אקדח מעשן

טלפון אחד לעמוס והעניין מסודר. או שניים. או תשעה

ביום ראשון האחרון ב-18:08 הסתיימה סאגה משפטית רבת תהפוכות שנמשכה שנתיים וחצי: בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, ובתום מאבק ממושך שניהלו רביב דרוקר וערוץ 10, שיגרה הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה, ענת רביבו, את פירוט 350 מועדי השיחות שניהל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם עורך "ישראל היום" לשעבר, עמוס רגב, והבעלים של העיתון, שלדון אדלסון, בין פברואר 2012 לפברואר 2015. כזכור, במהלך הדיונים טענו תחילה אדלסון ורגב כי מדובר בשיחות פרטיות בין חברים, שבהן הם דיברו על ארכיאולוגיה, היסטוריה צבאית ושלומם של בני משפחה, ולא עסקו כלל בענייני העיתון. אחר כך ביקשו שלא למסור את המידע מכיוון שהוא מוגן בחיסיון עיתונאי ש"גילויו עשוי לחשוף זהותו של מקור". שופטי העליון לא אהבו את התמרון וקבעו כי שתי הטענות אינן מתיישבות זו עם זו. "נוכח טענת אדלסון ורגב כי שיחותיהם עם ראש הממשלה לא היו בכובעם כאנשי העיתון אלא כחברים משכבר הימים ובעניינים שאינם נוגעים לעיתון, לא ברור כלל מיהו העיתונאי ומיהו המקור ומהו המידע הנהנה מחיסיון עיתונאי", פסק השופט מני מזוז לפני שאיפשר הצצה נדירה לתדירות (האינטנסיבית) של השיחות שהתקיימו מאחורי הקלעים בין ראש הממשלה לראשי העיתון הנפוץ בישראל. מספרן הרב של השיחות והשעות שבהן נערכו מעמידות בספק רב את הטענה כי עסקו רק בעניינים פרטיים. 9 שיחות דחופות על ארכיאולוגיה והיסטוריה צבאית בסופ"ש אחד?! התעניינות בהולה, לאחר חצות, בשלומה של מירי רגב? (לא שרת התרבות והספורט. גם לרעייתו של מייסד "ישראל היום" קוראים מירי רגב).

בראשון בערב, במהדורה המרכזית, חגג דרוקר את הישגו והביא דוגמאות אחדות לכותרות ראשיות בעד ראש הממשלה ו/או נגד יריביו, שהופיעו בגיליונות שונים של "ישראל היום" בתכוף לשיחותיו של נתניהו עם רגב ו/או אדלסון. למחרת הצטרף "ידיעות" לחגיגה, והידיעה תפסה נפח גם בכלי תקשורת אחרים, חוץ מ"ישראל היום" כמובן: אחרי שעורך העיתון, בועז ביסמוט, דחק את הסיפור כאייטם שני למדור הרכילות "סויסה כבר יודע", הוא התאמץ לגמד אותו גם כשהגיש בגל"צ את "מה בוער" לצידו של רזי ברקאי. "אתה יודע, לעורך עיתון יש גם את הפריבילגיה לא לפרסם בכלל אם הוא מוצא לנכון", ציין והוסיף כי לטעמו מדובר בידיעה ברנז'אית. "אתה טוען שזו פצצה, לדעתי זה אפילו לא קפצון", אמר. "הרי אתה מספיק ותיק כדי לדעת ששיחות בין פוליטיקאים, ואפילו ראשי ממשלות, לבין עיתונאים ועורכי עיתונים זה דבר שהיה קיים וגם יהיה, אבל פה הופכים את זה לאיזה משהו עצום, לאיזה משהו ענקי".

