איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
ביום שישי האחרון פרסם רז שכניק במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" ראיון בן ארבעה עמודים עם בנו של דודו טופז, דניאל. חמש שנים ושלושה חודשים חלפו מאז שדודו טופז תלה את עצמו בכלא. הוא נעצר בעקבות חקירה מסועפת שחשפה את מעורבותו הפלילית במעשי פשיעה חמורים. טופז שלח בריונים ששברו באמצעות אלה את ברכו, אפו וכף ידו של מנכ"ל "קשת", אבי ניר. טופז ניסה לסחוט את ניר ושלח לו שורה ארוכה של מכתבי איום, שהאחרון שבהם הכיל רק שלוש מלים, בכתב יד נשי: "אתה הולך למות". טופז ביקש מעבריינים לשפוך חומצה על פניה של מי שהייתה אז המשנה למנכ"ל רשת, שירה מרגלית. העבריינים תקפו את מרגלית בפתח ביתה ושברו את ארובת העין שלה, בנוכחות בנה בן השבע. טופז הזמין בתשלום פושעים שהיכו בפניו של סוכן השחקנים בועז בן-ציון, שנזקק לטיפול בבית חולים. טופז התאכזב מעוצמת המהלומות שהוטחו בבן-ציון ושילם לבריונים סכום כסף נוסף כדי שיתקפו את בן-ציון פעם נוספת ובאופן חמור יותר.
חשוב לחזור על הפרטים הגרפיים הקשים הללו – שבהם הודה טופז עצמו בחקירותיו במשטרה – מפני שאף לא אחד מהם הוזכר בכתבה של שכניק. מה שכן הופיע הוא משפט לקוני על כך שטופז "נעצר בגין תקיפתם" של השלושה. שאר הטקסט, 2,715 מילים בסך הכול, הוקדש לפרטי התביעה שמגישים בניו של טופז נגד שירות בתי הסוהר בעקבות התאבדותו, לטענות של דניאל טופז על כך שלא זוכרים את אביו לטובה, לביקורת שלו על "קשת" שבגדה בדודו טופז, ולקידום "המרוץ למיליון", תכנית הריאליטי של "רשת", שבה דניאל טופז משתתף בימים אלה.
בבוקר שבו פורסם ב"7 לילות" הריאיון המפרגן (גם לבן, וגם לאביו המנוח) צייץ בכעס אילן שילוח, יו"ר קבוצת הפרסום "מקאן אריקסון" ובעלה של שירה מרגלית, את המילים הבאות: "אין גבול לציניות של 'רשת' ו'ידיעות' בכתבה על בנו של הפושע דודו טופז, ששלח אנשים להרוג את אבי ניר ולהכות בשירה. משתפי פעולה מהסוג הנחות ביותר".
חנה רדו, יו"ר חברת "מקאן ואלי", וחברה קרובה של שילוח ושל רעייתו שירה מרגלית, מיהרה לכתוב בפייסבוק: "ציני ודוחה לקחת למרוץ למיליון את דניאל טופז רק בגלל שהוא הבן של דודו טופז. תנו לנו סיבה אמיתית לזכור את דודו טופז לטובה. ניסיון לרצח? ניסיון לעוד רצח?".
בהמשך העלתה רדו פוסט זועם באתר "סלונה", ששירה מרגלית היא אחת מבעליו, שבו קראה להחרים את "המרוץ למיליון". בפוסט, שפורסם גם ב-mako (ר' גילוי נאות בתחתית הטור), כתבה בין היתר: "אני כותבת את הפוסט הזה כי אני רוצה שכולנו נחרים את התופעה המניפולטיבית, צינית, מרושעת... לא מבינה איך מנכ"ל 'רשת' וסמנכ"ל התוכן של 'רשת' אפשרו את הליהוק של בן של אבא שהיכה באכזריות את הקולגות שלכם... האמת, דניאל טופז, אתה נראה ילד חמוד... חבל שהגעת לעם ישראל ב'מירוץ למיליון' מתוך כוונה להלבין את אביך".
ככלל, אני משתדל להתנגד לחרמות מאורגנים, כאלה ואחרים. ספציפית, אני חושב שהקריאה להחרמת "המרוץ למיליון" מוגזמת ואינה במקומה. דניאל טופז אינו אשם במישרין או בעקיפין בפשעים שעולל דודו טופז. קשה לבוא בטענות לבן שיוצא להגנת אביו. השאלה היא האם ועד כמה ראוי ש"ידיעות" יפרסם שוב ושוב כתבות וראיונות עם קרובי משפחה של טופז, הממעיטים בחומרת פשעיו, בידיעה שכל כתבה כזו – שבה המרואיין מדבר בשבחו של המנוח ומעלה אותו על נס – תורמת להאדרת טופז ופועלו וגורמת להלבנה סדרתית ושיטתית של הבדרן שהפך לעבריין.
