יגאל סרנה על הגריל
גם לקראת תשע"ח, אפשר להניח, יגאל סרנה לא ישלח לי איגרת שנה טובה. לא נורא. במקום זה התנחמתי השבוע בקריאת ספרו החדש, "השנה האחרונה". למרות שאני פוסל את עצמי מראש לביקורת ספרותית על סרנה, כדי שלא אחשד במניעים זרים, אציין רק שבעיניי הספר מרתק וכתוב נפלא. אהבתם את ספרו המופתי על יונה וולך? תאהבו גם את זה.
ולמה אני נדרש כעת ל"השנה האחרונה"? כי בשישי האחרון התפרסמה במוסף "ספרים" של "הארץ" ביקורת קטלנית של נדב פרץ על הספר. זכותו של פרץ, כמובן, לחשוב שמדובר ב"להג משעמם, צפוי ומעייף", כמו גם להתלונן על כך שהפריפריה לא נמצאת בספר. השאלה היא מדוע דווקא הוא, שעד הביקורת הנוכחית שלו מעולם לא פירסם טקסט כלשהו במוסף "ספרים" שעורכת ליסה פרץ, לוהק לכתוב ביקורת על הספר. או כמו שאמיר אורן עשוי היה לתהות: האם ייתכן שפרץ (ליסה) ידעה מראש איזו סחורה תקבל מפרץ (נדב) ולכן לא עמדה בפרץ? אם כן ואם לא – יש כאן בעיה.
הנה שמונה פוסטים של פרץ נגד סרנה, שאותם העלה בשנים האחרונות בדף הפייסבוק שלו (יש עוד, זה רק מדגם מייצג):
עד כאן הפוסטים, וכעת שאלה: מה הסיכוי, בסולם של אפס עד עשר, שאדם שכינה את סרנה במהלך השנים בשמות "גרפומן", "בור", "פופוליסט", "צייקן", "חסר הבנה", "עגלה ריקה" ועוד כהנה וכהנה, יכתוב על ספרו של אותו סרנה ביקורת אוהדת? התשובה: אפס. ושאלה נוספת, באותו סולם: מה הסיכוי שבמוסף "ספרים" ידעו מה הם יקבלו כשבחרו להזמין דווקא מנדב פרץ את הביקורת על ספרו של סרנה? התשובה שמורה במערכת.
עורכת מוסף "ספרים", ליסה פרץ, נמנעה מלהגיב.
יריב לוין תוקף את שופטי העליון? ביזיון (אבל אם אני משתלח בהם זה בהחלט מוצדק)
האם מתקפה חריפה על בית המשפט העליון גורמת לדה-לגיטימציה של מערכת המשפט הישראלית ומכרסמת את יסודותיה הדמוקרטיים של ישראל? או שמא מתקפה חריפה על בית המשפט העליון חיונית למען המאבק על נפשה של הדמוקרטיה הישראלית ועל זכותו של הציבור לקבוע את גורלו? תלוי, כמובן, מיהו המתקיף. נתחיל, כמקובל, מהאמצע:
בשבוע שעבר, עם מינויה של השופטת אסתר חיות לנשיאת בית המשפט העליון, תקף השר יריב לוין את הליך בחירתה. "היום שוב מונתה נשיאה לבית המשפט העליון בהליך בחירה פיקטיבי הרומס את כל כללי המינויים בשירות הציבורי שהשופטים עצמם מרבים לכתוב עליהם בפסיקותיהם", אמר. "קשה שלא להתרשם מהאופן המחוצף שבו מינו פעם נוספת השופטים את מי שיעמוד בראשם, מבלי שאיש מעז להתמודד על התפקיד ותוך שהוועדה מכפיפה עצמה לרצונם ומקבלת על עצמה בהכנעה את תפקיד חותמת הגומי".
