המנוי אינו זמין

"הארץ" VS לפיד – החגיגה נמשכת

גם בשלושת הימים החגיגיים שבין השלמת מלאכת הרכבת הקואליציה להשבעת הממשלה לא פסק "הארץ" מלחבוט ביאיר לפיד. המתקפה נפתחה ביום שישי, כשאורי בלאו חשף במוסף "הארץ" את הכנסותיה של חברת "לפיד יאיר בע"מ" בשנים האחרונות. חשיפת הונו של מי שהפך לפוליטיקאי בכיר מבורכת. הבעיה היא בפרטים הקטנים. גורמים המבינים דבר או שניים בכלכלה וחשבונאות אמרו השבוע כי בלאו עשה קצת מישמש מהמילה "דיבידנד" וטיפונת ערבב בין "לפיד יאיר" העסק ליאיר לפיד האיש. מילא. לפחות הרווחנו ציוץ של הפרסומאי אילן שילוח ("אורי בלאו בכתבת תחקיר חסרת בשר על לכאורה כמה לפיד הרוויח. חוסר הבנת המספרים והגיונם. נדמה לי של'הארץ' יש כתבים כלכליים ב'דה מרקר' שיפענחו"), ואפילו ציוץ תגובה של אלון בן-דוד ("חוסר הבנה בסיסי. אין עורכים מחוץ ל'דה מרקר' שיודעים מה המשמעות של דיבידנד?"). גיא רולניק, לטיפולך.

ביום שני הקדישה אותה חרותי-סובר לחוק האוטיסטים עוד כתבה נרחבת, הפעם ב"דה מרקר". לפיד עצמו נדרש לנושא בעמוד הפייסבוק שלו. "לא קראתי את 'דה מרקר' (לא משהו מכוון, סתם לא מנוי על 'הארץ')", כתב. "אבל חוק האוטיסטים הוא חוק מצוין ובעקבותיו נקדם חוקים נוספים למען ילדים עם לקויות אחרות". איך שר אוצר טרי, שהעיד על עצמו כמי שלא מבין כלום בכלכלה, מרשה לעצמו לא לקרוא את "דה מרקר"? לפיד, מסתבר, הודיע כבר לפני ארבע שנים וחצי שהוא מחרים את "הארץ" ומבטל את המנוי בגלל מה שהם עוללו לחנוך מרמרי. בכיר לשעבר ב"הארץ" מאשר כי שר האוצר אינו מנוי על העיתון. קצת לא מסתדר עם העובדה שלפני שנה, עם הצטרפותו לפוליטיקה, כתב לפיד במפורש ב"7 ימים" כי הוא מנוי על ארבעה עיתונים יומיים. אם "הארץ" אינו אחד מהארבעה נשארנו עם "ידיעות", "מעריב" ו"ישראל היום", שזה שלושה. אז אולי העיתון הרביעי הוא "מקור ראשון"? גורם מוסמך מסר השבוע כי לפיד אינו מנוי גם על עיתון זה. יכול להיות ששר האוצר החדש שוב לא מדייק?

נילי רייכמן, הדוברת של לפיד, אפשר לדעת על איזה עיתונים יומיים הוא מנוי באופן אישי? ובבקשה, די עם ה"לא נתייחס".
"צר לי, תיאלץ להסתפק בזה גם הפעם".

מבחן אמריקאי: מיהו בן כספית?

התשובה המלאה + חלופת מכתבים עתירת מחמאות מפוקפקות ממתינים לכם בהמשך הטור, אבל כעת לשאלה:

מיהו בן כספית?

א. פרשן פוליטי בכיר שהקדים את כולם כשחשף שיאיר לפיד הצליח להוריד את בנימין נתניהו לעשרים שרים.

ב. עיתונאי משפיע שהצליח לאחרונה לדפוק גם את "ידיעות" וגם את "עובדה" כשפירסם את תוכן הספר של אודליה כרמון.

ג. עיתונאי שרוב הכותרות הראשיות הנחרצות שעליהן הוא חתום בשבועון החדש שלו לא התגשמו.

ד. כל התשובות נכונות.

בימוי והפקה: נפתלי בנט. תסריט: קדמון, כספית, ורטר וירושלמי

ביום השבעת הממשלה תפסה רינה מצליח במסדרונות הכנסת את נפתלי בנט לשיחה קצרה. "ממחר בבוקר נגמר המשא ומתן, נגמר הקמפיין, מתחילים לעבוד", אמר יו"ר "הבית היהודי" הנרגש. אבל אל תתבלבלו. בנט מזמן עובד, בעיקר בתדרוכי עומק לפרשנים הפוליטיים. ארבעה מהם, כל אחד מעיתון אחר, תיארו בשישי האחרון בדמיון מביך את המשבר סביב תיק החינוך, כשלתפקיד גיבור העל לוהק בנט כמובן. סופר-בנט. לנוחותכם, קבלו ארבע סצנות נבחרות. חפשו (ובקושי תמצאו) את ההבדלים.

אווירה קשה, סופר-בנט שובר את הראש

סימה קדמון, "ידיעות": ביום רביעי בצהרים ישב בנט בביתו עם צוותו הקרוב. האווירה הייתה קשה. לפיד התבצר, נתניהו סירב לוותר.

בן כספית, "סופהשבוע": ביום רביעי בצהרים, כשהתברר עוצמתו של המבוי הסתום, ישב בנט עם יועציו בביתו ברעננה ושבר את הראש. מה עושים? בשביל מה לפיד מתעקש על החינוך?

שלום ירושלמי, "מעריב": יום רביעי האחרון היה אחד הימים הקשים ביותר שעברו על נפתלי בנט, יו"ר הבית היהודי. המשא ומתן הקואליציוני נקלע למבוי סתום. יאיר לפיד התעקש על תיק החינוך, ובנט לא הבין בדיוק מדוע העסק כל כך חשוב לו.

יוסי ורטר, "הארץ": בצהרי יום שלישי האחרון ישב נפתלי בנט עם יועציו בבית המידות שלו ברעננה. הוא היה מיואש. הכול נראה תקוע. נתניהו לא עשה סימנים שהוא מוכן לוותר על תיק החינוך. מן העבר השני, לפיד התעקש על החינוך.

סופר-בנט הודף לחץ אדיר ובלתי נתפש שהגיע לשיא

סימה קדמון, "ידיעות": הופעל על בנט לחץ אדיר להשתחרר מלפיד ולהסכים לשבת עם החרדים.

בן כספית, "סופהשבוע": מוקדם יותר באותו יום, הגיע הלחץ של הרבנים על בנט לשיא כל הזמנים.

שלום ירושלמי, "מעריב": גם הלחצים מתוך הבית לא פסקו לרגע. הרבנים והפוליטיקאים של הציונות הדתית עבדו שעות נוספות, במקביל לקומפרסור שהפעיל נתניהו.

יוסי ורטר, "הארץ": הלחצים שהופעלו על בנט ביממה ההיא היו בלתי נתפשים.

