בואו לא נתבלבל
פייק ניוז או לא פייק ניוז? ביום רביעי פירסם "ידיעות אחרונות" את הכותרת הראשית הבאה:
מהכותרת משתמע כי פרס ישראל נמנע מגרבוז – על ידי שר החינוך נפתלי בנט – בשל "נאום הקמעות" שנשא גרבוז לפני הבחירות האחרונות. באותו בוקר הגיב גרבוז אצל ניב רסקין בגל"צ. "אני אגיד משפט אחד, כדי שאני לא אתחיל סבב חדש בגלל שלבנט מתחשק להכניס כותרות מופרכות", אמר. "הייתה ועדה שחלק ממנה רצו לתת לי פרס. הם לא הגיעו להחלטה פה אחד. אני שמח על הכבוד, אבל אין שום קשר. אם בנט החליט לבטל את הקטגוריה, הכותרת הזו היא מופרכת לגמרי. הוא לא ביטל את הפרס. הפרס צריך להינתן פה אחד, והוועדה לא הגיעה למסקנה פה אחד. זו ידיעה מופרכת לגמרי".
האם שר חינוך יכול בכלל למנוע את הענקת פרס ישראל למי שהוא אינו חפץ ביקרו? לפי סעיף 28 לתקנון הפרס, ההחלטה על זוכה בפרס ישראל צריכה להתקבל פה אחד. במקרה של גרבוז, רק שלושה מחברי הוועדה תמכו בזכייתו. החבר הרביעי התנגד, ולכן ממילא גרבוז לא יכול היה לקבל את הפרס.
שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, עד כמה שר חינוך יכול למנוע את הענקת פרס ישראל?
"פרוצדורלית זה אפשרי רק במקרה הספציפי שבו אין הסכמה בוועדה. אפשר לבקש מהוועדה לשבת שוב, שזה נראה הדבר הטבעי לעשות, אבל אם לא עושים את זה – אז הקטגוריה מתבטלת באותה השנה".
אבל אילו הוועדה הייתה מסכימה פה אחד על הענקת הפרס לגרבוז, בנט יכול היה למנוע את זה?
"במקרה כזה לא הייתה לו דרך למנוע את הענקת הפרס".
שורה תחתונה: מי שמנעו את הפרס מגרבוז הם קודם כל חברי הוועדה, שלא הגיעו להסכמה. זה לא מנע מ-ynet לפרסם באותו בוקר מבזק שבו נאמר כי שר החינוך ביטל את הוועדה לאחר שזו "רצתה להעניק את הפרס לאמן יאיר גרבוז". אחר כך פורסם באתר אייטם עם כותרת קצת סותרת, שבו צוטט בנט אומר כי הוא "מגבה את ועדת הפרס". למחרת טפח לעצמו "ידיעות" על השכם באייטם פולו-אפ, שבו הוזכרה "החלטת שר החינוך לבטל את פרס ישראל ליאיר גרבוז". זה כמובן לא נכון, כי הוועדה לא החליטה לבחור בגרבוז, ובנט לא ביטל את החלטתה. אז מה כן? בעקבות חילוקי הדעות בוועדה, הוא ביטל את הקטגוריה (ורץ לספר לחבר'ה). הוויכוח בשאלה האם הראשית של "ידיעות" היא פייק ניוז או לא גלש גם לטוויטר (לא נגענו):
קלמן ליבסקינד: "תקנון פרס ישראל דורש שהוועדה תקבל החלטה פה אחד. על גרבוז לא הייתה הסכמה בוועדה. רק בגלל זה הוא לא נבחר. כל השאר פייק ניוז שמשרת את כל הצדדים".
"ידיעות אחרונות": "בנט בחר לא להקים ועדה חדשה ובכך קבר סופית את הסיכוי שגרבוז יקבל פרס. למרות ש'פייק ניוז' זה קוד הפעלה ללייקים הוא לא מתאים כאן".
קלמן ליבסקינד: "ואם גם הוועדה הבאה לא הייתה בוחרת בגרבוז, בנט היה אמור להקים עוד ועדות עד שהאיש ייבחר? פייק ניוז זה קוד ההפעלה של השער שלכם".
יועז הנדל: "קלמן, אי אפשר לברך על ההחלטה לא להעניק את הפרס לגרבוז (הבית היהודי, דרעי וכו') וגם באותו זמן להגיד שזו לא החלטה אלא אירוע פרוצדורלי".
קלמן ליבסקינד: "ובכן, יועז, מתברר שאפשר. זה בדיוק מה שקורה בעולם שבו הן הפוליטיקאים והן העיתון שלך חיים באותו עולם פייק ניוזי".