שלושה ימים לאחר מכן, בשישי, חטף לוין על הראש מפרשן "מעריב", בן כספית. "בסגנונו האלים הפך השר לוין את בית המשפט העליון לסוג של משפחת פשע", כתב כספית. "מתיאוריו אפשר לחשוב שלא מדובר בבחירת נשיא העליון, אלא 'סנדק' חדש למאפיה הסיציליאנית. מה שלוין אומר לנו זה ששופטי העליון הם חונטה של גנרלים, וכולנו בני הערובה שלהם. צריך להושיענו מידם. הוא מתיר את דמו של בית המשפט העליון ולא בפעם הראשונה... לוין הוא בריון בחליפה. הוא רואה בבג"ץ מוסד שיש לקעקעו ולהחריבו מן היסוד. שפתו אלימה, פגיעתו קשה. הוא האיש שמוביל את תהליך הדה-לגיטימציה המסוכן שמתנהל כאן נגד מערכת המשפט הישראלית, המהווה את כרטיס הביקור הייצוגי והחשוב ביותר שלנו בעולם".
נקפוץ כעת שמונה שנים לאחור. בשלהי 2009 קידם שר המשפטים דאז, יעקב נאמן, את פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. שופטי העליון התנגדו לכך בתוקף, אבל כספית דווקא תמך. התוצאה: מאמר שהשתלח בשופטי העליון הפריבילגיים. "האליטה המשפטית בישראל לא סופרת את הדמוקרטיה שלנו", כתב כספית באוקטובר אותה שנה. "לנגד עינינו, קמה כאן דיקטטורה. ההוגה והמייסד הראשון, שמונה גם לנשיא לכל ימי חייו, הוא אהרן ברק. יצחק זמיר ממונה על מתחם אקירוב. מישאל חשין על התקשורת. מאיר שמגר הוא זקן השבט. אלה החברים עם הקושאן. עם המפתחות. עם הכוח. מדובר, בסך הכול, בבירוקרטיה משפטית שלא נבחרה לשום דבר, אנשיה ממנים את עצמם, לא עומדים למשפט הציבור, אבל קובעים וגוזרים את גורלנו. 'רצון העם', בעיניהם, הוא במקרה הטוב המלצה... שיכרון הכוח העביר את החברים מרחביה על דעתם... מסכת הכיבודים, ההטבות, הסידורים הפנימיים, הלשכות המפוארות, הספרייה, התנאים, המקורבים, הקשרים, הבנים של והמינויים מטעם שמאפיינת אותה קבוצת אנשים מורמת מעם, יכולה למלא ספרים. אז מה? הספרים נכתבים, ושיירת האאודי עוברת. להם מותר".
בן כספית, למה ליריב לוין אסור לתקוף בחריפות את שופטי העליון אבל לך מותר?
"אביב, כמה פעמים אצטרך להסביר לך את אותו עיקרון פשוט לכאורה, שאתה אמור להבין בכוחות עצמך? העיקרון הוא כזה: האדם הוא יצור אנושי חושב, מסתגל, משתנה. המציאות הסובבת אותו, הנסיבות האופפות אותו, האירועים המתרחשים סביבו, כל אלה עלולים או עשויים לגרום לו לשנות את דעתו בנושאים מסוימים. ולחדשות בהרחבה: תמכתי, ואני ממשיך לתמוך גם היום, בפיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. חשפתי, ואני מתגאה על זה עד היום, את הדרך בה קיבלו שופטי בג"ץ מהמדינה מכוניות שרד מסוג אאודי. אפילו בשבוע שעבר לא הסכמתי עם פסיקת בג"ץ בעניין המסתננים, ואף כתבתי את זה, אם כי בשפה רגועה תוך מתיחת ביקורת מתונה.
"מה שאכן השתנה בין כתיבתי לפני שמונה שנים לסגנוני היום, הוא המציאות. לפני 8 שנים הסגנון שלי היה בוטה ותקיף בהרבה מאשר היום, ולא בכדי. לפני שמונה שנים היינו רק בתחילת שלטונו של בנימין נתניהו. האיום על בית המשפט העליון כמוסד חיוני לדמוקרטיה שלנו היה רק בחיתוליו. גם יריב לוין היה בחיתוליו. נדמה לי שגם אתה, אביב, עוד היית בחיתוליך, אם כי גם אז עסקת באותה אובססיביות במה שאתה עוסק היום: נבירה נוקדנית אחר ציטוטים שאנשים אמרו פעם. וחזרה לענייננו: בשנת 2009 הרשיתי לעצמי למתוח ביקורת נוקבת בהרבה על העליון, כי לא האמנתי שנגיע לימים בהם תורם על המוסד החשוב הזה כף של די-9 על מנת להרוס אותו. בינתיים חלפו, כאמור, שמונה שנים. ממשלת נתניהו הוחלפה בממשלת נתניהו, וגם ב-2015 הוקמה לה מחדש ממשלת נתניהו. דברים שלא העלינו על דעתנו לפני שמונה שנים, מתרחשים לנגד עינינו. לכן, במציאות המדאיגה הזו, אני ממשיך למתוח ביקורת כשצריך (לדעתי) על העליון, אבל אני משתמש בשפה אחרת לגמרי. אם לפני שמונה שנים חשבתי שחייבים לרענן את השיטה ולערוך רפורמות מקיפות גם בבית המשפט העליון, היום אני בעיקר חרד מהגורמים הימניים-קיצוניים שפשוט שואפים להיפטר מהמוסד הזה, שמקשה עליהם את המשך ההשתלטות על הדמוקרטיה, שאינה רק שלטון הרוב, כידוע. אתה צריך שאני אחזור על זה לאט? אם כן, תגיד. אם לא, שנה טובה".