במלאת שנה להתאבדותו של טופז הקדיש לו רענן שקד (שגם אליו תכנן טופז לשלוח את בריוניו ולמרבה המזל לא הספיק) טור נוקב במוסף "7 ימים". "ישראל עושה מאמץ גדול לשכוח מדודו טופז", נכתב בכותרת המשנה. "זה לא יעזור לה". זה באמת לא עזר לה, גם בגלל העיתון של שקד. בחלוף השנים בחרו ב"ידיעות" להעניק במה למורשת דודו ולקחת חלק מרכזי במפעל הנצחה של פושע מסוכן. טופז, שהפעיל לאורך זמן רשת של עבריינים והואשם בין היתר בקשירת קשר לביצוע פשע ובגרימת חבלות חמורות בנסיבות מחמירות, מתואר ב"ידיעות", פעם אחר פעם, כקורבן שנעשה לו עוול.
החל מאוגוסט 2011, יום השנה השני להתאבדותו של טופז ועד היום – פורסמו בעיתון בסך הכול 136 אייטמים או כתבות שבהם הוזכר שמו. הרוב הגדול, 109 אייטמים, היו ניטראליים או כאלה שבהם שמו של טופז הוזכר באגביות. מתוך 27 האייטמים הנותרים, 25 כתבות (92.6 אחוז) היו חיוביות, ורק 2 כתבות (7.4 אחוזים) היו שליליות.
מי שמעדיף לא להסתפק במפעל ההנצחה של "ידיעות" ולקרוא גם על הצדדים האפלים באישיותו של דודו טופז, מוזמן לעיין בכתב האישום המלא.
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
"ידיעות" מגלה אמפתיה לדודו טופז, מבחר חלקי. "אין גבול לציניות", צייץ אילן שילוח
הציטוט מול המציאות (1): קצין ולחלוטין גם ג'נטלמן
הציטוט (1): "מה שמוזר לי בסיפור הזה זה שיאיר גולן, שהיה מעין מועמד פיקטיבי של ראש הממשלה, לא לקח את הדרך הג'נטלמנית שלקח גדי איזנקוט לפני ארבע שנים ואמר: 'סליחה, יש פה אנשים שכבר היו סגן רמטכ"ל, הם בשלים ממני', אלא זרם עם הנושא הזה והייתי אומר שזו התחלה קצת ברגל שמאל של מי שאמור להיות סגנו של גדי איזנקוט" (אלון בן-דוד על הרקע למינויו של גדי איזנקוט לרמטכ"ל, "שישי", 28.11.2014).
הציטוט (2): "אגב, גם יאיר גולן לא נהג בג'נטלמניות שראינו מגדי איזנקוט לפני ארבע שנים ואמר: 'יש בשלים ממני', אלא זרם עם התהליך" (אלון בן-דוד, "המגזין", 29.11.2014).
הציטוט (3): רפי רשף לאלון בן-דוד: "שמעתי אותך אתמול אומר: 'יאיר גולן לא הפגין את אותה אצילות שהפגין איזנקוט, שכאשר הציעו לו להיות רמטכ"ל הוא אמר: 'אני חושב שבני גנץ צריך להיות קודם'". אלון בן-דוד בתשובה: "וחבל" ("חמש עם", 30.11.2014).
המציאות: ביום שני האחרון חשף יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" כי האלוף גולן דווקא כן נהג כמו איזנקוט לפני ארבע שנים. יהושוע אף פרסם ציטוטים מהשיחה של גולן שבה הוא אמר הן לראש הממשלה נתניהו והן לשר הביטחון כי לדעתו עדיין אינו בשל להיות הרמטכ"ל הבא, והמליץ על גדי איזנקוט לתפקיד.
"למיטב ידיעתי, האלוף גולן לא ויתר בשום שלב על המועמדות לרמטכ"ל כפי שדווח בידיעות".
גורם מוסמך אישר השבוע כי הפרסום ב"ידיעות" היה מדויק.
הציטוט מול המציאות (2): יורם, תגיד לי אתה
הציטוט: "יעל דיין השיקה ספר זיכרונות משפחתי חדש: 'מנגד'. לאירוע ההשקה בסניף רשת צומת ספרים בדיזנגוף סנטר הגיעו מלבד יעל, בני המשפחה: האם רות והאחיין ליאור, וגם: יוסי שריד, ראומה ויצמן, יגאל תומרקין, יורם קניוק, עודד מודן, שולה מודן ואחרים" (ספיר פרץ-זילברמן במדור הרכילות "הרשת החברתית", "גלובס", 1.12.2014).