יועז הנדל: "ומי הוציא את זה לעיתונאים? רוח הקודש?".
קלמן ליבסקינד: "יועז, אתה מתעקש לא לקרוא את מה שאני כותב. ל'פייק ניוז', כמו לטנגו, צריכים שניים. גם פוליטיקאים וגם עיתונאים".
יועז הנדל: "סבבה, על זה שעושים פה סיבוב, נסכים. נדמה לי רק שזה נכון כמעט לכל עניין פוליטי שאני ואתה עוסקים בו בשנתיים האחרונות. מסיפוח ועד מלחמת תרבות".
קלמן ליבסקינד: "אתה שוב לא מבין מה אני כותב. לא כתבתי שעושים פה סיבוב. כתבתי שהעיתון שלך הקדיש את השער שלו לסיפור מצוץ מהאצבע".
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "אנו גאים בסיפור הבלעדי המהדהד על גרבוז ופרס ישראל. ולגבי התחקירן שהפך להגיגן ועכשיו לצייצן, ממליצים לו לשוב לעיתונות ולהביא סיפורים במקום להתמרמר על חשיפות של אחרים".
נמשכת ההתקררות ביחסים
האם "ישראל היום" ובנימין נתניהו קצת פחות? מומלץ להיזהר מנחרצות, אבל סימן השאלה במקומו. אין לי מושג האם ומה מתחולל מאחורי הקלעים, אבל כשקוראים את היומון קשה שלא לחוש בהתקררות מסוימת ביחסו אל הפוליטיקאי האהוב עליו. זה התחיל בניצני המרד של בכירים ב"ישראל היום", עבר לצמצום מספר התמונות של שרה נתניהו, ונמשך בשבוע החולף, עם פרוץ המשבר המי יודע כמה סביב תאגיד השידור הציבורי "כאן".
לא ניתן להתכחש להבדל בין האופן שבו "ישראל היום" סיקר את המשבר הראשון סביב התאגיד (אימוץ טוטאלי של עמדת ראש הממשלה וירי מסיבי בכינון ישיר לעבר יריביו, נפתלי בנט ואיילת שקד), לבין הסיקור של "ישראל היום" בימים האחרונים, לאחר פרוץ המשבר הנוכחי (רוח גבית מתונה מאוד לנתניהו ומתן ביטוי גם לעמדת יריבו, משה כחלון).
תקציר הפרקים הקודמים: ב-19 ביולי 2016 הודיע נתניהו כי החליט עם יו"ר ההסתדרות לדחות את תחילת שידורי התאגיד לינואר 2018. הסערה שפרצה אז בעקבות ההחלטה נמשכה כשבועיים (בהפוגות קלות), שבשיאם פירסם "ישראל היום", בין השאר, את העמוד הראשון הבלתי ייאמן הבא:
זו, אגב, ממש לא הייתה הכותרת היחידה שתקפה את מתנגדי דחיית שידורי התאגיד. הנה עוד כמה דוגמאות:
וכך כתב ב-24 ביולי 2016 הסיסמוגרף הרשמי למחצה, מתי טוכפלד: "שיא חדש של צביעות וסיפורי בדים מלווה את הקרב על דחיית סגירת רשות השידור. הסיפור הנוכחי הוא שילוב של אינטרסים כלכליים, ניסיון לשמור על הגמוניה תקשורתית שמאלנית ופוליטיקאים מתחסדים... נתניהו מעוניין להקים ערוץ חדשות ולאפשר לערוץ 20 מערכת חדשות עצמאית, לכן כל מי שמרגיש מאוים מכך מנסה כעת להציג את רה"מ כאויב התקשורת החופשית".
עד כאן הסיבוב הראשון, וכעת לשבוע האחרון: באופן מפתיע, נמנע הפעם "ישראל היום" מלתת גיבוי גורף לנתניהו וגם לא תקף במיוחד את יריבו הנוכחי כחלון. כך נראתה הכותרת הראשית ביום ראשון, לאחר פרוץ המשבר מחדש:
גם כותרות אחרות בנושא היו מתונות יותר בהשוואה לפעם הקודמת:
ומה לגבי טוכפלד? לא ייאמן, אבל הפעם הוא הסתייג ממהלכיו של נתניהו, וכך כתב השבוע: "אם יממש נתניהו את הבטחתו וילך לבחירות, התאגיד קום יקום, אלא אם כן יצליח נתניהו להעביר מיד חוק אחר. במצב הנוכחי, הוא גם יסכן את עצמו במערכת בחירות שנראית מיותרת ואין לדעת איך ייצא ממנה, גם יחטוף תאגיד שידור ציבורי שיחל את שידוריו בעוד קצת יותר מחודש על אפו ועל חמתו, וגם יאבד את חוק התקשורת, שאת העברתו סיכם עם משה כחלון רק ביום חמישי. וכל זה במשבר שהוא עצמו יזם, שאיש אינו מבין בדיוק מדוע, ובלי שאיש מעוניין כעת בבחירות".
