגובות באתר 'הארץ' במטרה לאפשר שיח רחב ככל האפשר, ולא לפרסם ביטויי הסתה וגזענות. בידיעה אכן הופיעו כמה תגובות לא ראויות (בנוסף לכעשר תגובות שנמחקו מראש ולא פורסמו). אחרי שהפנית את תשומת ליבנו, מחקנו אותן. תודה על ההערה". 

כמה טעויות נכנסות ב-101 מילים?

כל העיתונים היומיים סיקרו ביום ראשון האחרון את מכתב השמיניסטים המסרבים להתגייס לצה"ל. ב"ידיעות אחרונות" הופקד על הנושא הכתב הטרי בכנסת, עקיבא נוביק. תחת הכותרת "מכתב השמיניסטים מ'תלמה ילין'" ציין נוביק בכיתוב תמונה כי העצומה היא "פרי יוזמתם של תלמידים בתיכון לאמנויות 'תלמה ילין' בגבעתיים", והביא ציטוט קצר מ"אחת החתומות, שקד הררי מבת ים".

עד מהרה התברר, בקריאה משוונית מול העיתונים האחרים, כי שקד הררי הוא כלל לא גברת, אלא אדון. אבל זו כמובן טעות קטנה ופחות חשובה. השגיאה המשמעותית יותר הייתה ייחוס היוזמה למכתב השמיניסטים לתלמידי "תלמה ילין", מה שגרם לעוד כלי תקשורת לבלוע בהמשך את הפיתיון, ולשמיניסטים עצמם לנסח תגובה זועפת ולהעלות אותה לפייסבוק.

"ביום ראשון 'ידיעות אחרונות' פרסמו שהעצומה שלנו אורגנה על ידי תלמידים מבית הספר 'תלמה ילין', בעוד שאחד מאיתנו לומד שם וזה נכון רק לגביו", כתבו השמיניסטים. "אין לנו מושג למה הכתב חשב שאנחנו לומדים שם, אבל זה בהחלט היה סילוף מכיוון שהסרבן שלומד שם בכלל לא דיבר עם הכתב. חבל שבשאר כלי התקשורת התייחסו לכך כאמת, למרות שאמרו להם שוב ושוב שזה לא נכון. לא שיש לנו משהו רע נגד תלמידי 'תלמה ילין' כמובן, אבל מצער שהתקשורת מוכיחה שוב ושוב שהיא לא מסוגלת להתמודד עם מאבקים מכלל הארץ ולכן מקטלגת אותם לקבוצה מסוימת (תוך סילוף האמת לעיתים) כדי שתוכל לפרק אותם ביתר קלות".

בדיקה שמקורה בשילוב בלתי שכיח של שעמום קל והפרעת אישיות מתונה, העלתה נתון סטטיסטי שעוד ידובר בו מעט מאוד. מתברר כי האייטם הנ"ל, מכותרת הגג ועד הקרדיט, מכיל 101 מילים. ולמה זה בכלל מעניין? כי חשבון פשוט מעלה שהידיעה מכילה בממוצע טעות עובדתית אחת לכל 33.6 מילים. מה זה לעזאזל אומר? שנשבר שיא הטעויות ביחס לכמות המילים שהציב לפני כחצי שנה מוסף הקריקטורות של "הארץ", אשר עמד על אי דיוק אחד לכל 99.9 מילים, אך טרם נשבר שיא הטעויות ביחס לכמות המילים שהציב לפני שלושה חודשים "ישראל היום", שיא פנטסטי, שעמד על טעות אחת לכל 31 מילים.

עקיבא נוביק, השמיניסטים טוענים שלא נתת לעובדות לבלבל אותך.
"אין תגובה".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב. 

לגור איתו? אז זהו, שעדיין לא

וכעת לפינתו ״אדם והטעויות״: אחרי השגיאה המביכה בנוגע לשם הבן של יונית לוי ועידו רוזנבלום, הנפילה הקשה באשר לזהות החבר של נינט טייב, והפספוס המיותר בקשר לסידור המגורים של איתי תורג'מן – השבוע הגיע תור הקורבן הבא של תשלובת אדם סרור. הפעם מדובר ברווק בדימוס, גיא גיאור.