לא תינוק חדש, אלא פעוט בן שנה; לא אם טרייה, אלא אישה שבאה לבקר; וזה לא קרה בתינוקייה, אלא בלובי של מחלקת יולדות. חוץ מזה הכול מדויק
האם בבית החולים בני ציון בחיפה אירע מחדל אבטחה חמור, או שעובדי המרכז הרפואי דווקא ראויים לצל"ש? תלוי את מי שואלים. ביום רביעי שעבר פרסמו רותם אליזרע וליאור אל-חי ב"ידיעות" את הכותרת הבולטת הבאה:
באייטם עצמו, כאמור, הוצג המקרה כ"מחדל אבטחה חמור", שבמסגרתו הצליחה צעירה שהציגה את עצמה כסטודנטית בבית הספר לסיעוד לשכנע אם שזה עתה ילדה למסור לה את הילד שלה. "היא נכנסה לתינוקייה של בית החולים, ושאלה את אחת האימהות הטריות – שאותה לא פגשה לפני כן – אם היא מוכנה שתיקח את תינוקה לכמה דקות 'כדי לאפשר לה לנוח ולהתאוורר'", נכתב באייטם. "האם הסכימה לאחר ש'הסטודנטית' הציגה את עצמה כעובדת בית החולים... גורמים במערכת הבריאות תהו כיצד הצליחה הצעירה להיכנס למקום הרגיש ביותר בבית החולים, התינוקייה, ומדוע איש מחברי הצוות לא עצר אותה. 'מדובר במחדל חמור מאוד. בית החולים חייב לשנות את נוהלי האבטחה', טענו הגורמים".
הסוף, אגב, היה טוב: הפעוט אותר והוחזר לאמו. אלא שבעקבות האייטם הוציא דובר בית החולים, גדי נס, הודעה לעיתונות, שממנה עולה כי בניגוד לנאמר בידיעה כלל לא מדובר בתינוק שזה עתה נולד, כלל לא מדובר באם טרייה, המקרה המדובר כלל לא התרחש בתינוקייה, ואף ספק אם יש בכלל חשד לחטיפה כפי שמשתמע מהאייטם. "ראשית, מן הראוי להבהיר באופן חד משמעי שאין המדובר ביולדת ולא בתינוק שאך זה נולד בבית החולים", כתב נס. "מדובר בילד כבן שנה של אישה שבאה לבקר וישבה בלובי של מחלקת יולדות בבית החולים. אותה צעירה, שסיימה לאחרונה את לימודי הסיעוד ושלא לבשה חלוק של בית החולים, ניגשה לאותה מבקרת ושיחקה עם הילד ומסיבות שעדיין לא ברורות לקחה אותו. המבקרת התלוננה ומרגע תלונתה מחלקת הביטחון של בית החולים פעלה על פי כל הכללים ונעלה את דלתות בית החולים ואותה צעירה נמצאה והחזירה את הילד לאמו. צר לנו שבמקום לתת צל"ש לבית החולים נמתחת עליו ביקורת. יודגש כי רק הורים מורשים להיכנס למחלקת ילודים-פגייה בבית החולים, וכאמור, יתרה מכך: לא היה כאן כל ניסיון כזה או אחר כפי שהוצג כביכול".