מתי טוכפלד, אפשר לבקש ממך פרשנות לתפנית החדה?
"אני לא יכול להתראיין על הנושא הזה בלי אישור של הדוברת".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
ככה לא פוקדים חומה
חודש וחצי אחרי אותה היתקלות חזיתית בלונדון בין הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, לבין דובר ראש הממשלה, בועז סטמבלר, נרשמה השבוע תקרית נוספת, הפעם בסיום ביקורו של נתניהו בסין. לקראת היום האחרון לביקור הבחינו אריאל כהנא ("מקור ראשון") ומואב ורדי (חדשות 10) כי הלו"ז של נתניהו ריק, וניסו לברר עם אנשי לשכתו של ראש הממשלה מהן תכניותיו. בתשובה נאמר להם כי הוא מתראיין לטלוויזיה הסינית, אבל מאוחר יותר העלה נתניהו לחשבונות הפייסבוק והטוויטר שלו סרטון קצרשצילם בחומה הסינית, שם סייר עם רעייתו שרה מבלי שלעיתונאים יהיה מושג. הכתבים כעסו שלא עודכנו על כך והעלו את הציוצים הממורמרים הבאים:
זמן קצר לפני העלייה למטוס ראש הממשלה, בדרך הביתה, נתן נתניהו הצהרה לסיכום הביקור בסין. בין הכתבים הכועסים היו מי שהציעו שלא לפרסם את הדברים. לאחר שעלו למטוס, יצא נתניהו אל העיתונאים וביקש להבהיר כי לא ידע שלא הוזמנו לסקר את ביקורו בחומה הסינית. דוברו סטמבלר לקח אחריות על הפדיחה.
בועז סטמבלר נמנע מלהגיב.
תוכן שיווקי? אצלנו ב"דה מרקר" הוא נעשה בצורה ממותנת יותר. עד כמה ממותנת? יותר מפי 4 עמודים בהשוואה למתחרים ב"כלכליסט"
זה לא ממש חדש שעשרה קבין של צדקנות, טהרנות, סטנדרטים כפולים וסתם צביעות ירדו לעולם, ו"דה מרקר" נטל כמה וכמה מהם, אבל יש התפתחויות.
בשלישי שעבר חשף איתמר ב"ז באתר "העין השביעית" את פרטי ההתקשרות בין "דה מרקר" לבין עיריית באר שבע לקראת ועידת דה מרקר לכלכלה ולחברה שנערכה בעיר בנובמבר האחרון. תמורת מתן החסות שילמה העירייה ל"דה מרקר" 170,000 שקל (פלוס מע"מ). בהזדמנות חגיגית זו הזכיר ב"ז התקשרות אחרת, מלפני כשנתיים, בין "כלכליסט" לבין עיריית ירושלים. במסגרת העיסקה ההיא התחייב "כלכליסט" לליווי עיתונאי של כנס שארגנה העירייה במאי 2015. בתמורה שילמה אז עיריית ירושלים ל"כלכליסט" 100,000 שקל (פלוס מע"מ).
תוכן שיווקי, למרבה הצער, הוא רע הכרחי. זה הזמן להזכיר שהתופעה פושה, בין היתר, באתר mako שאליו אני משתייך (שלא לדבר על זכיינית ערוץ 2 "קשת", שאליה mako משתייך). איך זה קשור לסטנדרטים הכפולים של קבוצת "הארץ"? קשור וחצי. לפני חודשיים וחצי מתח "הארץ", במאמר המערכת, ביקורת חריפה על כך שמשרד התפוצות העביר ל"קשת" מעל שני מיליון שקלים לצורך הפקת הסרט "נעלמים". ביקורת לגיטימית לחלוטין, אלא שיומיים לאחר פרסום המאמר, כפי שחשפה נועה פרייס ב"וואלה! ברנז'ה", פנה אותו "הארץ" לאותו משרד התפוצות והציע לו להקדיש מוסף תוכן שיווקי שלם לאותו נושא ממש. ממש. סוג של צביעות? לא נכחיש זאת.