ברקאי לא נשאר חייב. "הבעיה היא לא הטלפונים שראש הממשלה עושה", העיר בהמשך. "הבעיה היא מה העיתונאי עושה עם הטלפונים האלה: האם הוא מדקלם את דקלומי ראש הממשלה והופך את זה לכותרת ראשית, או שהוא עושה מזה סקופים". ובכן, אפשר להירגע: סקופים רבים לא נולדו מהשיחות הרבות בין ראש הממשלה לבין רגב את אדלסון. ספינים דווקא כן, אבל בעיקר אייטמים המצדדים באופן נלהב בעמדתו של נתניהו ו/או תוקפים באגרסיביות את יריביו בפוליטיקה ובתקשורת. שנתחיל? יאללה. הנה 14 דוגמאות, בסדר כרונולוגי:

1. תקיפה באיראן? כדאי מאוד ואף מומלץ  

בתחילת 2012 התלהט מחדש הוויכוח הציבורי האם ישראל צריכה לתקוף באיראן. בדיעבד התברר כי ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, תמכו במבצע ועשו מאמצים כדי לאשר את הפעולה. ב-14 במרץ 2012, בשעה 14:51, שוחח נתניהו עם עורך "ישראל היום", עמוס רגב. למחרת, 15 במרץ, פירסם רגב מאמר נלהב בעד התקיפה, שאף זכה לכותרת ראשית. "כן, אפשר לתקוף, ולהצליח", כתב רגב וציין בזלזול כי "אובמה אפילו לא היה מכונאי בשריון".

2. יובל דיסקין? תשמעו למה הוא נוקם

ביום שישי, 27 באפריל 2012, תקף ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, את נתניהו וברק. "לא סומך על המשיחים מקיסריה ומאקירוב", אמר. למחרת, יום שבת, שוחח נתניהו עם רגב פעמיים, גם בשעה 15:00 וגם בשעה 19:19. כעבור יום נוסף, ב-29 באפריל, פירסם "ישראל היום" את הכותרת הראשית הבאה:

3. שמעון פרס? בואו ניזכר בשנת 81'

ב-16 באוגוסט 2012 טען הנשיא שמעון פרס, בראיון ליונית לוי ששודר בפתח המהדורה המרכזית של חדשות 2, כי ישראל אינה יכולה לתקוף לבדה באיראן. דקות ספורות לאחר מכן, ב-20:41, שוחח נתניהו עם רגב. השניים שוחחו שוב גם בשעה 22:04 וגם בשעה 23:02 של אותו ערב. למחרת, 17 באוגוסט, זו הייתה הכותרת הראשית של "ישראל היום":

4. אהוד ברק? בכירים בליכוד רותחים עליו

שלושה חודשים לפני הבחירות שהתקיימו בינואר 2013 התחולל משבר אמון בין נתניהו לבין אהוד ברק. ב-3 באוקטובר 2012 שוחח נתניהו עם רגב בשעה 10:24. למחרת התנוססה בראש העיתון הכותרת: "נתניהו למקורביו: ברק חתר תחתיי בארה"ב". ב-4 באוקטובר 2012, בשעה 23:04, שוב שוחחו נתניהו ורגב. יום אחר כך, 5 באוקטובר, הופיעה ב"ישראל היום" הכותרת הראשית הבאה:

5. נוני מוזס? נקרעה המסכה מעל פניו

יום שישי, 4 בינואר 2013, שבועיים וחצי לפני הבחירות, היה עמוס במיוחד. באותו בוקר נפגשה ציפי לבני, אז ראשת מפלגת התנועה, עם הנשיא פרס. בערב קראה ב"אולפן שישי" לשלי יחימוביץ', יו"ר העבודה דאז, וליאיר לפיד, יו"ר יש עתיד, ליצור יחד איתה גוש חוסם לנתניהו. ואם זה לא מספיק, באותו יום התראיין ל"ידיעות" ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, ותקף בחריפות את ראש הממשלה:

למחרת, ביום שבת, 5 בינואר, שוחחו נתניהו ורגב גם בשעה 16:55, גם בשעה 21:20 וגם ב-21:31. ביום ראשון, 6 בינואר, העניק העמוד הראשון של "ישראל היום" מענה לשתי המתקפות על נתניהו, הן בכותרת הראשית (שתקפה את פרס) והן בהפניה שמתחתיה (שתקפה את מו"ל "ידיעות", נוני מוזס, ואת דיסקין עצמו):