לסופר-בנט נשרף הפיוז ושיישרף העולם

סימה קדמון "ידיעות", מצטטת את בנט: "באותו זמן גם פורסם בכל הרשתות באינטרנט, שהליכוד מאיים שאם לפיד לא יוותר על התיק, הם יילכו לחרדים. אז נשרף לי הפיוז. אמרתי: באיומים זה לא יעבוד. יישרף העולם".

בן כספית, "סופהשבוע": בנט הציץ במחשב, עבר במהירות בין האתרים וראה שם את התדרוך ההיסטרי שהופץ על ידי אנשי ביבי: אם לפיד לא ייכנע בשעות הקרובות, נקים ממשלת בזק עם החרדים. ברגע הזה, כשראה שהולכים לחבר שלו על הראש, בנט החליט: יישרף העולם, החינוך יהיה אצל לפיד. יישרף העולם.

שלום ירושלמי, "מעריב": בשעה 12:55 בצהריים פרסמו "גורמים בליכוד" (קרי: לשכת ראש הממשלה) הודעה שאם בתוך שעות לא תהיה פריצת דרך במשא ומתן הקואליציוני, הליכוד יפנה למשא ומתן מואץ עם המפלגות החרדיות... בנט יצא מדעתו. "עכשיו הם שרפו לי את הפיוז", אמר לחבריו הקרובים שישבו איתו באותה שעה בביתו ברעננה. "הם רוצים שאני אביא להם את לפיד מושפל, בלי תיק החינוך. אני לא אעשה לו דבר כזה. הוא חבר שלי. יישרף העולם".

סתימה בביוב? האינסטלטור סופר-בנט מכניס ידיו לג'יפה

סימה קדמון, "ידיעות אחרונות": הזמן דחק. המחלוקת על התיקים לא עשתה טוב לאף אחד מהצדדים, גם לא לבנט. זה היה כמו סתימה בביוב, הוא אומר. מבוי סתום מוחלט. קמתי ואמרתי: בואו ניסע ליאיר.

בן כספית, "סופהשבוע": בשעה 13:00 בצהרים החליט שהוא מפשיל שרוולים וטובל ידיים בג'יפה... בנט נכנס למכונית יחד עם שלום שלמה, ונסע לרמת אביב, לבית של לפיד.

יוסי ורטר, "הארץ": אבל אז גמלה בו החלטה. הוא הרגיש כמו שרברב שחייב לנקז את הסתימה, אפילו אם ייאלץ לשם כך לדחוף את ידו לביוב, עד הכתף. הוא צירף אליו את נציגו למשא ומתן, שלום שלמה, הם נכנסו למכונית ויחד נסעו לביתו של לפיד ברמת אביב.

כל אחד והבר רפאלי שלו

האם הדרישה ממשרד החוץ לגנוז את קמפיין ההסברה בכיכובה של בר רפאלי הייתה מוצדקת או לא? תלוי את מי שואלים.

הפרשיונת החדשה סביב דוגמנית העל החלה בסוף השבוע. ארגון הסטודנטים "ציונות משפטית" פנה למשרד החוץ בדרישה שרפאלי לא תופיע בקמפיין, משום שהיא "לא שירתה בצה"ל והיה לה חבר גוי". למחרת "ידיעות" תפס צד עם ידיעה של עקיבא נוביק שהביאה לידי ביטוי אך ורק את טענות הסטודנטים. "ישראל היום", לעומתו, התמקם בפינה הנגדית עם ידיעה של שלמה צזנה שהדגישה בעיקר את עמדת משרד החוץ.

חלפו מספר שעות, וגם דובר צה"ל, יואב (פולי) מרדכי, הצטרף למסיבה כששלח למשרד החוץ מכתב עם בקשה לגנוז את הסרטון בכיכובה של רפאלי. למחרת רכבו על הגל כל העיתונים, כולל "הארץ" האנין. הידיעה הבולטת ביותר (הן בשטח והן בתוכן) למאבקו של דובר צה"ל בדוגמנית פורסמה ב"ידיעות". מנגד, העיתונאי היחיד שזכה ל"אין תגובה" אריסטוקרטי מהמלכה האם, ציפי רפאלי, היה ערן סויסה מ"ישראל היום". בהמשך היום התלהטה העלילה כאשר רפאלי עלבה ב"ידיעות" וצייצה ברשתות החברתיות: "באינסטגרם שלי יש יותר קוראים מאשר לעיתון של המדינה". לא מן הנמנע שהיא צודקת: לרפאלי יש באינסטגרם, נכון להיום, 509 אלף עוקבים, והמספר ממשיך לצמוח בהתמדה מדי יום. זה הרבה יותר ממספר העותקים שמפיץ "ידיעות" בימי חול.

אבא, חבר אמר לי לכתוב טוויט עליך

גילוי נאות: לפני שש שנים בלבד רוני שוקן ואני שימשנו עורכי משנה בתוכנית הבוקר של "קשת". מאז זרמו מים מעטים בירקון. שוקן, שנרשם בינתיים ללימודי משפטים, הוא כיום עורך דין וסטודנט מבטיח בהרווארד, בעוד אני – לא רק שלא העמקתי את השכלתי, אפילו התדרדרתי בחזרה ל"מי נגד מי" כדי לדווח מעת לעת על ציוציו בטוויטר (ברוטציה עם פינת ציוציו של אבא עמוס). אחרי שההתנצחות של שוקן הבן עם שי גולדן כבר תועדה כאן, קבלו הפעם את חילופי הדברים הקצרצרים שהתפתחו השבוע בין רוני שוקן לבין הכתב הפוליטי של ערוץ 2, עמית סגל. הרקע: חוסר שביעות רצון של שוקן ג'וניור ממאמר המערכת של "הארץ" שפורסם ביום שני.

רוני שוקן: "אז 'הארץ' סבור במאמר המערכת שציפי לבני, שאפשרה ל-20 ח"כים מקדימה לחתום על הצעת חוק היסוד: ישראל מדינת הלאום, וסיכלה אותה רק אחרי סכסוך אישי עם אבי דיכטר, הציגה התנגדות "איתנה" לחוק. מקווה לטובת שאריות הדמוקרטיה הישראלית שבהתנגדות הלא עניינית שלה אז, היא סינדלה את עצמה לסיבוב הזה".

עמית סגל: "זה עיתון זה?".

רוני שוקן: "אבות גידלתי ורוממתי".

התחזית: יהיה חם ומגניב. או שלא

את המכתב הבא שלחתי השבוע לפרשן הפוליטי של "סופהשבוע", בן כספית

בן שלום,

קודם כל, מגיע לך מזל טוב. עיתון "סופהשבוע" – שהיית שותף בכיר להקמתו יחד עם המו"ל, אלי עזור – חגג יום הולדת שלושה חודשים. איך שהזמן רץ! בתוך תקופה קצרצרה למדי קיבצתם נבחרת כוכבים מרשימה: אמנון דנקנר, רון מיברג, נתן זהבי, יהודה שרוני, רון קופמן, אבי בניהו, אבי יששכרוף, רן אדליסט, מאיר שניצר, ליאורה, אתה כמובן ואחרים. גם על זה מגיע לכם שאפו גדול. אין ספק שמי שציפה ל"ישראל פוסט" מספר 2 – נאלץ מהר מאוד לאכול את הכובע.