ב"הארץ" ו"דה מרקר" אוהבים לחשוב שהתוכן השיווקי בבית הזכוכית שלהם נעשה "בצורה ממותנת יותר", בניגוד לאחרים ש"עושים זאת באגרסיביות רבה". האם זה נכון? לא תמיד. חשיפת חוזי ההתקשרות ב"העין השביעית" מעניקה הזדמנות לא רעה לבדוק אמפירית: מה היקף הסיקור האגרסיבי שהעניק "כלכליסט" לכנס בירושלים, בהשוואה להיקף הסיקור הממותן שהקדיש "דה מרקר" לכנס בבאר שבע?
נוציא מהמשוואה את השידורים החיים משני הכנסים (אתרי שני העיתונים עשו זאת), ונפתח ב"כלכליסט": שלושה ימים לפני "כנס ירושלים 2020", פירסם העיתון עמוד ובו ריאיון עם ניר ברקת (פלוס בוקסה על פרופ' מייקל פורטר, שהשתתף בכנס). יום אחרי הוועידה פרסם "כלכליסט" שני עמודים נוספים, בהתאם למה שסוכם מראש בחוזה. בשורה התחתונה: "כלכליסט" הקדיש לוועידה 3 עמודים בעיתון המודפס.
ומה לגבי "דה מרקר"? בהסכם המכובס, שבו נקבע כי עיריית באר שבע תהיה נותנת החסות הראשית לוועידת דה מרקר לכלכלה ולחברה, נאמר כי "הליווי המערכתי של הוועידה יהיה לפי שיקול דעתה הבלעדי של מערכת 'דה מרקר'", וכך גם "הסיקור העיתונאי לקראת האירוע, במהלכו ולאחריו". עוד סוכם כי "תכני האירוע ייקבעו על פי שיקולה הבלעדי של מערכת 'דה מרקר', תוך שיתוף עיריית באר שבע בפגישות חשיבה". אחרי הסיכומים האלה החליטה מערכת העיתון, על פי שיקול דעתה הבלעדי, יומיים לפני הוועידה בבאר שבע, להקדיש לה שני עמודים. יום אחרי הוועידה הקצה "דה מרקר" לוועידה את הכותרת הראשית שלו, פלוס לא פחות מ-12 עמודים. בין לבין פרסם העיתון הפניות בולטות בעמוד הראשון לקראת הכנס הממשמש. הכל, כמובן, לפי שיקול דעתה הבלעדי של המערכת. ארבעה ימים לפני הוועידה פורסם במוסף "מרקר וויק" ריאיון בן שלושה עמודים עם ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', ללא גילוי נאות על ההתקשרות בין העיתון לבין העירייה. עורך "דה-מרקר" סמי פרץ, אמר בתגובה ל"העין השביעית" כי הריאיון עם דנילוביץ' התפרסם ללא קשר לכנס. אני משוכנע שסמי פרץ – פרי הילולים של הנגב – משוכנע שהריאיון עם דנילוביץ' היה בלתי תלוי. ובכל זאת, מכלי תקשורת שמטיף מוסר לאחרים אפשר היה לצפות להימנע מפוטנציאל לצירוף מקרים שכזה.
גם אם לא סופרים את הריאיון עם דנילוביץ' יוצא ש"דה מרקר" העניק לוועידה בבאר שבע (כולל ההפניות בעמוד הראשון) כמעט 15 עמודים, יותר מפי 4 בהשוואה לשלושת העמודים שהקצה "כלכליסט" לוועידה בירושלים (וזה דווקא כן כולל את הריאיון עם ברקת). בשני המקרים כללו עסקאות התוכן השיווקי גם מודעות וגם פרסומים באתרי האינטרנט. מכיוון שמדובר בחבילה שכוללת גם פרסום וגם תוכן שיווקי, גם על במת הכנס, גם באתרי האינטרנט וגם בעיתונים עצמם, קשה לבודד את המשתנים, ובכל זאת, עיריית ירושלים שילמה ל"כלכליסט" 117 אלף (כולל מע"מ) וקיבלה שלושה עמודי מערכת. עיריית באר-שבע, לעומת זה, שילמה ל"דה מרקר" 198,900 שקל (כולל מע"מ) וקיבלה 14 עמודי מערכת (וכותרת ראשית).
הממוצע ב"כלכליסט": 39,000 שקלים לעמוד. הממוצע ב"דה מרקר": 14,207 שקלים לעמוד. חישוב הממוצעים דמגוגי למחצה בשני המקרים, אבל עדיין מסתמנת מסקנה אפשרית: שני העיתונים הכלכליים נאלצים לעסוק באותו המקצוע, השאלה שנשארת פתוחה היא שאלת המחיר.