בלילה שבין ראשון לשני האחרון הפציץ "וואלה! סלבס" באייטם בלעדי, שלפיו גיא גיאור וחברתו, מלכת היופי לשעבר לירן כוהנר, עברו לגור ביחד. "אחרי מספר חודשים של זוגיות דביקה אך בעיקר מוכחשת, העבירה מלכת היופי לשעבר את הכתר, סליחה, את הארגזים שלה, לדירתו המרווחת של גיאור, שנמצאת בצפון תל אביב", נאמר באייטם. "על פי מקורבים לשניים, כוהנר עברה לבית המשותף כבר לפני מספר שבועות, אך השניים מעדיפים לשמור על כך בסוד".

עורך "וואלה! סלבס", אדם סרור, אתה חושב שניפגש גם בשבוע הבא?
"אין תגובה". 

כל היום אני עושה שטויות, לא בכוונה בכלל

אם כבר התחלנו, נמשיך עוד קצת בסוגה עילית: ביום שני שעבר פרסם כתב הרכילות והתרבות של "ישראל היום", ערן סויסה, כי יובל המבולבל נענה להצעה להשתתף בהפקת חנוכה "גיבורי על – זמן להציל את העולם", תמורת חצי מיליון שקלים (למעלה). יממה בלבד חלפה עד שצחי קומה פרסם במדורו "העלוקה" ב"ידיעות אחרונות" שאותו יובל המבולבל ממש דווקא סגר לחנוכה על השתתפות בהפקה "הדרקון המתוק שלי", שתמורתה הוא יקבל רק כמה עשרות אלפי דולרים (למטה). בחלוף יממה נוספת מזער סויסה את הנזק שנגרם לו, כאשר פיצה את קוראיו, בחשיפה עולמית ראשונה, כי בהפקת "הדרקון המתוק שלי" צפוי יובל להתאחד עם רינת גבאי. מבולבלים? בעיקר מפוהקים.

ערן סויסה, יובל בלבל גם אותך?
"אני שמח לתת השראה ורעיונות לאייטמים בעוד מדורים, ומאחל להם להתעסק בעיקר ולא בטפל".

בחן את עצמך – התשובה

התשובה היא ג' כמובן. מאפריל 2010 ועד היום פרסם טנק המרכבה דרור אידר לא פחות מ-32 טורים (שניים מתוכם בשבוע האחרון) שבהם, לא פחות מ-34 פעמים, הדביק ל"ידיעות אחרונות" את הכינוי "העיתון שפעם הייתה לו מדינה".

דרור אידר, לא הגיע הזמן לגוון קצת את הרפרטואר?
"לדעתי, אגב, השתמשתי במשפט הזה יותר פעמים. 'ידיעות' עד היום קוראים לעצמם העיתון של המדינה, נכון? מי שטוען שהוא העיתון של המדינה צריך לשקף את מגוון הקולות שיש במדינה. אבל 'ידיעות' משקף את מגוון הקולות שבין השמאל לשמאל הרדיקלי. אין שם קולות שמרניים, שזה רוב המדינה. אולי יש איזה עלה תאנה אחד או שניים. ומכיוון שכך, אז הוא לא העיתון של המדינה. זה עיתון שפעם הייתה לו מדינה, והיום מייצג חלקים באליטה הוותיקה המתנהגים כאילו גנבו להם את המדינה, כשעוד קבוצות באו והצטרפו ליד הגה ההנהגה של הספינה הציונית. 'ידיעות' לא מקבל את זה, ולא רק הוא, אלא קבוצות גדולות. אבל כל זמן שזה בעיתון 'הארץ', אני יכול להבין. אנחנו מכירים את הקו שלו. 'ידיעות' מתחבא מאחורי תפיסה שהיא כאילו כללית. זה בלוף. זה הכול. וחוץ מזה, מר הורביץ, אתה באמת משועמם. נדפק לך ההרדונג? באמת ספרת את כל הטורים?".