6. נפתלי בנט? מגונן על מועמד קיצוני

ב-19 בינואר 2013, שלושה ימים לפני הבחירות, התגלה סרטון שבו ג'רמי גימפל, מספר 14 ברשימת הבית היהודי, מפנטז בקול רם מול קהל בפלורידה כיצד הר הבית מופצץ לטובת הנחת אבן הפינה של בית המקדש. התבטאותו של גימפל חוללה סערה, שהזיקה ליו"ר מפלגתו, נפתלי בנט, יריבו הפוליטי של ראש הממשלה. באותו יום שוחח נתניהו עם אדלסון שלוש פעמים, גם ב-15:12, גם ב-17:50 וגם ב-20:35. לבסוף קינח בשיחה עם רגב בשעה 21:00. למחרת, 20 בינואר, כך נראתה הכותרת מתחת ללוגו של "ישראל היום":

שישה ימים לאחר מכן, ב-25 בפברואר 2013, נחשף כי יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, הפעיל חוקר פרטי כנגד חבר מפלגתו, ניסן סלומיאנסקי. באותו ערב נתניהו שוחח עם רגב לא פחות מארבע פעמים: ב-19:24, ב-20:06, ב-20:51 וב-22:46. למחרת, 26 בפברואר, תקפה הכותרת הראשית של "ישראל היום" את בנט:

7. חוק "ישראל היום"? הבאנו עורך דין נוצץ

באפריל 2014 החלה הכנסת לקדם את הצעת החוק הבעייתית והמגונה שנועדה לפגוע ב"ישראל היום". פרקליט הצמרת היהודי-אמריקאי, פרופ' אלן דרשוביץ, הוא חבר קרוב של שלדון אדלסון. ב-28 באפריל 2013, בשעה 9:15, שוחח נתניהו עם אדלסון. למחרת, 29 באפריל, פורסם בעיתון מאמר בן שני עמודים, פרי עטו של דרשוביץ, שבו תקף המשפטן הנוצץ את הצעת החוק. המאמר זכה כמובן גם לכותרת בולטת במעלה העמוד הראשון:

8. שלדון אדלסון? לא מפחד מנוני מוזס

בראשית מאי לפני שלוש שנים היה קו נתניהו-אדלסון עמוס במיוחד. ב-1 במאי 2014 שוחח נתניהו עם הבעלים של "ישראל היום" בשעה 22:55; ב-2 במאי שוחח עימו בשעה 20:50; ב-3 במאי שוב שוחחו השניים בשעה 22:16; וב-4 במאי דיברו בשעה 21:40. ב-5 וב-6 במאי, יום הזיכרון ויום העצמאות, נרשם פסק זמן, אך ב-8 במאי שוחח נתניהו עם רגב בשעה 11:51 ושוב עם אדלסון בשעה 22:32. למחרת, יום שישי, 9 במאי, פירסם "ישראל היום" את הריאיון האלמותי של עמוס רגב ובועז ביסמוט עם אדלסון ("אומרים שאתה מרוויח 1.3 מיליון דולר לשעה בין אם אתה ער ובין אם אתה ישן"), שבו תקף הבעלים של "ישראל היום" בחריפות את נוני מוזס:

9. ועדת השרים? היועץ המשפטי מתנגד לחוק

ב-2 בנובמבר 2014 אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה לחברי הכנסת מהקואליציה חופש הצבעה בנוגע להצעת החוק נגד "ישראל היום". מכיוון שחלק מחברי הקואליציה תמכו בהצעה, היה ברור שההחלטה תוביל לכך שהיא תעבור במליאה. באותו ערב שוחח נתניהו עם רגב בשעה 21:22. וכך נראתה הכותרת הראשית של "ישראל היום" למחרת:

ב-8 בנובמבר 2014, ארבעה ימים לפני שההצעה עברה בקריאה טרומית, שוחח נתניהו עם רגב בשעה 21:53. למחרת, 9 בנובמבר, פרסם רגב מאמר תחת הכותרת "'לא' לדיקטטורה של נוני", שקיבל כמובן הפניה בולטת בעמוד הראשון:

10. דו"ח העוני? תסתכלו על המסיבה של פרס

ב-22 בדצמבר 2014, שלושה חודשים לפני הבחירות האחרונות, יצא דו"ח העוני האלטרנטיבי של עמותת "לתת". ב-ynet פרסמו באותו בוקר, בזו אחר זו, את ארבע הכותרות הראשיות הבאות:

באותו יום שוחח נתניהו עם רגב בשעה 10:37. למחרת, 23 בדצמבר, כך נראתה ההפניה הבולטת ביותר בעמוד הראשון של "ישראל היום":