עורך "דה מרקר", סמי פרץ, תרצה להגיב?
"קידום הנגב, הפריפריה, צמיחת המשק, צמצום ביורוקרטיה, טיפול באי השוויון, במנועי הצמיחה, במחירי הדירות, בבעיות האוכלוסייה הבדואית ובבעיית האמון בחברה הישראלית אכלסו את עמודי הסיקור של הכנס ואת שעות הדיונים המוצלחות של הכנס. הלוואי שכך ייראה התוכן השיווקי בכל כלי התקשורת".
הציטוט מול המציאות (1): זה לא בגין, זה ביבי
הציטוט: "כבר פורסם שהפוסטר שהיה תלוי בחדר נעוריה של גאולה אבן-סער היה של מנחם בגין. אשת שמאל היא לא" (בן כספית על המשבר בין נתניהו לכחלון בנושא התאגיד, "מעריב", 21.3.2017).
המציאות: לא פוסטר של בגין היה תלוי בחדר נעוריה של אבן, אלא של בנימין נתניהו. וזה אכן פורסם לא אחת.
בן כספית, תרצה להגיב?
"נכון. טעות שלי. מקורה, לדעתי, בפוסטר שהיה תלוי בחדר הנעורים שלי. של בגין, עוד לא היה ביבי".
יגאל סרנה, תיקונים והשלמות
עוד שבוע מורכב עבר על יגאל סרנה. זה התחיל בטור של מורן שריר במוסף "הארץ", שהביע תקווה כי נתניהו ינצח אותו בבית המשפט, נמשך בעוד שלושה אייטמים שהקדיש לו הנודניק הטרחן מ-mako, והסתיים (בינתיים) בחיקוי של ערן זרחוביץ' ב"ארץ נהדרת" ("זה סיפור שקרה במיליון אחוז. אני שמעתי אותו אישית ממכר, ששמע את זה מאחותו שהתגלתה לו בחלום"). עוד לפני כן, שעות ספורות לאחר הדיון בבית המשפט בשלישי שעבר, פירסם איתי רום מ״המקור״ טור באתר "הארץ". הוא הסביר בו מדוע לדעתו התנהלותו של סרנה משרתת את נתניהו. בין התגובות לטור בלט טוקבק מספר 43:
בטוקבק הקצר, 87 מילים, מסתמנים שני אי דיוקים. נפתח בטעות הקטנה מבין השתיים: סרנה זהר כמטאור בשמי העיתונות עם צאתו לאור של המקומון הירושלמי "כל העיר", ב-10 באוגוסט 1979. את פוסט השיירה פירסם ב-20 במרץ 2016. לכן, בסתירה לטוקבק, לא מדובר על 35 שנות כתיבה עד למועד פרסום הפוסט, אלא על 36 שנים, שבעה חודשים ועשרה ימים, אבל מי סופר.
אי הדיוק השני נוגע לסברה שפרסומיו היו "בלי תביעת דיבה מאלפי מרואיינים ונושאי כתבות מאז ראשית שנות ה-80". האמנם? לפחות שתי תביעות דיבה הוגשו נגד סרנה: האחת, משנת 96', הוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות באשקלון על ידי אזרח שסרנה ליווה אותו לביקור בירדן. האיש טען כי מהכתבה עולה שהתאסלם, ודרש 8,000 שקלים כפיצוי. תביעתו נדחתה פעמיים (גם לאחר שערער לבית המשפט המחוזי).
תביעת דיבה נוספת נגד סרנה הוגשה בשנה שעברה לבית משפט השלום בירושלים על ידי תושב חברון, אשי הורוביץ. זאת בעקבות שני פוסטים שסרנה העלה לפייסבוק ובהם תמונה שבה נראה הורוביץ מסתכל במכשיר הנייד שלו כשמולו שרועה גופת מחבל. בפוסטים טען סרנה כי הורוביץ "מתעד בחיוך זחוח גופת אדם שזה עתה נורה" וכינה אותו "חלאה חייכנית", "קוזאק", "פוגרומצ'יק יהודי" ו"זורח ארוטית". בתביעה, שבה נדרש סרנה לשלם מאה אלף שקלים, טוען הורוביץ כי בתמונה הוא נראה מעיין בעדכונים במכשיר הנייד שלו, וכי הבעת פניו איננה חיוך אלא "הבעה אינסטינקטיבית שיש לתובע (לשון בחוץ) בעת שמעיין בטלפון הנייד". סרנה, המיוצג גם בתיק הזה על ידי עו"ד אביגדור פלדמן, טוען מנגד כי כל מה שכתב הוא אמת לאמיתה. תביעה זו עדיין מתנהלת.