ראשית, אני משועמם למחצה. שנית, אתה לא הראשון ששואל בקשר להרדונג. ושלישית, אכן ספרתי.
"יפה. באמת ראיתי שהמשפט הזה נתפס. המון קוראים החלו להשתמש בו. אוכל לומר שיש לי זכות יוצרים עליו. 'שמחת עניים' אלתרמן קרא לזה".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

לא כל יום פורים

משהו מתחיל, מתגלגל ברחובות. משהו אחר יורד במדרגות. משהו קורה, תופס לו בזנב. משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו, אבל בדיוק אז הקונספירטור החליט להתקשר ולשבש לי את כל התוכניות.

"הורביץ, בשבועות האחרונים אומרים עליך דברים מאוד לא יפים", הוא פתח בתנופה.

"על מה אתה מדבר?", נבהלתי.

"על זה שאתה מרבה לאחרונה לפרסם אייטמים שישרתו את הבוסים שלך ב-mako", נזף הקונספירטור.

"מה זאת אומרת?", נעלבתי.

"מה לא ברור, הורביץ?", נבח הקונספירטור. "במקום להתעסק בנושאים רציניים, כמו היקף הפגיעה המשוער בסמכויות הסטטוטוריות של הדס, עם שובה מ-ynet לבית 'ידיעות', כל מה שאתה מנפק זו התעסקות קטנונית באימייל שולי שהעורך ינון הוציא לעובדי 'וואלה!'".

"זו לא התעסקות קטנונית", הגבתי.

"קטנונית וחצי", התעקש הקונספירטור. "אז ינון כתב שהיה ל'וואלה!' חודש דל בכל הקשור לצפיות וידאו, ודרש להכניס פלייר וידאו לכל אייטם. אלוהים אדירים, הורביץ! את מי זה מעניין חוץ מאשר את הבוסים שלך ב-mako שלגמרי, אבל לגמרי במקרה, מתחרים ב'וואלה!'?".

"אפשר לשאול אותך משהו?", קטעתי את דבריו.

"בשמחה", אמר הקונספירטור בעצב.

"מה היית עושה במקומי אם גורם דיסקרטי ב'וואלה' היה אומר לך שהנתונים הנמוכים של התוכן ב'וואלה!' מעידים על כך שהעורך הנוכחי לא מבין מספיק באינטרנט ותקוע בעולם הישן של ערוץ 1, ושאולי הגיע הזמן לעורך שמכיר טוב יותר את 'וואלה!' ואת המבנה המיוחד שלו כדי לשפר את הנתונים ולהוביל את האתר קדימה?".

"לכבוד פורים הייתי מתחפש באופן חד פעמי לטיפוס דרום חולוני שנוי במחלוקת, והייתי אומר לו מיד את מה שאתה תמיד אומר לי כשאין לך משהו מוצלח יותר להגיד".

"כלומר?",  שאלתי.

"שמדובר בצרוף מקרים", פסק הקונספירטור. "דרך אגב, לא לגמרי בטוח שכדאי לך להמשיך ולעסוק בירידה בכמות הצפייה בקבצי הוידאו ב'וואלה!'. ואם אתה מתכוון להמשיך, בבקשה אל תהיה מופתע אם דוד או דוד יתבקשו לעסוק בצניחה התלולה במספר הצפיות ב'מי נגד מי', ועוד יתהו, חלילה וחס, האם זה קשור לפרישה המצערת של אסתי התותחית. שאזכיר לך את המספרים?".

"ממש תודה", עניתי, "באמת שאין צורך שתטרח".

"מאה אחוז", אמר הקוסנפירטור, "אז למענך אני לא אפרט ואסתפק בעובדות היבשות. בטור של ה-20 בפברואר היו 59,938 צפיות, ומיד אחר כך התחילה הקריסה. בטור של ה-27 בפברואר היו 29,231 כניסות, ובטור האחרון המספר כבר ירד ל-27,366. יש לך הסבר מניח את הדעת לירידה החדה ברייטינג שלך?".