המציאות: יורם קניוק נפטר לפני שנה וחצי, ב-8 ביוני 2013.
"נו, מה אתה חושב? זו הייתה טעות, וזה תוקן אחר כך בגרסה האינטרנטית".
ממשרד "שלמור תקשורת", שמייחצן את "צומת ספרים", נמסר בתגובה: "אין דרך לתרץ בורות וחוסר תשומת לב, במיוחד כשהיא קשורה אלינו. אף אחד מהאנשים בשרשרת העבודה לא שם לב ששמו של יורם קניוק הופיע ברשימת הנוכחים, שהועברה היישר מהאירוע. בדרך כלל מהלך טכני שיגרתי המבוסס על אמון. כשגילינו את הטעות העיתון כבר ירד לדפוס והיא תוקנה במהדורה הדיגיטלית. אנחנו מתנצלים בפני המערכת, בפני הקוראים ובפני הלקוח. למרות זאת יש גם צד חיובי בדרמה והיא נעוצה בעובדה שלמרות פטירתו של הסופר המוערך הוא עדיין חי ובועט בתוכנו".
הציטוט מול המציאות (3): כל קול קובע
הציטוט: "אם 'ידיעות' מתיימר לפנות לכלל הציבור, מדוע אין שם לכל הפחות קול אחד המייצג את הרוב, התומך בחוק הלאום? אפילו 'ישראל היום' הביא את דני סטטמן שהתנגד לחוק" (דרור אידר מתהדר בפלורליזם היחסי של העיתון שבו הוא כותב בהשוואה למתחרים. "ישראל היום", 26.11.2014).
המציאות: בניגוד לטענתו הנחרצת של אידר, עד כה פרסם "ידיעות" לא רק קול אחד התומך בחוק הלאום, אלא אפילו שניים. הראשון הוא מאמר מאת יפעת ארליך שהופיע ב-17 בנובמבר במוסף "24 שעות". השני הוא טור מאת אופיר העברי, שפורסם ב-1 בדצמבר במדור "דעות אחרונות".
"ממש לא התהדרתי בפלורליזם. גם אם 'ישראל היום' יפרסם מאה מאמרים בזכות חוק יסוד: ישראל ביתו הלאומי של העם היהודי (ולא 'חוק הלאום'), לא נתגבר על השטף הסובייטי של התקשורת הישראלית, שהתגייסה כמעט כאיש אחד נגד עיגון הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית בחוקה שבדרך. ביום שאחרי ההצבעה בממשלה, יום אחרי העימות הגדול ביחס לסוגיית יסוד בתולדותינו, לא מצא העיתון שפעם הייתה לו מדינה להביא אפילו קול אחד בעד החוק שרוב אזרחי ישראל תומכים בו. כל הכותרות, הפרשנויות ומאמרי הדעה הביעו עמדה לעומתית לחוק. הטענה העקרונית היא ש'ידיעות' הוא עיתון שמאל לכל דבר ועניין, ולכן ההתנגדות העקרונית אצלו לערכים שהמחנה השמרני והימני תומך בהם. אממה, הם לא מוכנים להודות בזה. לשם כך נזעקתי והוכחות רבות בידי. יתרה מזו, הם מקדמים הצעת חוק שנועדה לסגור את כלי הביטוי שמספק במה לקול המרכזי כיום בציבוריות הישראלית, קול שהושתק במשך שנים בתקשורת הישראלית.
"אה, 'ידיעות' מצא עלה תאנה ונתן ליפעת ארליך המוכשרת לכתוב בעד החוק שבוע קודם לכן, לא לפני שהצניע אותה לא במדור הדעות הרגיל. יתרה מזו, הם הציבו מולה את יגאל סרנה, המתגרד בחרס ממאורתו ומקלל ומגדף כל מי שלא חושב כמוהו. נשווה זאת עם עשרות המאמרים והפרשנויות שהתנגדו לחוק ואשר חלקם הוצב בחזית העיתון. אגב, יש עוד קול תומך שלא הזכרת: ידידי, יועז הנדל. ומה אתה אומר, שבוע לאחר הביקורת שפרסמתי, הם הואילו והעניקו בטובם מאמר נוסף לתומכי החוק? אני ממש בשוק. אז מי אמר שב'ידיעות' לא מפנימים ביקורת?".