11. נאום נתניהו בקונגרס? אל תקשיבו לשמאלנים

בינואר 2015 גברה הביקורת בממשל האמריקאי על נאומו השנוי במחלוקת של נתניהו בקונגרס, שנקבע ללא ידיעתו של ברק אובמה. ביום שישי, 23 בינואר, דיווח "ידיעות" כי אובמה הודיע שלא ייפגש עם נתניהו במהלך ביקורו בוושינגטון, ופרסם כותרת ראשית חד משמעית, ולצידה טורים של סימה קדמון ושל שמעון שיפר שתקפו את ההחלטה של נתניהו לנאום למרות הכול:

בשבת שלמחרת, 24 בינואר, שוחח נתניהו עם רגב בשעה 19:58. בראשון בבוקר, 25 בינואר, ציטט "ישראל היום" בכותרת הגג "גורמים המקורבים ללשכת רה"מ":

12. תצהירי העובדים נגד שרה? בוז לרחוב מוזס

באותו בוקר של 25 בינואר 2015 פורסמו התצהירים המלאים של עובדי מעון ראש הממשלה נגד שרה נתניהו. ב-ynet הגדילו לעשות והוסיפו את הכותרת הבאה:

בשעות הערב שוחחו נתניהו ורגב לא פחות מחמש פעמים, ב-22:35, ב-23:00, ב-23:53, ב-23:56 וגם לאחר חצות, בשעה 00:25. ב-26 בינואר, למחרת שיחות הטלפון המרובות בין נתניהו ורגב, התנוססה בראש השער של "ישראל היום" הכותרת הבולטת הבאה:

13. ביבי מאבד את אמריקה? "ידיעות" צריך להתבייש

באותו יום, 26 בינואר 2015, פירסם "ידיעות" כותרת ראשית שלילית על נאומו של נתניהו בקונגרס, פלוס עוד כמה כותרות נגדו בעמודים הפנימיים:

באותו יום, בשעה 21:23, שוחח נתניהו עם רגב. למחרת הופיעה בעמוד הראשון של "ישראל היום" ההפניה הבאה:

14. פרשת הבקבוקים? הנהג שלנו חברה'מן

ב-29 בינואר 2015 חשף אמיר אורן ב"הארץ" את "פרשת הבקבוקים", וגילה ששרה נתניהו שלשלה לכאורה לכיסה אלפי שקלים מפדיון בקבוקים ריקים. למחרת, יום שישי, 30 בינואר, הקדיש "ידיעות" לנושא כותרת בולטת במיוחד בעמוד הראשון ואת כל עמוד 3. בין השאר רואיין מני נפתלי. "שרה נתניהו דרשה שנאסוף באובססיביות את כל הבקבוקים ונעביר אליה את כספי הפיקדון", סיפר באייטם הנרחב. "אלה היו דמי הכיס שלה. בארבע שנים זה הצטבר ל-24 אלף שקל":

באותו סוף שבוע, לאחר הפרסום, היה לעמוס רגב העונג לשוחח עם בנימין נתניהו לא פחות מתשע (!) פעמים: ביום שישי בשעות 18:22, 18:26 ו-18:44; ביום שבת בשעות 11:15, 21:22, 23:25, 23:37 ו-23:51; ולאחר חצות, עם סגירתו של גיליון יום ראשון, בשעה 00:27. בבוקרו של אותו יום ראשון התנוססה בראש השער של "ישראל היום" הכותרת הבולטת הבאה:

"ישראל היום" ועמוס רגב נמנעו מלהגיב.