ובכל זאת, בן, לצד המחמאות המוצדקות, יש לי גם בעיה קטנה עם העיתון שלך. היא קשורה לכותרות הראשיות. בשבוע שעבר הופץ גיליון מספר 14 של "סופהשבוע". עד כה, 11 מתוך 14 הכותרות הראשיות של "סופהשבוע" היו בחתימתך. מתוכן, ספרתי שש כותרות ראשיות, יותר ממחצית, שמה שנכתב בהן – אפעס – לא ממש עמד במבחן המציאות.

אפתח בגיליון הבכורה, שיצא לאור ב-14.12.12, חמישה שבועות וחצי לפני הבחירות. הכותרת הראשית שלך הייתה "תכנית ליברמן". תחתיה, בכותרת המשנה, נאמר כי אם אביגדור ליברמן ייצא בשלום מכתב האישום בפרשת השגריר, הוא ינסה "ליישם אחרי הבחירות את הרעיון שלו לפתרון משבר הדיור: איחוד בין האוצר, הפנים והשיכון". בידיעה עצמה, בן, כתבת כי ליברמן "לא באמת רוצה להישאר שר החוץ בממשלה הבאה" והוספת כי "מה שהוא באמת רוצה זה להיות שר האוצר הבא. ולא רק שר האוצר. אם אפשר, ואצל ליברמן בדרך כלל אפשר, אז שר האוצר, שר השיכון ושר הפנים. לא פחות". איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. פחות משבוע  אחרי הבחירות כבר דרש ליברמן לשמור עבורו את תיק החוץ דווקא, ואילו את תיק האוצר (הלא מורחב) נאלץ לקבל יאיר לפיד.

חלפו שלושה שבועות. בגיליון מספר 4, דיווחת בכותרת הראשית על "יוזמה במרכז-שמאל: כך נסנדל את נתניהו". בכותרת המשנה תיארת את "המהלך המתבשל: העבודה, יש עתיד והתנועה ייכנסו רק יחד לממשלה בראשות נתניהו. המטרה: לאלצו להקים קואליציה רחבה ללא ימין קיצוני". אלא שבפועל, בן, העבודה לא נכנסה לקואליציה, "התנועה" חברה לנתניהו ראשונה, ואילו "יש עתיד" הצטרפה אחרונה – יחד "הבית היהודי", בעלת ברית מהימין הקיצוני.

כעבור שבוע, בגיליון מספר 5, הופיעה כותרת ראשית אחרת שלך, "האולטימטום החרדי". כותרת המשנה סיפרה כי החרדים "דורשים מנתניהו להגיע להסכמה בסוגיית הגיוס כבר עכשיו, אחרת לא ימליצו עליו בפני הנשיא אחרי הבחירות". בידיעה עצמה דיווחת כי גורמים בכירים במפלגות החרדיות מסרו ל'סופהשבוע' כי "אין בכוונתם להיות פרייארים פעם נוספת. 'אם לא נדע מה בדיוק הולך לקרות בסוגיית הגיוס אחרי הבחירות, לא נמליץ על נתניהו בפני הנשיא, שמעון פרס', אמרו". אלא שבחלוף זמן לא רב גם הכותרת הזו התגלתה כלא ממש מדויקת. החרדים, התברר, לא הציבו שום אולטימטום לנתניהו, ודווקא כן המליצו עליו בפני הנשיא.

כעבור שבועיים, בגיליון מספר 10, דיווחת בכותרת הראשית כי "בעקבות הסערה התקשורתית בפרשת הסוכן שהתאבד – הצנזורה נגד צווי איסור פרסום גורפים". כותרת המשנה סיפרה שהצנזורה "תדרוש לבטל את כפיפותה לבתי המשפט בכל הנוגע לצווי איסור פרסום בפרשות ביטחוניות". חמישה שבועות חלפו מפרסום הכותרת הזו – אך בינתיים, תקן אותי אם אני טועה, לא הייתה כל דרישה שכזו.

אתמול, בן, הגיע לכאן נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בימים הקרובים בוודאי נדע האם הכותרת הראשית שפרסמת בדיוק לפני חודש וחצי, בגיליון מספר 9 – "המחיר של ביקור אובמה: שנה של הקפאה" – תתגלה כנכונה (ספוילר: נכון לעכשיו, הסיכויים לא משהו). עד אז, תרשה לי להפנות אליך שתי שאלות: 1. מדוע אתה מרבה להתבסס על הערכות וספינים ולהפוך אותם לכותרות ראשיות נבואיות על מהלכים שיקרו בעתיד? 2. אם כבר החלטת לעשות את זה – האם לא כדאי שהכותרות הללו יהיו קצת – אולי רק טיפ טיפה – פחות נחרצות?

בברכה,

אביב הורביץ, mako

וזה מה שבן כספית ענה לי:

אביב שלום,

אני בחופשה בתאילנד. כשראיתי פתאום על צג הטלפון שאתה מחפש אותי, שאלתי את עצמי האם יכול להיות שהורביץ מחליט לצאת מגדרו ולשבח אותי? נכון, לא על תשבחות עשה הורביץ קריירה (?), אבל לפעמים קורים ניסים. מה יש, מותר לי לקוות, לא?

על מה לשבח? אז ככה: אמרתי לעצמי, יכול להיות שהורביץ שם לב שהאתר שלנו, the post, העלה בלעדית את הסיפור שלפיד הוריד את ביבי ל-20 שרים ומקבל את תיק החינוך? כשכולם דיברו על 25 שרים, או דיווחו שהכול תקוע, אנחנו יצאנו עם זה. נכון, אף אחד בתקשורת לא טרח לפרגן לנו, למרות שסימסתי לשלושה מחברי הטובים, כתבים פוליטיים, ברגע בו עלתה הידיעה. אחד מהם כתב לי "לא יכול להיות, האנשים שבפנים אומרים שאין דבר כזה", השני כתב לי "מעניין מאוד", והשלישי לא ענה לי. אולי אתה תהיה הצדיק שיפרגן לעיתון חדש שמנסה לחדור לשוק, אמרתי לעצמי.

אגב, התקשורת כולה התיישרה אחרי הסיפור הזה כעבור יותר מיממה. כשהעליתי אותו, הוא נשמע מופרך. אבל הוא היה מדויק. ביממה האחרונה של המו"מ לפיד הוסיף עוד שר, ביבי ויתר על החינוך, בנט עשה שריר והעסקה נחתמה.

מצד שני, אמרתי לעצמי, זה היה באינטרנט. לך תדע, אולי ההורביץ הזה לא שם לב. אז יכול להיות שהוא בא לפרגן לי על אודליה? כן, כן, אודליה כרמון, היועצת של קצב, שרון, ביבי ודוד לוי, זו שכתבה עכשיו ספר פצצתי, מרתק, עם הצצה נדירה לתוך החדרים (של ביבי ושרה) והתחתונים (של קצב). זהו, אמרתי לעצמי, הורביץ רוצה לשאול איך הצלחתי לדפוק גם את "ידיעות אחרונות" וגם את "עובדה". שני האריות האלה, שהיו סגורים עם אודליה בלעדית, וחטפו ממני ביום שישי לפני שבועיים את כל הספר בטור. זהו, חייכתי, בשביל זה יש את הורביץ, לא? זו תהיה גם הזדמנות לפרגן לעיתון החדש, שמספק עבודה לכל כך הרבה עיתונאים ואם הכול יילך טוב, יספק לעוד הרבה יותר בהמשך. כולנו באותה סירה, לא? מה, הורביץ רוצה לעבוד כל החיים באינטרנט?