בשנת 89', בעקבות כתבת מגזין של סרנה ב"ידיעות אחרונות", הוגשה נגדו תביעת לשון הרע שקיימת מניעה משפטית להזכיר את פרטיה. תביעה זו התקבלה על ידי בית המשפט, ו"ידיעות" חויב לפצות את התובע בסכום גבוה של חצי מיליון שקל, פלוס מאה אלף שקלים נוספים עבור שכר הטרחה של עורכי הדין.
אביב הורביץ, יכול להיות שיש קשר משפחתי כלשהו בינך לבין אשי הורוביץ, שתבע את סרנה, ורק בגלל זה כתבת את האייטם המחורטט הזה?
"ממש לא. שים לב שאצלו יש ו' אחת מיותרת. הוא 'הורוביץ', בחולם מלא, ואני בכלל 'הורביץ', בשורוק".
ועדיין, אתה לא חושב שאתה טיפ טיפה קטנוני ואובססיבי?
"ראשית, מעולם לא טענתי שאיני קטנוני ואובססיבי. נהפוך הוא. ושנית, אני מעדיף להימנע מלדבר עם מדורי תקשורת".
שלום יגאל סרנה. ראשית, אני שותף לאבחנה שלך שאיבדתי את זה. שנית, האם תרצה להגיב?
"נהנה מכל רגע. וחן חן על תשומת הלב".
ישראל כץ? עדיין מומלץ
וכעת לפינתנו הבלתי מתכלה: מסכת הפינוקים שמעניק "ידיעות" ליקיר המערכת, שר התחבורה ישראל כץ. על פי רוב, כזכור, משתדלים בעיתון לצמצם את נוכחותו של כץ בעמודי החדשות (המדווחים על תאונות דרכים ו/או ליקויים כאלה ואחרים במשרד התחבורה), אך להבליט את שמו ותמונתו במוסף "ממון" (לרגל חנוכתו של עוד קו רכבת ו/או מחלף).
השבוע חל שינוי קל: ביום שני, בזמן שכץ ניהל משא ומתן קשוח מול אגד וההסתדרות שאיימו להשבית למחרת את קווי האוטובוס, ריטווט "ידיעות" את שני הציוצים הביקורתיים הבאים של כתבת ynet, מורן אזולאי:
בהמשך אותו יום הצליח כץ לכופף את ההסתדרות ולמנוע (לעת עתה) את השביתה. למחרת זכה בעמודי החדשות לאייטם מפרגן, כולל תמונה, שממנו לא עלה ספק מי התותח שאחראי להצלתם הזמנית של עשרות אלפי נוסעי התחבורה הציבורית. כותרת המשנה לאייטם ציטטה באריכות את כץ תוקף את אגד ("אתם כמו דינוזאור"), אך לא נתנה ביטוי לעמדת אגד וההסתדרות. לאייטם נלווה טור צד של הכתב לענייני תחבורה, אודי עציון, שדרבן את כץ לעשות סוף סוף סדר. ומה לגבי הביקורת שצייצה אזולאי וש"ידיעות" ריטווט? לא בעמודי העיתון, תודה. אולי בהזדמנות אחרת.
אביב הורביץ, הפעם עליתי עליך. לא תחמוק כמו במקרה של סרנה.
"למה אתה מתכוון?".
אבא שלך, יהודה הורביץ, הוא פנסיונר של אגד, וזה לא ראוי שאתה מנצל את הטור שלך כדי לסגור חשבון עם כץ. תתבייש.
"אני חושב שלגמרי איבדת את זה. ותפסיק לדבר לעצמך".
מ"ידיעות" נמסר בתגובה: "גם אנחנו חושבים שלגמרי איבדת את זה".
הציטוט מול המציאות (2): איפה קיפי כשצריך אותו
הציטוט: "קיפי מתהפך בנעלי הבית שלו. שרי צוריאל" (כיתוב תמונה לאייטם של אפרת וכטל על טקס פרסי הטלוויזיה, pplus, 19.3.2017).
המציאות: זו לא השחקנית שרי צוריאל בתמונה, אלא המגישה שרי רז, כפי שגם החינוכית מיהרה לצייץ ל-pplus:
ב-pplus נמנעו מלהגיב.