ריכוזיות במשק? רעה חולה. ריכוזיות אצלנו? נשמע נפלא

האם קבוצת "הארץ" מתנגדת לריכוזיות? אפילו עצם העלאת השאלה הרטורית עשוי להיחשב כצלם בהיכל. לפני תשע שנים יצא "דה מרקר", בהנהגתו הסוחפת של גיא רולניק, למאבק חסר פשרות נגד הריכוזיות, נושא שנחשב עד אז לזניח או מוכחש. הקמפיין העקבי, האגרסיבי והאובססיבי כלל מאות כתבות ומאמרים. לפני שלוש שנים ותשעה חודשים הוא הוכתר בהצלחה, כאשר חוק הריכוזיות עבר בכנסת. בהמשך קרה הבלתי ייאמן: נוחי ודני דנקנר – בני הדודים שהיו סמל לריכוזיות במשק וספגו מ"דה מרקר" שורה של תחקירים, טורים ואייטמים נוקבים – ירדו סופית מהבמה הכלכלית. נוחי דנקנר איבד את אימפריית איי.די.בי, נושל מנכסיו, נדון לשנתיים מאסר בפועל על הרצת מניות ומערער כעת לבית המשפט העליון, ואילו דני דנקנר הורשע, בשני משפטים שונים, בעבירות מרמה, הפרת אמונים ומתן שוחד, ונשלח למאסר ממושך.

אלא שלמרבה האירוניה, על אף המאבק הנחוש בריכוזיות, מיהר לאחרונה מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, לרכז את עצמו עם מתחריו בחברת הפצה אחת, כדי לחסוך בהוצאות. לפני כארבעה חודשים אישרה רשות ההגבלים העסקיים לקבוצת "הארץ" לסגור את חברת ההפצה שלה ולעבור לחברת "בר הפצה", שבה שותף מו"ל "ידיעות", נוני מוזס ושמפיצה לבתי המנויים גם את "מעריב" ואת "גלובס" ("ישראל היום" הוא העיתון היומי היחיד המופץ על ידי חברה אחרת). כל זה לא מנע מ"דה מרקר" – בשבתו כגמל שלא רואה את הדבשת של עצמו – לפרסם בתחילת החודש שעבר את הכותרת הלוחמנית הבאה:

"הסדרי הפצה בין חברה גדולה ליצרן קטן מקובלים במשק, אולם כשהם מתבצעים בין חברות מאותו תחום, שאמורות להתחרות זו בזו, הם מעוררים חשש לפגיעה בתחרות", נכתב באייטם, שבו, כמובן, לא הוזכר הסדר ההפצה החדש (והריכוזי-משהו) בין שוקן לבין מוזס. אז איך לסכם? אולי במשפט הקבוע השמור למקרים מסוג זה: עשרה קבין של צדקנות, טהרנות, סטנדרטים כפולים וסתם צביעות ירדו לעולם. קבוצת "הארץ" נטלה כמה וכמה מהם.

מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, תרצה להגיב?

"חבל שאתה לא מתעמק בדיווח שצירפת. בעיית הריכוזיות נובעת לא מן ההפצה, אלא מכך שהמפיץ הגדול גם קובע את הסדרי הסחר של המופץ הקטן יותר. ההסדר של הארץ ובר מותיר את הסדרי הסחר עם הלקוחות בידי 'הארץ' בלבד".

איך אתם מעדיפים את האבי דיכטר שלכם?

מיהו יו"ר ועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת אבי דיכטר? האם חלילה פסיכופת, רוצח ואנטי דמוקרט? או שמא איש טיפש שעבר כריתת אונה וכותב פוסטים עלובים ושקריים? ואולי בכלל מדובר באדם רציני שאומר את הדבר המתבקש, הממלכתי והצפוי, ולכן חבל שהתקשורת מתעלמת ממנו? ובכן, תלוי את מי שואלים: את ירון טן-ברינק, את ירון טן-ברינק, או את ירון טן-ברינק. מבולבלים? גם אנחנו. נתחיל, כרגיל, מהאמצע:

באפריל 2016 ציטט אתר nrg את דיכטר אומר בישיבה סגורה כי לא שווה לבזבז תחמושת על יו"ר הרשימה הערבית המשותפת, איימן עודה. בתגובה פירסם טן-ברינק את הפוסט המרומז הבא:

כעבור חמישה חודשים, בספטמבר 2016, הודה דיכטר בפייסבוק לאחת העוקבות שלו. בתגובה העלה טן-ברינק את הפוסט המפרגן הבא:

11 חודשים נוספים חלפו, ובאוגוסט 2017, בעיצומן של חקירות נתניהו, מחה טן-ברינק על כך שהתקשורת מתעלמת מדיכטר ושיגר את הפוסט המפתיע הבא:

טן-ברינק הוא עורך התכנית "המשפיעים", שמגישה לוסי אהריש ב"רשת". בשבוע שעבר ספג ביקורת קשה על חצי השעה המפנקת שהעניקה תכניתו לאיילת שקד, שרת המשפטים שאותה כינה טן-ברינק רק לפני ארבעה חודשים (בדף הפייסבוק שלו, כמובן) "ליברטריאנית צבועה", "אנטי-דמוקרטית" ו"הגרועה שבשרי המשפטים בכל הזמנים". שנאמר: פרנסה לחוד וטוויטר / פייסבוק לחוד.