ואז ניקר בי הספק. לא, הורביץ לא מתעניין בסיפורי אודליה. הורביץ רוצה לשבח אותי על גנץ. מה זאת אומרת איזה גנץ? בני גנץ. זה שעל פי דיווח של יוסי יהושע השבוע ב"ידיעות" יקבל שנה רביעית. אבל בטח רק הורביץ זוכר כותרת שלי כזו ב"סופהשבוע" לפני חודש או יותר. מה שמגיע מגיע, לא?

ובכן, לא. בדיוק כשגמרתי להרהר את ההרהורים המתוקים האלה  הגיע המכתב שלך. מה אני אגיד לך, הורביץ, אלמלא אני בתאילנד לא הייתי טורח לענות. אבל מצד שני, אני בחופש. זמן יש לי. המכתב שלך משעשע במקרה הטוב, מביך במקרה הפחות טוב. אתה לא אמור להבין בפוליטיקה ובעיתונות? מה עשית כל השנים האלה, חוץ מלסגור מקומונים ושבועוני תרבות? לא למדת כלום?

אז הנה, אחת לאחת, התשובות לטענותיך:

1. "תכנית ליברמן". הכי קל היה לספר לך מי המקור של תכנית ליברמן. כדי שתרגיש מטופש. אבל מצד שני, אני לא יכול להסגיר מקורות. אז ככה, יקירי: התכנית הזו פורסמה, ולא רק שלא הוכחשה, היא אושרה. בפה מלא. גם על ידי ליברמן עצמו. תעבור קצת על העיתונים וההתבטאויות שלו. תרים טלפון לדובר שלו, או משהו. אחרי הפרסום, נוצר אפילו עימות בין המפלגות. פתאום כולם רצו את השיכון. כולל בנט, כולל לפיד. ליברמן עצמו דיבר גם בקולו על זה. ואז קרה משהו. זה קורה בפוליטיקה כל הזמן. העניינים דינמיים. משתנים על בסיס יומי. מה שקרה זה שבניגוד לכל הציפיות, תיק ליברמן הגדול נסגר, הקטן נפתח. יש כתב אישום. יש משפט. רוב עדי התביעה הם עובדי משרד החוץ. נוצר מצב חדש. ליברמן חייב להשאר שר החוץ. אני מקווה שאת זה אני לא צריך להסביר לך. בסוף, משהו אתה גם אמור להבין לבד, לא? אז התכנית של ליברמן השתנתה. ככה זה בתכניות פוליטיות.

אתן לך עוד דוגמה, כדי שאולי באמת תבין: פעם היה איזה ראש ממשלה, לא חשוב מי, שסיפר לי בשיחה שהוא בודק ברצינות את תכנית ליברמן לחילופי שטחים עם הרשות הפלסטינית. לתת להם שטחים במשולש ובוואדי ערה, לקבל את גושי ההתיישבות. מפי הסוס, כמו שאומרים. פרסמתי. הוא באמת בדק. והגיע למסקנה שאין סיכוי. אז הוא כינס את ראשי הרשויות הערביות. והודיע להם שתכנית ליברמן אינה רצינית ואינה קבילה, לא תקום ולא תהיה. אז הכותרת ההיא שלי נכונה או לא? בעולמך המוגבל, אביב, היא לא נכונה. בעולם הפוליטי, היא כן.

2. יוזמת "המרכז שמאל". שמע, אם זה לא היית אתה, הייתי משתמש במילים קצת יותר חריפות. ובכל זאת: כבר מזמן לא התגשמה כותרת ראשית בצורה משכנעת כל כך עוד באותה יממה שבה פורסמה. מה שאני פרסמתי זה שיש דיבורים במרכז שמאל על אפשרות לאיחוד או לסנדול או להחלטה שנכנסים רק יחד לממשלת נתניהו. בחלומותיי הרטובים ביותר לא ציפיתי שבאותו היום ממש, יום שישי, תשב ציפי לבני ב"אולפן שישי" ותרים את העסק הזה לגבהים מטורפים עם הקריאה הפומבית ללפיד וליחימוביץ' לשבת יחד ולתאם עמדות ואולי ליצור חזית מאוחדת, מה שהוביל לתשובה חיובית מיחימוביץ' באותו ערב במסרון, וללפיד זה לקח עוד יומיים, ובסוף התקיימה פגישה. שלושה ימים המדינה דיברה רק על זה. אגב, אם אתה רוצה אכתב אותך על כל מסרוני הברכה שקיבלתי. ובכן, זה לא הצליח. יחימוביץ' ולפיד עשו על ציפי סיבוב. לפיד כבר היה סגור עם בנט. אני אחראי על הצלחת כל רעיון פוליטי? הכותרת הצליחה. הלוואי שהיו לי עוד רבות כמוה.

3. "האולטימטום החרדי": כנ"ל. בעיתונים של השבוע שאחרי תוכל למצוא סימנים ברורים לכך שהחרדים מנסים לעשות שרירים ולסחוט מביבי הצהרה מוקדמת על הגיוס, כתנאי לזה שימליצו עליו אצל הנשיא. אם יכולת להרים טלפון לגפני/ ליצמן ושותפיהם, היית בוודאי יודע לברר כמה התכנית הזו שלהם הייתה אמיתית. וכמה הם ניסו ליישם אותה. הם גם באו לבנט, אגב, וניסו לרתום אותו לזה, אבל בנט היה כבר מחויב ללפיד וביבי פשוט לא ספר אותם.

4. "קואליציה בלי לפיד". תגיד, אתה צריך אותי כדי לדעת שביבי רצה את לפיד בחוץ? שמאז ההצהרה ההיא של לפיד ב"עובדה" שהוא ינצח את הבחירות הבאות, נתניהו החליט שאסור לתת לו עמדת הנהגה? אולי תרים טלפון לכמה אנשים רציניים, לשם שינוי? אתה באמת לא יודע שהממשלה שביבי רצה זה חרדים, עבודה, ציפי ואולי גם שאול? הבעיה של ביבי היא שבעודו מתכנן תכניות, לפיד ובנט כרתו בריתות ואכפו עליו ממשלה שונה לגמרי. אגב, לא הייתי היחיד שהביא אז את הרצון הזה של נתניהו לממשלה בלי לפיד. אתה נותן לי כאן קרדיט מיותר.