"צירוף מקרים", השבתי בבטחה.

"באמת, הורביץ?", לעג הקונספירטור. "ומה עם העובדה שרק בטור הנוכחי ניסית בחוסר חן להתנכל גם לעקיבא, גם להדס, גם ליוסי וגם לרז, שארבעתם לגמרי במקרה מ'ידיעות'? גם זה צירוף מקרים? אחר כך אל תתפלא שלא הזמינו אותך למסיבה הנוצצת של כל החבר'ה מרחוב מוזס 2".

"איזו מסיבה?", שאלתי בקנאה.

"מסיבת פורים, כמובן", הכריז הקונספירטור. "על פי ההזמנה שקיבלתי היא תתקיים במוצ"ש במועדון אביגדור שברחוב בן-אביגדור בתל אביב. אבל יש לי התלבטות קשה".

"מה ההתלבטות?", שאלתי בחוסר חשק.

"שמח ששאלת, הורביץ", אמר הקונספירטור בקול מתנשא. "ההתלבטות שלי היא האם להגיע בשעה 21:00, כפי שכתוב בהזמנה, כדי לראות לפני כולם את התחפושת של אורנה, או להבליח רק בחצות, בדיוק בזמן להופעה של עברי. מה דעתך?".

"שתחליט לבד", אמרתי בתוגה.

"חבל שלא הוזמנת, הורביץ", רקד הקונספירטור על הדם. "זה מה שקורה כשמתנכלים לאנשים הכי טובים של 'ידיעות' רק כדי לשרת באופן נרצע את האינטרסים של הבוסים שלך. אתה לא מבין שבגלל זה הקוראים נוטשים אותך בהמוניהם? מה, אתה רוצה לגמור כמו רז?".

"איזה רז?", הזדעזעתי. "רז זמצקי?".

"רז שכניק", נהם הקונספירטור. "בעצם, שכח מזה. היית מת להיות כמו רז התותח, שכבר מזמן הספיק לשכוח את מה שאתה עדיין לא הספקת ללמוד. תגיד, מה עם הסכסוך הדרמטי, המתמשך היצרי והלוהט בין א' ל-א' שסיפרתי לך עליו בשבוע שעבר? אתה לא מתכוון לכתוב על זה מתישהו? אתה מעדיף אולי שאעביר את הפרטים לדוד? או אולי לדבורית? לנתי? או שמא לשוקי?".

"לא, לא, לא", נלחצתי קלות. "אני מבטיח לנסות לטפל בזה בהזדמנות קרובה".

"תתחיל בזה שתתקשר ל-א', ותשאל אותו באופן ישיר על הסכסוך", אמר הקונספירטור. "בהנחה ובתקווה שהוא לא יטרוק לך בפנים ברגע שתציג את עצמך".

"טוב", אמרתי בקול נכאים.

"ותסביר לי עוד משהו, הורביץ", נדנד הקונספירטור. "איך זה שדווקא בשבוע הסוער הזה אתה לא כותב שום דבר נגד שלמה בן-צבי והתנהלותו השערורייתית ב'מעריב'"?".

"בשביל מה שלמה בן-צבי צריך אותי כדי לדבר נגדו?", שאלתי בתימהון. "הוא הרי מדבר נגד עצמו".

"אה, כמעט שכחתי", ביצע הקונספירטור מעבר חד. "אולי תגיד לי בטובך, הורביץ, איך זה שדווקא אתה, מכל האנשים בעולם, קיבלת השבוע לרגל פורים משלוח מנות מושקע מ-ע'?".

"אה, אתה מדבר על המשלוח הזה", אמרתי. "קודם כל, תדע לך שזה היה משלוח מנות מפנק במיוחד. שנית, הוא נחת אצלי לגמרי בהפתעה. שלישית, עד כמה שזה אולי יישמע לך מוזר, אפשר אפילו להרחיב ולומר שמדובר כנראה בצירוף מקרים".

ואם כבר משלוחי מנות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות" ועם ערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".

מה קרה לישראלי שעשה סיבוב על מישל פייפר?

כתבו לאביב הורביץ