ירון טן-ברינק נמנע מלהגיב.

דברים בשם אומרם: להקליט מוזסים בסתר

יש משהו נבזי בלהתקשר עשרות פעמים ביום לבן של הורים שמתגרשים, כדי לקבל את "תגובתו" לפרידה. ולהמשיך לסובב את הסכין גם אחרי שסירב. אין לזה ערך חדשותי, אפילו לא רכילותי. יש משהו נבזי בלהקליט את השיחה עמו ללא ידיעתו, כלומר שתחקירנית מתקשרת אוף רקורד לא כדי לבקש תגובה אלא כדי לשאול אם אני מוכן להצטלם לתוכנית ביחס לפרידה ואני עונה לה שבשום פנים אני לא מתראיין או מגיב על זה – והשיחה מוקלטת. יש משהו נבזי בלערוך מגמתית את האזנת הסתר הזו כדי לייצר כותרות בערוץ 2. כל זאת בשביל ההישג העיתונאי המדהים של לשמוע אותי אומר שאני לא רוצה לדבר על פרידת הוריי.

חשבתי לסיים בזה שאני מתחיל להסכים עם ביבי על התקשורת, אבל אז נזכרתי שלהקליט מוזסים בסתר זה פטנט שלו.

(נמרוד ניר על התכנית "אנשים" בהפקת "קסטינה תקשורת", המשודרת ב"קשת")

בהזדמנות חגיגית זו שאוסישקין נפל מהקורקינט

ואחרי המחמאות החמות לחברת הבית, איך אפשר בלי פרגון מתבקש לאתר הבית? ביום שבו החליקה שלומית מלכה מהקורקינט החשמלי שלה ופונתה לבית החולים, בעוד כל כלי התקשורת עוקבים בדאגה אחר מצבה, הפגין mako טעם טוב וחוש תזמון משובח, וניצל את ההזדמנות האקטואלית ליח"צ עדין ומרומז. כך פורסם האייטם הבא, באדיבות חנות רהיטים מראשון לציון:

אורי רוזן, העורך הראשי של mako, למה אני לא מופתע?

"מה זה האייטם העתיק הזה? אולי תשקול להאריך את חופשתך עד שתצבור מספיק אייטמים ראויים?".

הציטוט מול המציאות (1): ואם היו אומרים לך שלא באמת זכית בפרס ספיר?

הציטוט:

- "עם מי אני מדברת?"

- "עם גלית".

- "שהיא משוררת? שחקנית?".

- "סופרת. זוכת פרס ספיר פעמיים. אני סופרת".

(גבי אלדור, ממקימי ומנהלי תיאטרון יפו, מנסה להבין מי המגישה האורחת שמראיינת אותה בתכנית של אראל סג"ל, גל"צ, 4.9.2017).

המציאות: גלית דיסטל-אטבריאן, המגישה האורחת, מעולם לא זכתה בפרס ספיר. ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך", זכה ב-2009 בתמיכת מפעל הפיס לספר ביכורים, אולם באותה שנה הזוכים בקטגוריה זו היו ירמי פינקוס (על ספרו "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט") ונועה זית (על ספרה "ארבע אחר הצהריים"). בגב המהדורה הראשונה של "ואם היו אומרים לך" אמנם נכתב כי הוא זכה בפרס מפעל הפיס לספר ביכורים, אך בעקבות פניות להוצאה לאור תוקן הנוסח.

ב-2014 אמנם הגיעה דיסטל-אטבריאן לרשימת המועמדים הסופית של פרס ספיר עם ספרה השני, "טווס בחדר מדרגות", וקיבלה צ'ק של 40 אלף שקל, אך הזוכה בפרס היה רובי נמדר על ספרו "הבית אשר נחרב" (ותודה לרועי ברק שגילה והעלה את ההקלטה בטוויטר, מה שהוביל למהומת אלוהים בטוויטר, לאייטם ב"מועדון תרבות" ואפילו להתייחסות ב"שש" עם עודד בן-עמי, דקה 24:15).