5. "הצנזורה נגד צווי איסור גורפים". פה אתה באמת מתעלה על עצמך. אם תקרא את הטקסט תגלה את הסיפור המדויק. הצנזורית הראשית דורשת לא להיות כפופה לצווי איסור פירסום גורפים. תגיד, מה לא מובן פה. היא, תא"ל סימה ואקנין, אמרה לי את זה במפורש, און רקורד. מה אני עוד צריך להסביר לך, כדי שתבין? זו אשמתי שזה עוד לא קרה? אתה באמת חושב ככה?

6. "שנה של הקפאה". כאן, בפעם הראשונה, יש לך רבע קייס. הטקסט שלי קצת שונה מהכותרת הראשית והאמת היא שקצת כעסתי שהכותרת לקחה אותו קדימה, אבל תשאל את עצמך רגע, מר הורביץ, למה היה צריך להתייצב אביגדור ליברמן, שמבין קצת בעניינים האלה יותר משנינו, ערב ביקור אובמה, ולהגיד שהוא מתנגד להקפאה? סתם כי בא לו? כי לא היה לו משהו יותר טוב להגיד?

לסיום, צרור עצות, יקירי:

תתעסק בעניינים שאתה מבין בהם. בפוליטיקה כנראה שלא.

אם אתה צריך כותרות שלי שהוכחו כלא מוצלחות, תשאל. יש לי מספיק כאלה.

הצלחת לשעשע אותי בתאילנד.

חג שמח,

בן כספית

למי יש יותר גדול?

כמה עמודים צריך עיתון להכיל כדי שהוא יוגדר כ"גיליון ענק"? התשובה סובייקטיבית, כמובן, אבל בעמוד השער של "ישראל היום" מתחו את ההגדרה הזו עד הקצה. האם "גיליון ענק" יכול להכיל 64 עמודים בלבד? או שמא הוא צריך לטפס עד כדי 80 עמודים? ואולי 96 עמודים? יכול להיות שגיליון ענק בכלל צריך להכיל 240 עמודים? כן, גבירותיי ורבותיי, 240 עמודים פעם ראשונה, פעם שנייה. מישהו נותן לי 252 עמודים? 252 עמודים פעם ראשונה, פעם שנייה. רגע אני שומע מהאדון בקהל 272 עמודים? 272 עמודים פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית. נמכר לקורא התמים של "ישראל היום".

טלפון אחד לנשיא – והעניין מסודר

היה זה יום בהיר, שמים בלי ענן. זה לא גן עדן פה אם יש גן עדן שם, חשבתי לעצמי בדיוק כאשר הקונספירטור צלצל.

"אז מה, הורביץ", הוא פתח כהרגלו בלי הקדמות. "מתכוננים לפסח? איפה אתה בסדר? איך החיים בכלל? האו אר יו? הכול סבבה? כיף חלאק?".

הוא בהחלט לא נשמע לי כתמול שלשום. "תגיד", אמרתי בזהירות. "אני יכול להפנות אליך שאלה אישית?".

"אתה יכול לנסות", צהל הקונספירטור בתשובה.

"נשמע לי שאתה במצב רוח טוב במיוחד", אמרתי בחשדנות. "קרה משהו?".

"הו, קרה הרבה מאוד, הורביץ", אמר הקונספירטור בהנאה. "הרבה מאוד קרה. אל תשאל מה קרה. רוצה לשאול אותי מה קרה?".

"זה מה ששאלתי הרגע", השבתי. "מה קרה?".

"מצוין, חשבתי שאף פעם לא תשאל", התעלם הקונספירטור. "אני במצב רוח טוב, כי אפרת טילפנה אליי אישית להזמין אותי לאירוע האקסלוסיבי לכבוד א', אם אתה מבין למה אני מתכוון".

"ברור שאני מבין", אמרתי, "אפרת היא בטח אפרת של אבי, והאירוע האקסלוסיבי הוא מן הסתם מסיבת הפרידה במונטיפיורי 7 מאירית אמבר הזוהרת. קצת חבל שלא הזמינו אותי, כי שמעתי שהסרט שעדי גיא ההורסת הכינה לכבוד המסיבה היה מדהים".

"מדהים, באמת מדהים", אמר הקונספירטור, "מדהים שאתה כל כך לא בכיוון. אפרת שאני מדבר עליה היא אפרת של שמעון, והאירוע האקסקלוסיבי הוא כמובן הארוחה המצומצמת לכבוד ברק".

"מה פתאום אהוד ברק?", כעס הקונספירטור, "הוא בכלל לא בתמונה. אני מדבר איתך על ה-ברק, מנהיג העולם החופשי!".

"אובמה?", אמרתי ביראה. "הזמינו אותך לארוחה המצומצמת עם אובמה?! איך זה קרה?".

"פשוט מאוד", אמר הקונספירטור בצניעות, "ביום שלישי שמעון קרא לאפרת ללשכה וביקש לבדוק איתה בפעם האחרונה את רשימת המוזמנים לארוחה האינטימית עם ברק. הוא עבר על כל השמות, תוך שהוא לוגם באיטיות מכוס הלימון הסחוט שלו, ותנחש, הורביץ, מה הוא אמר בסוף לאפרת?".

"נו, מה הוא אמר לה?", שאלתי בעניין.

"שאלה מצוינת, הורביץ", החמיא הקונספירטור. "שמעון אמר, ואני מצטט: איך יכול להיות שהאיש הכי מוסמך בתקשורת הישראלית לא הוזמן? הוא ביקש מאפרת להזמין אותי ודרש שהיא תעשה את זה בעצמה ולא תגלגל את המשימה ליונה או לאיילת".

"והיא באמת התקשרה אליך?", שאלתי בעיניים פעורות.

"ברור, הורביץ", התגאה הקונספירטור. "בגלל זה אני במצב רוח טוב. יש רק דבר קטן אחד שמדאיג אותי טיפ טיפה ושעלול לחצוץ ביני לבין הסעודה האינטימית אצל שמעון".

"במה מדובר?", שאלתי.

"המודעה ב-ynet", מיהר הקונספירטור להשיב. "אני מקווה שברק לא ראה אותה, כי אם כן – השירות החשאי מיד מעלה אותו לאייר פורס 1 ואז הארוחה האינטימית שלי איתו לעולם לא תתקיים".

"מה קרה?", נבהלתי. "מה כבר ynet עשו?".

"לא ראית? זה רץ חזק בפייס ובטח כבר הגיע למישל", אמר הקונספירטור. "רואים שם כותרת ראשית על הביקור של ברק ולצידה מודעה לסרט 'המטרה: הבית הלבן'  עם תמונה של ג'רארד באטלר מכוון אקדח היישר לראש של הנשיא!".

"זה באמת חמור", אמרתי בהזדהות. "אבל אין שום ספק שמדובר בצירוף מקרים. הרי ידוע שב-ynet קיימת הפרדה מוחלטת בין התוכן למודעות".

"באמת, הורביץ?", שאל הקונספירטור בסרקזם. "אז איך תסביר את רצף הפרסומות שהופיע שם בשבוע שעבר בתור הפניות מערכתיות בעמוד הבית?".

"איזה פרסומות?", שאלתי בערפול חושים.