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
שוב חגים, שוב "ידיעות" מנצח
ראש השנה סוף סוף הגיע, והשורה התחתונה נותרה כשהייתה: גם הפעם, כמו בכל חצי שנה, "ידיעות אחרונות" עושה בית ספר ל"ישראל היום" ומביס אותו במוספי החג. אמנם מאז שבועז ביסמוט התיישב על כס עורך "ישראל היום" הגביר העיתון את החתירה לאייטמים בלעדיים ושיפר את עיצובו, אבל עם כל הכבוד למיליונים של שלדון, כסף, מתברר, לא תמיד יכול לקנות הכול. שנתחיל? יאללה:
נפתח ב"ידיעות", שבעידן רון ירון משקיע מאמצים ניכרים בגזרת מוספי החג, ורואה ברכה בעמלו. אלה היו חמש כתבות המגזין הבולטות של 7 ימים" לפני שבועיים, עם תחילת עונת המוספים: ראיון שער ראשון עם לוסי דובינצ'יק לאחר הלילה שבו צנחה מדירתה בקומה הרביעית; ראיון ראשון עם רבקי הישראלי לאחר גירושיה מבעלה, הלוחם יהודה הישראלי, שנפצע קשה ב"צוק איתן"; ראיון נרחב ראשון עם סגן ע', שניטרל את המחבל אשר רצח את שלושת בני משפחת סולומון בחלמיש; חשיפת תיק המרדף של המוסד אחר הפושע הנאצי יוזף מנגלה; ופרסום ראשון של קטעים מהביוגרפיה של הכדורגלן ערן זהבי.
ומה ב"ישראל היום"? במוסף "שישבת" הבליטו את חמש הכתבות הבאות: ראיון שער עם איילת ומוטי סלע, ששכלו את בנם היחיד דן ובהליך פונדקאות הפכו הורים לבן ולבת (במרץ התראיינו השניים בהרחבה ל"ידיעות"); ראיון עם מפקד גל"צ היוצא, ירון דקל (ביולי התראיין דקל למוסף G של "גלובס"); ראיון עם דנה ברגר שעדיין לא התאוששה מ"הישרדות" (היא גם לא התאוששה בראיון שהעניקה ל"ידיעות" עוד בינואר 2016); ראיון עם אילן לאופר, צעיר שנולד בראשון לציון והפך לשר בממשלת רומניה; וכתבה על טירוף המשכורות בטלוויזיה האמריקנית. בשתי מלים: לא כוחות.
שבוע חלף. בשישי האחרון חשף "ידיעות" את יומנו האישי של גיל-עד שער, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו על ידי חוליית חמאס; פירסם ראיון עם סוכנת שהביאה למעצרם של 25 חשודים בפדופיליה; והקדיש את שער מוסף "7 לילות" לתמיר קליסקי, קלידן אתניקס לשעבר, שתקף את זאב נחמה ואת חבריו ללהקה. "ישראל היום", לעומת זאת, פירסם ראיון שער עם הדוגמנית סופי מצ'טנר (שהתראיינה ל"7 ימים" באוגוסט אשתקד); והוסיף ראיונות עם איוב קרא, אבשלום קור ומאיר אדוני (נו באמת). בשתי מלים: ניצחון בנקודות.
מה באשר לגיליונות ערב החג עצמו? "ידיעות" מפרסם, בין השאר, ראיון עם אייל גולן לאחר הפרידה המתוקשרת מרוסלנה; ראיון עם דניאלה פיק על החיים לצידו של קוונטין טרנטינו; ראיון עם ללי שמר על הדיכאון והתקפי הזעם של אמה, נעמי שמר; ראיון של אביב גפן עם יהונתן גפן; גילויים חדשים על רצח עו"ד יורם חכם; וצילומים מאימוני יחידת אגוז מתחת לאדמה. "ישראל היום", לעומת זאת, מפרסם ראיונות עם שגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן; עם ניב נחמיה, שנפצע אנושות בפיגוע בשופרסל ביבנה; ועם אהרון אהרון, המנכ"ל הראשון של חברת אפל בישראל. בשתי מילים: נוק אאוט.
ניפגש במוספי פסח.
הציטוט מול המציאות (1): טעות קטנה של 7 שנים
הציטוט: מייסד רשת האופנה קסטרו נפטר בגיל 84 (כותרת ענק לאייטם של נווית זומר, "ממון", 14.9.2017).