הציטוט מול המציאות (3): בריטני פינת אנסקי
הציטוט: ואם כבר בריטני ספירס – לרגל הופעתה המסתמנת של הזמרת בישראל, הקדיש השבוע ynet את הסטריפ הבא לפועלה:
המציאות: ההפניה מתייחסת אמנם לבריטני ספירס, אבל התמונה היא של מיכל אנסקי, מאושיות מסטר שף ומגישת ״הבוקר של קשת״. כעבור כעשר דקות תיקנו ב-ynet את הטעות.
ב-ynet נמנעו מלהגיב.
איפה הקרדיט: פרסום ראשון, שני, מי סופר
הפרסום: "בריטני ספירס מגיעה לארץ בקיץ. אנחנו איתך, יונתן ריגר, עם פרסום ראשון של הידיעה המשמחת הזו" (דנה ויס, "חדשות סוף השבוע", 18.3.2017).
המקור: לפני כמעט ארבעה חודשים, ב-29 בנובמבר 2016, פרסם רז שכניק ב"ידיעות" כי בריטני ספירס בדרך לישראל:
לפני חודש וחצי, ב-9 בפברואר, הביא ערן סויסה ב"ישראל היום" פרטים נוספים על ההופעה המתוכננת:
כצפוי, ישות הטוויטר העצבנית-משהו "ידיעות אחרונות", הגיבה כמובן לטפיחה העצמית על השכם של חדשות 2:
בחדשות 2 נמנעו מלהגיב.
דברים בשם אומרם: ליאור אשכנזי לא המציא סיפור
בספטמבר האחרון התראיין ליאור אשכנזי ל"7 לילות" וסיפר מולי בפרוטרוט איך היה עד כחייל ללינץ' שנעשה במבוקש פלסטיני. זה היה סיפור עיתונאי שעשה הרבה רעש, אבל לכמה אנשים היה מאוד קשה איתו. חבורת ימנים בראשות הח"כ לשעבר ינון מגל קבעה ש"ידיעות אחרונות" הפך את אשכנזי לפושע מלחמה, ושהעיתון הסתמך על שחקן שאמר פעם שהוא משקר בראיונות. אתרי ביקורת תקשורת קבעו שאשכנזי שיקר בעבר לעיתון "הארץ" בריאיון, ולכן ברור מאליו ששיקר גם כעת, מאחר שהוא עצמו הרי התוודה על סיפורים שהוא "מוכר בראיונות".
אלא שאף אחד מהגורמים לא טרח לבדוק מה באמת קרה. אשכנזי לא המציא סיפור. אחד מחבריו סיפר לי שפעם ליאור התוודה בפניו על התקרית בצבא ש"שרטה אותו". בריאיון שאלתי את אשכנזי אם יוכל לפרט, והוא שירטט סיפור רב פרטים וניואנסים. בדיקה פשוטה בגוגל הייתה מגלה שאשכנזי אפילו לא סיפר אצלנו על המקרה לראשונה. לפני 13 שנה כבר דיבר מעט על הנושא בתכניתו של יהורם גאון בערוץ 1 ועורר את זעם הצופים. אלה הרגישו לא נעים מול הדברים הקשים והתקשרו למרכזייה של רשות השידור למחות. הסיפור נבלע אז, כי לכולם היה נוח.
בסוף הריאיון שערכתי שאלתי את אשכנזי: "התוודית פעם ששיקרת ל"הארץ", אולי אתה ממציא שוב?" "לא", הוא ענה, "בחיים לא אשקר לגבי סיפור כזה רגיש על חיים ומוות. הכול קרה מול העיניים שלי". ועתה, כחצי שנה אחרי השער המדובר, התראיין השחקן לאבנר שביט באתר "וואלה!". "הייתי מאוד רציני (בריאיון ב"ידיעות")", אמר שם. "יש ראיונות שבהם אני מאוד רציני. כשזה קשור לעבודה שלי, לאמנות שלי... הכתבה המדוברת הייתה סופר רצינית. לא אשקר לגבי דבר כזה. יש דברים שהם לא שעשוע. אותי כאלה דברים לא מצחיקים". גם גורי אלפי ניסה לברר בתכניתו עם אשכנזי אם המציא את הסיפור ונתקל בתשובה דומה: "ב'ידיעות אחרונות' לא".
ושתקה הארץ, ודממו אגפי הימין, כי קשה כשמציבים פתאום מראה ממול. ליאור אשכנזי פתח באומץ לב סיפור מטלטל שיש מה ללמוד ממנו. אפרופו מקרה אלאור אזריה. למה אומץ? כי אחרי מה שנעשה פה לאורנה בנאי, רונה קינן וענת וקסמן, לא פשוט להתמודד עם התגובות המתלהמות ברשתות. אבל בימין מעדיפים לראות באשכנזי ברנש לא רציני שבודה דברים במקום להתמודד עם המציאות. ככה זה כאן: אם אתה לא שוחה עם הזרם הלאומני, כנראה שאתה סתם שחקן סמולן או שמאשימים אותך בשקר.