"ברביעי שעבר נכנסתי ל-ynet ובדקתי כהרגלי מה חדש בערוץ הצרכנות הנשכני שלהם", סיפר הקונספירטור. "מה רבה הייתה הפתעתי לגלות שכל ארבע ההפניות לערוץ בעמוד הבית היו לאייטמים של רחל קדרס על השקות של חברות גדולות למייק-אפים, בשמים ושאר מוצרי טיפוח. זה לא נראה לך כמו פרסומות?".

"על מה לעזאזל אתה מדבר?", עניתי, "הרי רחל היא עיתונאית משכמה ומעלה. אני בטוח שמדובר בצירוף מקרים".

הקונספירטור שתק למשך שלוש שניות תמימות. "למזלך, הורביץ, אני במצב רוח מרומם", אמר לבסוף. "לכן, למרות התשובה הבנאלית שלך, אני בכל זאת אתן בונבוניירה כשרה לפסח. כשתבין את גודל הסיפור, תאלץ שוב להודות שהבאתי לך אייטם פצצה".

"תודה", אמרתי בלקוניות. "גם זה קשור למודעות?".

"בהחלט", אמר הקונספירטור. "לך לגיליונות 'מעריב' מלפני שנה, דפדף בהם ביסודיות ותתמקד בעיקר במודעות".

"אבל מה לחפש?", שאלתי בתסכול.

"תספור כמה מודעות פרסמו החברות של נוחי", ענה הקונספירטור לפני שטרק. "'סלקום', 'כלל', 'ישראייר' ובעיקר 'שופרסל'. קח את התקופה הבוערת, לפני פסח, כשהעיתונים שמנים במיוחד. נגיד החל משלושה שבועות לפני החג, ועד שבוע לפני ליל הסדר. אחר כך תחזור אליי. ביי". 

לא הייתה ברירה. עליתי על מדי ב' וצללתי לארכיון. כעבור שעה ורבע יגעתי ומצאתי: בשנה שעברה, תשע"ב, ב-15 הימים שהחלו בדיוק שלושה שבועות לפני פסח והסתיימו שבוע לפני ליל הסדר, פורסמו ב"מעריב" 24 מודעות לחברות הבת של אי.די.בי, הקונצרן של נוחי דנקנר, שהיה באותו זמן גם הבעלים של "מעריב". בממוצע, פרסמו החברות של דנקנר בעיתון של הבוס קצת יותר מעמוד וחצי של מודעות בכל יום.

"נהדר", אמר הקונספירטור כששיתפתי אותו בנתונים. "אבל עכשיו נוחי כבר לא שולט ב'מעריב', נכון? לא היה מעניין אותך לבדוק אם הוא ממשיך לפרסם ב'מעריב' באותה אינטנסיביות?".

"נו?", צהל הקונספירטור כשהשלמתי לו את הנתונים. "בונבוניירה או לא בונבוניירה?".

"לא יודע", היססתי. "אל תשכח שבשנה שעברה מצבו של נוחי היה קצת יותר טוב, מה שאולי איפשר לו לפרסם יותר מודעות, לא?".

"שטויות", פסק הקונספירטור. "גם אז מצבו היה די קשה. אתה יכול להיכנס לאתר 'דה מרקר' ולקרוא בעצמך".

"בסדר, אבל אני עדיין לא מבין מה כאן הסיפור הגדול", הקשיתי. "בסך הכול, אלה החברות של נוחי וזכותו להחליט שהוא רוצה לפרסם פחות ב'מעריב', לא?".

"לא כל כך פשוט, הורביץ", אמר הקונספירטור. "ואילו קראת בחודש שעבר את אורן פרסיקו ב'העין השביעית' ייתכן שהיית מבין את זה מזמן. אי.די.בי היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה. ככזו, היא חייבת לפעול אך ורק לטובת החברה והמשקיעים, ולא משיקולים זרים. אם הפרסום האינטנסיבי ב'מעריב' בשנה שעברה היה מוצדק מבחינה עסקית – למה צמצמו אותו משמעותית השנה? ואם בשנה שעברה היקף המודעות לא היה מוצדק והן פורסמו רק בגלל שנוחי היה הבעלים של 'מעריב' – אז מדובר בבזבוז כספים שלא לצורך. מה אתה אומר עכשיו?".

"אני מתפעל מהשליטה שלך בדיני חברות", אמרתי. "אבל עם כל הכבוד, גם זה נראה לי כמו צירוף מקרים".

הקונספירטור נאנח בהשלמה. "תגיד, הורביץ", שאל בחמלה מסוימת. "כמה זמן בכלל אתה כבר כותב את הטור הבינוני שלך?".

"בדיוק 27 שבועות ברצף", השבתי בגאווה.

"ולא חשבת אף פעם, בעיקר לרגל המספר העגול והיפה הזה, לצאת לאיזו חופשה?".

"האמת שכן", הודיתי. "אבל אני חושש שאחר כך לא יהיה לי לאן לחזור".

"יש בזה משהו", נאנח הקונספירטור. "אבל אל תדאג. יש לי קשרים. אני אטלפן בשבילך לנשיא, ויהיה בסדר".

"מה, אתה תרים למעני טלפון לשמעון?", שאלתי בעיניים נוצצות מהתרגשות. "אני לא בטוח שהוא יסכים לעזור לי אחרי שכתבתי שהתפריט הסודי שלו לא כל כך סודי".

"מי דיבר על שמעון?", תמה הקונספירטור.

"אז לאיזה נשיא התכוונת?", התפלאתי. "לברק בכבודו ובעצמו? נדמה לי שיש לו דברים קצת דחופים יותר על הראש. וחוץ מזה, אין לי בכלל אזרחות אמריקנית".

"תגיד לי הורביץ, ירדת מהפסים והכוכבים?", אמר הקונספירטור. "למה שברק בכלל יעפעף לכיוון שלך? מי אתה חושב שאתה, יונית לוי?".

"אז לאיזה נשיא אתה מתכוון?", שאלתי בייאוש.

"לאלכס, כמובן", אמר הקונספירטור בחיוך. "טלפון אחד לאלכס – והעניין מסודר".

"תודה רבה", אמרתי נרגש, "אשמח לצאת לחופשה בשבוע הבא. יש לך רעיון בשבילי לאן לנסוע?".

"זה בטח סתם צירוף מקרים, אבל אתה השני שמבקש ממני המלצה על חו"ל בשעתיים האחרונות", אמר הקונספירטור, "לראשון שפנה אליי המלצתי לקפוץ עם המשפחה לטוקיו לכבוד פריחת הדובדבן. במקרה שלך, אני ממליץ על רומא, אבל חשוב שתשמור על הכלל הידוע".

"איזה כלל?", שאלתי, "ברומא התנהג כרומאי?".

"לגמרי לא", ענה הקונספירטור. "הכלל הוא: בדרום רומא – התנהג כדרום חולוני. והאמת היא שאחרי טור כל כך ארוך וטרחני, לא יזיק שתצא לחופשה. אני מקווה ומאמין שאיש מהקוראים לא יחוש בחסרונך בשבוע הבא".