המציאות: בהודעה לעיתונות שהוציאה המשפחה לאחר מותו של קסטרו מצוין כי הוא נולד בשנת 1926, כלומר נפטר בגיל 91.
ב"ידיעות" נמנעו מלהגיב.
הציטוט מול המציאות (2): כאן הסתיימו שידורינו
הציטוט: "לא בפיצול של ערוץ 2, לא בערוץ 10 ולא ב'כאן' לא משדרים ב-HD" (עדי רובינשטיין, מבקר הטלוויזיה של "ישראל היום", 5.9.2017)
המציאות: ב"כאן" דווקא כן משדרים בטכנולוגיית HD. גם 'קשת' ו'רשת', לאחר הפיצול, צפויות (ומחויבות) לשדר ב-HD. אותו הדבר בנוגע לערוץ 10.
עדי רובינשטיין נמנע מלהגיב.
קרן נויבך VS עמוס שוקן
אמנם חלפו כבר שלושה שבועות מאז השינויים המפליגים ב"דה מרקר" – אבל אף פעם לא מאוחר מדי להתנצחות טוויטר טובה. זה מה שקרה כאשר קרן נויבך, שמרבה לראיין בתכניתה "סדר יום" בתחנת כאן רשת ב' את עורכי וכתבי "דה מרקר", הוציאה משלוותו את עמוס שוקן, ביום שבו נודע על מינויו של אבי בר-אלי לעורך. קבלו את הדיאלוג המלא, שבהמשכו קיבל שוקן רוח גבית מבעל מניות נוסף בעיתון, שהוא גם קרוב משפחה מדרגה ראשונה:
קרן נויבך: "הכנסת 'דה מרקר' תחת מערכת 'הארץ' היא צעד שכוונתו ומשמעותו ברורה: החלשת העיתון הכלכלי המשפיע והחשוב בישראל עד כדי חיסולו במתכונתו הנוכחית. אינני יודעת מה מניע את עמוס שוקן בצעד הזה, אולי הישרדות כלכלית, אולי חוסר עניין אמיתי בתכנים חברתיים כלכליים, אבל זו בשורה רעה לעיתונות. אבי בר-אלי הוא עיתונאי חוקר על, ששולט בתחומי הסיקור שלו באופן שמעטים מסוגלים לו. מאחלת לו את כל ההצלחה שבעולם, אבל ב'הארץ' רוצים 'דה מרקר' מוחלש".
עמוס שוקן: "קרן, ב'הארץ' רוצים מרקר מוחלש לכן הם ממנים לתפקיד העורך עיתונאי מצטיין שהתמודד בהצלחה עם הכוחות הכי חזקים במשק? תשקלי שוב את מה שכתבת".
קרן נויבך: "לא עמוס, לא כשיש לך שדרת עורכים ותיקה ומעולה שעמדה כבר מול כל לחץ אפשרי. העדפת לדלג עליה. הצבעת אי אמון באיתן אבריאל וברותם שטרקמן, למשל. לא תוציא ממני מילה רעה על בר-אלי, עיתונאי על. זה לא קשור לכך שאתה יודע שאתה מחליש ומפרק את המרקר וזו גם הכוונה שלך. השאלה, באמת, למה?"
עמוס שוקן: "ובמי הצבעתי אי אמון כשמיניתי את רולניק כעורך כלכלי של 'הארץ'? איך עברת מטענה מופרכת אחת (להחליש את המרקר) לטענה מופרכת אחרת (הביע אי אמון). את צריכה לנמק מדוע מי שספג את כל העלויות של המאבקים הקשים של המרקר רוצה להחליש אותו. ועוד על ידי מינוי עיתונאי על".
קרן נויבך: "השאלה הגדולה: האם זו הזדמנות מבחינתכם להכניס שת"פים מסחריים שעד עכשיו לא הוכנסו? שהם מקור הכנסה משמעותי ב-ynet וב'ידיעות' למשל, והם לא עיתונות".
עמוס שוקן: "בהחלט. מהיום כל חומר שתקראי במרקר יהיה אך ורק חומר שלקוח כלשהו ישלם בעבורו. ואיך הגעת לשאלה הזאת? את כבר לא עיתונאית? לא שואלת?".
קרן נויבך: "לא הבנתי את התשובה. אתה מתחכם מדי עבורי. אשמח לתשובה פשוטה. תודה".