(רז שכניק, "7 לילות", 24.3.2017)
איכות היא לא מילה גסה
צובר בשקט, לא עושה רעש, מרגיש בבטן הרי געש, אבל דווקא אז הטלפון מצלצל. על הקו הקונספירטור.
"אתה נרדם בעמידה, הורביץ", הוא החמיא כהרגלו. "איך זה שלא פרסמת מילה על מבקרת הטלוויזיה החדשה של 'ידיעות'?".
"אתה רוצה לומר לי שמונתה מחליפה לעינב שיף?", הופתעתי.
"כך מסתמן", ענה הקונספירטור. "הנה, תסתכל בעצמך:".
"תגיד, הורביץ, מי זו עינת שיף?", הוא המשיך. "אולי זו אחותו של עינב? כי אם כן, תצטרך לבדוק שאין כאן נפוטיזם מדאיג".
"תירגע", קטעתי אותו. "אין שום עינת. זו סתם שגיאת כתיב מקרית של אות אחת".
"בטוח שזה מקרי?", תמה הקונספירטור. "אולי זה מצביע על חשש ממשי לכך ש'ידיעות' מקצץ בבקרת איכות. הנה, תראה את ההפניה למוסף 'ממון' בעמוד הראשון של יום שלישי:".
"אחלה הפניה", אמרתי. "מה הבעיה איתה?".
"שום בעיה", הכריז הקונספירטור. "למעט העובדה שחוץ מהאייטם ב'ממון', שעליו הייתה חתומה ליטל דוברוביצקי, פורסם אייטם די זהה על הכלב שנשך כלב גם בעמודי החדשות, שם היה חתום עליו ליאור אל-חי".
"איך אתה מסביר את זה, הורביץ?", תהה הקונספירטור. "ושים לב שבאייטם של ליאור הפנסיונר הוא בן 71, בעוד שבאייטם של ליטל הוא רק בן 70. יכול להיות שיד אחת ברחוב מוזס 1 לא יודעת מה עושה היד השנייה?".
"ממש לא נראה לי", מיאנתי להאמין. "רוב הסיכויים שמדובר בצירוף מקרים".
"באמת?", תהה הקונספירטור. "אז מה תגיד על הציוץ של רותם שטרקמן מ"דה מרקר", שתפס על חם את חדשות 10:".
"רגע, ואיזנקוט באמת לא השתתף בכנס 'דה מרקר?'", התעניינתי.
"ממש לא", שלל הקונספירטור. "הוא אמר את הדברים בכנס אחר לגמרי, על שם מאיר דגן, במכללת נתניה. בכלל, כדאי שתבדוק לעומק גם מה קורה בערוץ 10. אולי גם שם צריך בקרת איכות. בכלל, איכות היא לא מילה גסה".
"אבל למה צריך בקרה כזו?", התפלאתי. "דווקא נראה שהערוץ מצליח מאוד בשנה האחרונה. הנה, תראה את המודעה העצמית שהם פרסמו פרסם ביום שני. אפילו מהדורת החדשות שלהם זכתה בטקס פרסי הטלוויזיה בתואר מהדורת החדשות הטובה בישראל, תוך שהיא גוברת בקלילות על המהדורה המרכזית של חדשות 2".
"חוכמה גדולה", נחר הקונספירטור. "בחדשות 2 מחרימים כבר שנים את הטקס. וחוץ מזה, שים לב לצללית בתחתית המודעה, שאמורה להיות זו של הפסלון המוענק לזוכי פרסי הטלוויזיה".
"נו, מה לגבי הצללית הזו?", חקרתי.
"מי שעיצב את המודעה מטעם ערוץ 10 טעה, ובגדול", הטעים הקונספירטור. "זו בכלל צללית הפסלון שמוענק בטקס פרסי אופיר לקולנוע. הפסלון של טקס פרסי הטלוויזיה נראה לגמרי אחרת. תראה בעצמך את ההבדל התהומי בין שני הפסלונים:".
"נו שוין", הגבתי, "בעיני הם דווקא די דומים".
"אז גם לך לא תזיק קצת בקרת איכות, הורביץ", כעס הקונספירטור וניתק.
ואם כבר בקרת איכות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור משבוע שעבר: מה אתם לא יודעים על שמעון ריקלין ושרה נתניהו?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il