גלית דיסטל-אטבריאן, תרצי להגיב?

"על גב הספר הראשון שלי, 'ואם היו אומרים לך', כתוב מפורשות 'זוכת פרס מפעל הפיס לספר ביכורים'. על הספר השני שלי קיבלתי פרס נאה בדמות 40 אלף שקל ופיסלון המציין את הרשימה המקוצרת של פרס ספיר. הייתי צריכה לומר בשידור שזכיתי בשני פרסים 'במסגרת מפעל הפיס', אבל זה היה ויכוח לוהט והתשובה שלי הייתה קנטרנית אחרי שאלה קנטרנית מצד המרואיינת. אותה מרואיינת, שמשתמשת בכספי המיסים של הציבור הישראלי כדי לממן ערב למשוררת פלסטינית שנמצאת במעצר בית בגלל קריאות מצידה להצטרף לעבודתם הקדושה של השאהידים – כלומר לטבוח באנשים אקראיים. העובדה שאי הדיוק שלי תפס כותרות בכל אמצעי התקשורת, ותיאטרון יפו ימשיך לתמוך בשלווה באמנים שקוראים לטבוח בציבור הישראלי, מראה על סדר עדיפויות משעשע וטרגי בו זמנית".

הציטוט מול המציאות (2): אל תהיה לי רמבו

הציטוט: "בין השאר, תירגם אשברי את עבודותיהם של ארתור רימבאוד, ריימונד ראסל ומשוררים צרפתיים אחרים" (ז'נאן בסול באייטם על מותו של המשורר ג'ון אשברי, "גלריה", 5.9.2017).

המציאות: לא מדובר בארתור רימבאוד, אלא במשורר הצרפתי הנודע ארתור רמבו. וכך כתב באותו יום העיתונאי, הסופר, העורך וכותב הנאומים בונה תירוש בדף הפייסבוק שלו: "היום נשבר עוד שיא של בורות במקום שבו היא צורמת במיוחד – בעיתון 'הארץ', במוסף 'גלריה', בידיעה העוסקת במותו של המשורר האמריקאי ג'ון אשברי. הידיעה, שתורגמה ממקור זר, סיפרה שאשברי תרגם בין השאר מעבודותיהם של כל מיני ושל – שימו לב! – ארתור רימבאוד הצרפתי. המקור לא טעה – כך נכתב שמו של רמבו בצרפתית: Rimbaud! אבל המתרגם, השולט אולי נהדר באנגלית, מבייש את האכסניה שבה הוא עובד בבורותו. ושוב נשאלת השאלה – בסדר, איש אחד טעה – אבל איפה המגיהים והעורכים? יש שם מישהו?".

ז'נאן בסול נמנעה מלהגיב.

הצהרת בלפור (27): תיאטרון האוהל

אינספור שבילים ויציאה, רושם בתוך יומן מסע. אבל אז החגיגה נגמרת, החופשה מסתיימת, הטור חוזר והטלפון מצלצל. על הקו הבלפוריסט.

רגע אחד, איפה הקונספירטור?

"לקח חופשה ממך, הורביץ. מה יש? רק לך מגיע? לפני שנסע הוא ביקש ממני להחליף אותו השבוע, לרגל האירועים. ראית איך הצלחנו לבלבל את האויב?".

איזה מהם?

"איזה אויב כבר יכול להיות? התקשורת השמאלנית כמובן. ידענו שעיתונאים לא חזקים במיוחד בחשבון, אז שלושה ימים לפני שביבי נאלץ למסור את פירוט השיחות שלו עם שלדון ועמוס, יונתן הבלתי נלאה שלנו הגה רעיון מבריק".

כולי אוזן.

"להציע לביבי לפרסם את הנתונים בדף הפייסבוק שלו, אבל לא בצורה יבשושית, אלא כחידה מתמטית".

כלומר?

"כלומר שבממוצע ביבי קיים מדי שבוע 0.75 שיחות עם שלדון ו-1.5 שיחות עם עמוס".