עמוס שוקן: "קרן, אני 27 שנים המו"ל של 'הארץ' ו-16 של המרקר. אל תעשי עליי ספקולציות".
קרן נויבך: "אולי כי נמאס לך להוציא כסף? אולי כי שכנעו אותך שקיצוץ עכשיו זו התשובה? אולי כי חשובים לך יותר התכנים המדיניים/פוליטיים/ביטחוניים מהכלכליים? אני בטח לא יודעת. והאמת? אם התשובות חיוביות, זו זכותך. אתה המו"ל. מה שברור לי שהצעד שהכרזתם עליו הבוקר לא ייצר מרקר חזק יותר, אלא חלש יותר. ואני אומרת את כל זה מתוך הערכה גדולה מאוד ל'הארץ' ולמרקר. אלו שני עיתונים חשובים מאוד, קריטיים אפילו, לשיח ולזירה הציבורית. תסביר לי עמוס, אם הסכמנו שבר-אלי עיתונאי על, מדוע לאחר שמונה לעורך המרקר הוא צריך עורך על? במה אתה לא סומך עליו שהצבת את אלוף מעליו?".
עמוס שוקן: "כדי שאפשר יהיה לעצב אסטרטגיה מערכתית אחידה בעיתון וכדי לתקן אנומליה שנוצרה לפני 12 שנה בגלל סוגיות אישיות. בכל עיתון רציני בעולם יש מערכת אחת".
קרן נויבך: "האנומליה הייתה שעורך המרקר לא היה כפוף לעורך 'הארץ'?".
עמוס שוקן: "בהחלט. כשמיזגנו את המרקר עם המערכת הכלכלית של 'הארץ', שהייתה חלק מן המערכת הכללית, גיא למעשה רצה עצמאות. אני אפשרתי לו את זה, והעורך הראשי התפטר".
קרן נויבך: "ואתה מצטער על כך? הרי בלי זה, כל מה שהמרקר עשה ב-12 השנים האחרונות ושהתגאית בו ובצדק בעבר, לא היה מתרחש".
עמוס שוקן: "ברור שאני מאוד גאה במה שהמרקר עשה במשך השנים, ולא רואה סיבה שלא אהיה גאה בעתיד במה שעוד יעשה".
קרן נויבך: "אבל זה לא היה קורה אם גיא רולניק לא היה עצמאי לחלוטין, אתה יודע את זה טוב ממני. והיו לכם התכתשויות לא פשוטות כל השנים וגיבית את עצמאות המרקר. מה השתנה? מדוע אתה רוצה ליטול מהמרקר את העצמאות המערכתית שלו, שרק בזכותה הצליח להוביל כאן מאבקים כלכליים סופר חשובים?"
עמוס שוקן: "לא השתנה כלום. או אם לצטט מה שגיא אמר לי לפני זמן: אין אף מו"ל בעולם, כולל (וכאן ציין שם של העיתון בעולם), שהיה עושה מה שעשית ב-2009".
קרן נויבך: "ודאי שמשהו השתנה. אתה עצמך כתבת עכשיו שאתה משנה את האנומליה הזו ומכפיף את המרקר לעורך 'הארץ'. למה?".
עמוס שוקן: "כדי לקבל תועלת מוצרית, ניהולית וכלכלית, וכי כך לדעתי יהיה לנו קל יותר להתמודד עם ניהול עיתון בימינו. אני מצפה ממך למחיאות כפיים ולא לבכי ונהי".
קרן נויבך: "מצטערת שלא עומדת בציפיות שלך. זה לא מתפקידי. כמו שלא מתפקידך לעמוד בציפיות שלי. אבל אתה המו"ל של מוצר עיתונאי משובח שאני צורכת ולהערכתי אתה עומד להחליש אותו באופן משמעותי ולפגוע בעצמאות העיתונאית שלו. גם כלקוחה וגם כעיתונאית אני אומרת לך את דעתי".
עמוס שוקן: "אם את מעלה בדעתך אפשרות של פגיעה בעצמאות מערכתית, כלומר של הכנסת שיקולים לא עיתונאים למערכת, דבר שלא עשיתי ב-50 שנותיי כמו"ל, שיחתנו הסתיימה".