ואם כבר טרחנות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

ויש גם בונוס קצרצר למיטיבי לכת: מנחם בן, תמיד מרענן

אני מתנצל שהטור ארוך מהרגיל – אבל אם כבר הגעתם עד לכאן יש סיכוי די טוב שאתם נמנים עם ארבעת הקוראים האמיתיים היחידים שלי (לא כולל בני משפחה מדרגה ראשונה). במיוחד עבורכם, לרגל חופשתי הקרובה ברומא המעתירה, קבלו בונוס: חלופת מכתבים, בניחוח של פעם, סביב הביקורת שפירסם אלי הירש במוסף הספרות של "ידיעות" על האנתולוגיה המומלצת "השירים הכי יפים בעברית – מאה שנות שירה ישראלית", שערך מנחם בן. גיבורי משנה: מאיה בקר, עורכת המוסף הספרותי, ורון ירון, עורך "ידיעות אחרונות". לא נגענו:  

מכתב מספר 1: מנחם בן כותב למוסף הספרות של "ידיעות"

רשימתו מן השבוע שעבר של אלי הירש על "השירים הכי יפים בעברית", מבחר השירה שערכתי (עם דורון קורן), בהוצאת "ידיעות אחרונות", היא סוג של שערורייה וחרפה, שראוי לחשוף לעיני הקורא, גם אם מדובר רק בתחום המצומצם של השירה. קודם כל, אלי הירש נמנע משני גילויים נאותים: ראשית, שבחרתי לא להכליל את שיריו באנתולוגיה (וכבר ציינתי בעבר, כשכתבתי לפני שנים על אחד מספרי שיריו, את מגבלותיו כמשורר לא-רע). שנית, תקפתי את אלי הירש לא-אחת כמבקר שירה, ובין השאר הגדרתי אותו כ"חנפן בלתי נלאה". כל מי שיקיש בגוגל את המילים "אלי הירש חנפן בלתי נלאה" ימצא מראה מקום מדויק להגדרה זו. ישקול הקורא וישפוט אם העלבונות שעלבתי באלי הירש השפיעו עליו בתגובתו על האנתולוגיה שערכתי. עד כאן בעניין הגילוי הנאות שלא נעשה.

ועוד משהו: גם העורכת, מאיה בקר, נתנה את חלקה. גם אותה תקפתי בעבר. גם היא מצאה לנכון להחריף לרעה את הכותרות ולהעלים אפילו את השבחים המסוימים שאלי הירש הואיל בכל זאת לתת לאנתולוגיה. גם זה זדון ברור.

זאת ועוד: אלי הירש מוחה על "הכבדות הממלכתית שמזכירה ספר לימוד מפעם", המציינת לדעתו את האנתולוגיה (כולל כנראה המבוא והפרשנויות לשירה), אבל מה לעשות שהירש עצמו שאב דעת מ"ספר הלימוד" הזה, ובראיון עם מיה סלע ב"הארץ" מלפני שלושה שבועות חזר (בלי להביא את הדברים בשם אומרם) על דברים שיכול היה לקרוא רק אצלי, באנתולוגיה שהונחה ממש באותם ימים על שולחנו: למשל, שהשירה הישראלית התחילה עם המעבר מנגינה אשכנזית לנגינה ספרדית (הבחנה שאני המצאתי אותה).

שלישית, אלי הירש מטעה ביודעין כשהוא טוען כי האנתולוגיה שלי כוללת כביכול רק את "היפה" ו"המקסים", ולא את "האלים", "הפגוע", "האכזרי", "המלוכלך". אפילו בארבעה עשר השירים המפורשים הפותחים את הספר מצויים לא רק שירים "יפים" כמו "עוד חוזר הניגון" (אכן אין גבול ליופיו), אלא בהחלט גם שירים "אלימים", "פגועים", "אכזריים" וכו', כגון השיר שבו מתאר רמי סערי ניסיון התאבדות בקפיצה מן הקומה השמינית, או השיר שבו מתאר חיים לנסקי את חייו במחנה עונשין הסיבירי בימי סטלין ("בין אלה הגבים הגוחנים/ לסבלותם באבן ובמלט/ נדון גבי לגחון, לגחון שנים/ מתחת להב פגיוני הפלד") וכו' וכו'. שלא לדבר על שיר "מלוכלך מאוד" (ונפלא מאוד) בהמשך האנתולוגיה, שבו מתאר מרדכי גלילי את גילוי גופת אמו שהתאבדה (גיורת הולנדית יפהפייה), המתחיל בשורות: "מסריח אצל הגויה", אמרו הדוד והדודה מוגילבסקי./ עם השכנים, עלו/ פרצו לדירה./ יומיים הייתה גופה, אמי התאבדה".

נכון, הכנסתי את כל השירים המדהימים האלה לתוך אוסף שבחרנו לקרוא לו "השירים הכי יפים בעברית", אבל ברור שעשיתי זאת כי היפה אצלי כולל גם את "המלוכלך", "המכוער", "האלים", כל מה שאלי הירש מבקש אצלי ואינו מוצא כביכול. הוי, קורא-לא-קורא משוחד לרעה שכמותו.

מכתב מספר 2: מנחם בן כותב לעורך "ידיעות", רון ירון

רון שלום,

ביום שישי שעבר התפרסמה במוסף הספרות שעורכת מאיה בקר רשימה מפוקפקת ביותר, שקרית וזדונית מאת אלי הירש על ספר מרכזי שהוצאתי בהוצאת "ידיעות ספרים" ("השירים הכי יפים בעברית – מאה שנות שירה ישראלית" בעריכת מנחם בן ודורן קורן).

אני בהחלט משבח את החופש העקרוני העולה מכך לכאורה (לכאורה בלבד, כפי שכולנו יודעים), המאפשר למוסף הספרותי בעיתון לתקוף ולחבל ככה בספר שהופיע בהוצאת "ידיעות", אבל כשמדובר ברשימה שמניעיה שפלים בעליל (כפי שיובהר מיד), זהו עניין פסול מיסודו. מסתבר שהקנאה והשנאה של עורכת המוסף הספרותי ומבקר השירה שלה פשוט העבירו אותם על דעתם, ושיבשו את חוש הזהירות הכי בסיסי שלהם. כי בחברת מופת אכן מותר לך לפגוע באינטרסים של המו"ל, כל עוד אתה פועל ממניעים טהורים, אבל כאן קרה בדיוק ההיפך. החבלה נעשתה בזדון ממניעים בלתי טהורים ומתוך חוסר זהירות עיוור. ואזכיר רק כי ממש באותו יום שישי שבו התפרסמה רשימתו העוינת של אלי הירש על הספר שלי, הופיעה כתבה מרגשת במיוחד, משבחת במיוחד ויפה במיוחד של אלקנה שור ב"סופשבוע" של "מעריב", כמו גם אזכור נוסף על הספר מאת דן מרגלית (במדורו ב"ישראל היום") , שהצטרף לאזכור קודם שלו בשבח הספר ("ספר שאתה קורא בריתוק עמוד אחר עמוד", כתב דן מרגלית באזכור הראשון).