יופי. ומה בדיוק הרווחתם מזה?

"הרווחנו הרבה, הורביץ. כל אחד מהעיתונאים חישב אחרת והגיע כצפוי לתוצאה אחרת, מה שמגדיל כמובן את היכולת שלנו לחזור ולומר שכל מה שמתפרסם אצלכם הוא פייק ניוז אחד גדול. הנה, תסתכל בעצמך:".

מקסים. אבל בראשון בערב כבר היה ברור באופן מוסמך שבמשך שלוש שנים נתניהו דיבר עם שלדון אדלסון 120 פעמים ועם עמוס רגב 230 פעמים.

"נכון, ולצערנו התברר שדווקא 'הארץ' דייק. לא נורא, התנחמנו בזה שלפחות האתר שלך טעה בגדול".

העיקר שאתם מרוצים.

"אל תיקח ללב, הורביץ. כולם עלולים לטעות, אפילו אנחנו".

עכשיו סקרנת אותי. מי זה "אנחנו"? הבוס מודה בטעות?

"חס וחלילה. בבקשה אל תחזור על המלים האלה יותר. התכוונתי לבועז הקודקוד החדש, שמיהר לפטר את מוטי גילת".

רגע אחד, התבלבלתי. בועז לא רצה לפטר את מוטי?

"בוודאי שרצה. אל תשכח ששקלנו למנות אותו בשעתו לפרויקטור חיצוני מיוחד להרחקת מסתננים".

נדמה לי שקצת נסחפת. לא מדובר במסתננים, אלא במבקשי עבודה.

"אתה יכול לעזוב את הסמנטיקה המעצבנת הזו, הורביץ? כרגע הבעיה הגדולה שלנו היא האוהל".

איזה אוהל?

"לא צפית ביום ראשון בערוץ כאן 11 בפרק הראשון בסדרת הכתבות של מוטי שחשפה קטעים נבחרים מהעדויות הגנוזות של ביבי בפרשת עמדי? לא צפית ביום שני בכתבה נוספת שלו על תמלילי החקירה הגנוזים בפרשת המתנות?".

האמת שטרם הספיקותי. אבל עדיין לא הבנתי איך כל זה קשור לאוהל?

"למה אני לא מופתע? מתברר שהקונספירטור צדק. באמת צריך להאכיל אותך בכפית".

ובכל זאת?

"נו באמת, הורביץ. מה לא ברור? הרי אם מוטי היה מפרסם את זה ב'ישראל היום' הוא לפחות היה עושה את זה בתוך האוהל, נכון?".

נכון.

"ואז בועז יכול היה להפעיל את התרגולת המוצלחת שפותחה בתקופה של עמוס".

איזו תרגולת?

"לא לתת לסיפור של מוטי נגד ביבי שום כותרת ושום הבלטה בעמוד הראשון, לקבור אותו בעדינות אופיינית אך ורק באותיות הקטנות של המדור של מוטי, בלי כותרות מישנה, הבלטות או תמונות".

נדמה לי שאני מתחיל להבין.

"הגיע הזמן. הבעיה היא שעכשיו, בגלל שמוטי המסתנן הורחק, הוא משתין עלינו מחוץ לאוהל. ועוד מהתאגיד! אז ברור שהכתבות שלו מקבלות ווליום גבוה, מקודמות בדיגיטל ומשובצות במקום טוב ובהיקף מוגזם במהדורה המרכזית שמגישה אשתו של גדעון. אלוהים אדירים, איזו טעות קשה. מישהו ישלם על זה ביוקר, תדע לך. אני למשל כבר זומנתי לבוס".

ברצינות? אתה רוצה להגיד לי שגם השבוע, אחרי המעצר של דוד שרן בפרשת הצוללות, החקירה באזהרה של מילצ'ן ופרסום רישומי שיחות הטלפון שלו עם עמוס, עדיין יש לנתניהו זמן להתעסק עם זוטות כאלה?

"כמה פעמים אני עוד אצטרך להזכיר לך את זה, הורביץ. לא דיברתי על ביבי, דיברתי על הבוס. יאללה, תחזור לאוהל שממנו באת".

ואם כבר אוהל, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

לטור הקודם: מי חטף על הראש מאראל סג"ל?

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il

mako תרבות בפייסבוק