קרן נויבך: "אני מבינה שאתה רוצה עיתון (הארץ) + מוסף כלכלי ולא עיתון כלכלי עצמאי. זכותך. אתה המו"ל. אבל לא ניתן לטעון שבכך לא תחליש את המרקר/המוצר הנוכחי".
עמוס שוקן: "אל תביני מה אני רוצה כי לא דיברת איתי. אני בטוח שאנו מחזקים את המרקר בשינוי הזה. והאמת? אני די מזועזע ממה שעשית כאן היום בסוגיה הזו".
קרן נויבך: "האם כחלק מחיזוק המרקר תסגור גם את המרקרוויק? המוסף של המרקר ביום שישי?".
עמוס שוקן: "לא. כחלק מחיזוק המרקר נכפיל את עמודי הוויק, נשכור עוד 20 עיתונאים ונבקש בבית המשפט עיכוב הליכים. בינתיים תקבלו 700 מיליון ש"ח מהמדינה".
קרן נויבך: "תודה עמוס על התשובה הרצינית. האם כחלק מחיזוק המרקר תבטלו את הסיקור של בריאות, חינוך ותחומים נוספים במרקר ותשאירו אותם רק ב'הארץ'?".
עמוס שוקן: "לשאול אותי שאלות היית יכולה לפני שהכרזת למה נועד המהלך".
קרן נויבך: "לצערי הרב לא שמעתי כאן עובדה חדשה אחת שתשנה את הערכתי הראשונית. הלוואי והייתי שומעת. הייתי שמחה לומר שטעיתי ובגדול".
עמוס שוקן: "תאמיני לי ששמעת".
הילל שוקן (אחיו של עמוס): "קראתי את כל ההתכתבות שלך, קרן. התאכזבתי מיכולתך המוגבלת להקשיב".
רוגל זה הכי, אחי
שנה הלכה, שנה באה, ואפילו הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"מה המצב, אחי?", בירכתי בלבביות.
"שלא תעז יותר לקרוא לי אחי, אתה שומע הורביץ?", התפרץ הקונספירטור. "רק זה חסר לי".
"אבל למה?", נבהלתי. "מה רע במילה אחי?".
"הכול רע בה", פסק הקונספירטור. "אתה לא יודע שהמילה הזו משטיחה אותי? שהיא כמעט פולשת לחלל האישי שלי ומחללת את פרטיותי? בכלל, מה אתה מנסה לעשות, הורביץ? לנכס אותי? לחטוף אותי לפמיליה שלך? מה מעניק לך את הזכות לעשות את זה?".
"אבל בסך הכול אמרתי 'אחי'", פעיתי.
"שום בסך הכול", נבח הקונספירטור. "המילה הזו משתיקה ביקורת. היא אמצעי צנזורה. היא מכבש להאחדת דעות. זה כמו החותמת שנצרבת בבשר הפרה, כדי לסמן את שייכותה לעדר מסוים".
"עד כדי כך?", שאלתי.
"בהחלט! תקרא את רוגל ב'הארץ' ותבין את כל התמונה", זעף הקונספירטור. "ואם כבר תמונות, קבל ממני בונבוניירה משולשת לרגל השנה החדשה:".
"מה זה?", השתוממתי. "התמונות בכלל לא קשורות לכותרות".
"זה בדיוק העניין", הטעים הקונספירטור. "לא שבטור שלך המצב יותר טוב, אחרת מן הסתם לא היית מעניש את הקוראים המתמעטים שלך בתמונה שכל כולה בכתב ראי:".
"זה כלום", גמגמתי. "מדובר בבעיה טכנית קטנה, שלא קשורה אליי ושבאה על פתרונה בתוך כמה שניות".
"בטח, הורביץ", גיחך הקונספירטור. "מעניין שהשניות האלה הספיקו לקולגה החיישני יונתן לשגר לטוויטר עוד כמה פשלות מהטור האחרון שלך ולצייץ, ובצדק, שהוא עלה לאוויר קצת לא אפוי".
"עשיתי הכול בדיוק לפי המתכון", התגוננתי. "זה סתם צירוף מקרים".
"ספר את זה לסבתא, הורביץ", נהם הקונספירטור. "שנה טובה".
"גם לך, אחי", בירכתי וניתקתי.
ואם כבר אחים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור הקודם: מי המפורסם בן ה-70 שהחטיף לירון דקל?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il