בכלל, מאז שהופיע הספר (בסך הכול לפני פחות מחודש) הספיקו לשבח אותו גם ציפי גון גרוס, עורכת המוסף הספרותי של גל"צ (שהגדירה אותו בתכניתה כ"ספר מקסים") ואורן נהרי בתכנית "הכול דיבורים" ברשת ב' ועוד כל מיני מגיבים. ומי היחיד שקטל את הספר בהוצאת "ידיעות אחרונות"? נכון, אלי הירש ב"ידיעות אחרונות", שאני עצמי (בתוקף תפקידי כמבקר אובייקטיבי, הנוטה להתאבד על האמת שלו) תקפתי אותו כמה פעמים בעבר (בטורים שפרסמתי ב"מעריב") ובין השאר הגדרתי אותו כ"חנפן בלתי נלאה"). ומעבר לכך, אכן לא מצאתי לנכון להכניס אותו לאנתולוגיה שלי, והוא הרי משורר, שזה עתה הוציא אגב ספר שירים נוסף. העובדה שלא הכללתי אותו, בוודאי לא נעמה לו. גם את מאיה בקר עצמה, עורכת המוסף הספרותי המאוד לא מזהיר של "ידיעות אחרונות", תקפתי בשעתו בטורי ב"מעריב" על שמצאה לנכון לפרסם לכבוד אחד מספרי שיריו של אלי הירש כמה שירים שלו במדור הספרותי באופן שאיננה עושה אף פעם לגבי שום ספר שירה אחר.

אני מניח שיש לאלי הירש ולמאיה בקר עוד כמה סיבות לא לאהוב אותי, מאוד לא לאהוב אותי. והנה אני מוציא ספר מרכזי, שזכה בין השאר לתמיכת הוועדה הספרותית המקצועית במפעל הפיס, שהושקעו בו שנות עבודה וכסף והופיע בצורה יפה במיוחד (והרי הוגדרתי שוב ושוב בעיתונות הספרותית והכללית בארץ כמבקר השירה מספר 1 בעברית, או בדומה לזה, ר' רשימת ציטטות במכתב המצורף). ומי לא מוצאת לנכון לראיין אותי, כפי שספרה לי יחצנ"ית "ידיעות ספרים"? נכון, מאיה בקר. והיא לא נרגעת עד שהיא מפרסמת רשימה עוינת במיוחד של אלי הירש (שמניעיו איתו כאמור), ואף מגדילה לעשות כשהיא בוחרת כותרות עוינות במיוחד לרשימה, עוינות אפילו יותר מהרשימה עצמה (שכוללת בכל זאת כמה שבחים). אחרי שעיינתי היטב בטיב הדבר, החלטתי שנכון יהיה מצדי לכתוב תגובה, ואכן כתבתי ושלחתי. מאיה בקר הייתה מוכנה לפרסם רק חלק ממנה (זה הכולל האשמה חמורה כלפי אלי הירש עצמו), אבל כשביקשתי להוסיף קטע הנוגע גם לחלקה שלה בעניין, היא לא הייתה מוכנה בשום אופן. להשפיל את אלי הירש? אין בעיה. אבל לחשוף את מאיה בקר עצמה? זה בשום אופן לא. עד כאן.

אני מביא לעיונך נוסח מלא ונוסח מקוצר של התגובה לאלי הירש ולמאיה בקר. לדעתי, חובת המוסף הספרותי וחובת "ידיעות אחרונות" היא לפרסם את הדברים. אם אינכם מוכנים לכך זה עניינכם. ויהיו לי, אני מניח, הזדמנויות אחרות לחשוף את התנהגותכם. זה עניין שהוא קודם כל ביניכם לבין עצמכם, מעבר להפרת הנאמנות הבסיסית כלפי הקורא. אני עצמי רגוע, שלא יהיה לכם ספק. 

בברכה,

מנחם בן

מכתב מספר 3: רון ירון עונה למנחם בן

מנחם שלום,

קראתי את מכתבך ושוחחתי עליו גם עם מאיה בקר.

אני חושב שמדובר באי הבנה. ל"ידיעות אחרונות" ו/או למדור הספרות ו/או למאיה בקר אין שום דעה שלילית עליך או על ספרך. להיפך, כפי שאתה מציין במכתבך, הספר יצא בהוצאת "ידיעות אחרונות" ולכן הוא אמנם לא חסין מביקורת אבל ודאי שלא נחפש בכוח דרכים לתקוף אותו.

אלי הירש כותב אצלנו כבר כמה שנים טובות, למעשה מהיום הראשון שבו החל מוסף הספרות במתכונתו הנוכחית. בניגוד לדעתך – הלגיטימית לחלוטין – המדור והטור של אלי זוכים לשבחים מכל עבר והוא נחשב למדור מוערך ונקרא מאוד. אלי הירש, כמבקר שירה, כותב את דעתו האישית על משוררים ושירים ואנו מכבדים את חופש הכתיבה שלו. מטבע הדברים, ביקורות הן דבר סובייקטיבי שלא בהכרח קולע לדעתם של כל הקוראים. עם זאת, אני בהחלט מקבל שבמקרה דנן היה מקום לשקול גילוי נאות כחלק מהטור. לכן גם מאיה הבטיחה לך לפרסם את תגובתך לדברים שאלי הירש כתב. היא החליטה, בצדק לדעתי, לא לכלול בתגובה את הפסקה המתייחסת לשיקולי העריכה של המדור. אני משוכנע שאפשר להבהיר את מה שרצית גם בלי הפסקה הזו.

אם עדיין תרצה לפרסם את התגובה, נשמח לעשות זאת בגיליון של שבוע הבא.

בברכה,

רון ירון 

מכתב מספר 4: מנחם בן משיב לרון ירון

רון שלום,

תודה על תגובתך, המעידה לצערי על היתממות או על אי הבנה מוחלטת בתחום.

ראשית, המוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" הוא מוסף תת-בינוני עד גרוע ברובו, והטור הספרותי של אלי הירש הוא משעמם במיוחד ולא ישר הרבה פעמים. והערתי על כך בדרך זו או אחרת לא מעט פעמים. הלא משום כך העוינות אלי.

אני, מכל מקום, דוחה את ההצעה להשאיר את מאיה בקר חפה מכל אשמה. האחריות לכותרות המרעות היא כולה עליה, ואין ספק שפעלה בזדון. טענתה שאין לה שום דבר נגדי היא שקר. והעובדה שהספר יצא ב"ידיעות אחרונות" (ההוצאה פנתה אלי, לא אני אליה) איננה אומרת שום דבר על עיתון "ידיעות אחרונות". מעבר לכך, תגובתך מעידה על כך שאין לך מושג ירוק באשר לחשיבות הספר שמדובר בו. ייתכן שתיווכח במשמעותו בעתיד. אני מאחל לכם הצלחה, כמו לכל העיתונים המודפסים, למרות שהדרך להצלחה איננה עוברת לדעתי באמצעות כיסוי על חטא ועל עוול. אני מכל מקום אנסה לפרסם את הסיפור השערורייתי והמכוער הזה במקומות אחרים (לא לפני שאיידע את נוני מוזס בעניין), ואולי אז תיווכח שטעית כשגוננת על מאיה בקר ועל אי היושר הבסיסי שלה.

בברכה,

מנחם