עקב עליית תשומות הייצור עלק (2)
הנה חידה לחובבי כלכלה: באיזה ענף חלה בשנים האחרונות עליית מחירים חדה יותר? האם במחירי הדירות לזוגות צעירים בארץ? או שמא במחירו של עיתון "הארץ"? נתחיל, כרגיל, מהאמצע:
ביום שני האחרון פרסם בנק ישראל מחקר שהראה כי כיצד בעשור האחרון התרחקו הזוגות הצעירים באופן מבהיל מהיכולת לרכוש דירה. בין השאר גילה המחקר כי מחירי הדירות שרכשו זוגות צעירים עלו מ-2002 עד 2012 ב-72 אחוזים. הידיעה פורסמה כמובן בכל העיתונים והמוספים הכלכליים, וגם ב"דה מרקר". מכיוון שרק בשבוע שעבר נדרשנו למחירו היקר של "הארץ" ביחס לעיתונים רבים אחרים בעולם, היה זה אך טבעי לבחון לעומק את השאלה הבאה: האם ייתכן שבטווח השנים הנ"ל, מחירו של "הארץ" (באחוזים) עלה אפילו יותר ממחירי הדירות המאמירים, שעליהם הרבה "דה מרקר" לקונן?
ובכן, הממצאים מעלים שתי בשורות: אחת רעה, השנייה טיפה'לה יותר. נפתח, כמובן, בבשורה הרעה: מחירו של "הארץ" ביום חול בשנת 2002 עמד על 7.90 שקלים, ובשנת 2012 על 12.50 שקלים. מדובר בעלייה נאה, בשיעור של 58.2 אחוזים, הרבה מעבר למדד המחירים לצרכן, שעלה באותו עשור רק ב-20.8 אחוז. ובכל זאת, העלייה הזו קטנה מהזינוק במחירי הדירות לזוגות צעירים, וגם זה משהו.
התמונה מחריפה דרמטית כאשר בוחנים את מחיר גיליון יום שישי של "הארץ", וכאן מגיעה הבשורה הרעה יותר: בעוד שבשנת 2002 מחיר גיליון זה עמד על 9.80 שקלים בלבד, הרי שבשנת 2012 המחיר האמיר ל-19.50 שקלים. מדובר בזינוק מדהים של 99 אחוזים במחירו של "הארץ" בימי שישי, שהוא פי 1.37 מהקפיצה במחירי הדירות לזוגות צעירים באותה תקופה, ופי 4.76 מעליית המדד בשנים הללו. אגב, סתם לצורך השוואה: בין השנים 2002 ל-2012 טיפסו מחיריהם של "ידיעות" ו"מעריב" מ-4.30 שקלים ועד 5 שקלים בימי חול (עלייה של 16.2 אחוזים), ומ-8.60 שקלים ועד 13.50 שקלים בימי שישי (עלייה של 57 אחוזים), או במילים אחרות: התייקרו הרבה פחות בהשוואה ל"הארץ".
מכיוון שמדובר באייטם כלכלי יוקרתי למחצה, נחתום אותו, כמו ה"אקונומיסט", במדד הביג מק. מחירו של המבורגר בסניף מקדונלדס בישראל עמד ביולי 2009 על 15 שקלים, ואילו ביולי 2014 טיפס למחיר של 17.50 שקלים (עלייה של 16.6 אחוזים). לעומת זאת, מחיר גיליון יום שישי של "הארץ" ביולי 2009 עמד על 14 שקלים, ואילו ביולי 2014 זינק למחיר של 21 שקלים (עלייה של 50 אחוזים בדיוק).
מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, למה מחירו של "הארץ" כל כך עלה בשנים האחרונות, והאם לאור הנתונים הללו לא היה רצוי שהעיתון ימתן את ביקורתו על גופים שונים שהעלו מחירים?
"לא בדקתי את הנתונים שלך, אם הם נכונים או לא, אבל אתן לך הקשר אפשרי: בשנת 2000 החלטנו על הרחבת בית הדפוס שלנו ורכשנו מכונת דפוס חדשה נוספת, כל זאת בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים של אז. מדוע עשינו את זה? כי כבר לא היה לנו כושר ייצור לקלוט את כל מודעות הלוח – מודעות של שלוש ארבע שורות (בתמורה של מאות שקלים למודעה) של אנשים שרצו להשכיר או למכור דירה, למכור רכב יד שניה, לחפש עובדים ועוד עניינים שונים, וכן לא יכולנו לקלוט את כל מודעות הצעות העבודה שקיבלנו לפרסום. ההכנסה שלנו מן המודעות האלה הייתה עשרות רבות של מיליוני שקלים בשנה.
"בשנת 2002, הפרסום באינטרנט כמעט לא היה קיים. גוגל עוד לא באה לישראל, פייסבוק אולי בכלל לא הייתה, והכנסות העיתונות (בארץ ובעולם), ו'הארץ' בכללה, מפרסום מודעות, היו באחוזים ניכרים גבוהות מהכנסות העיתון מקוראיו. המפרסמים בלוחות ובעיתונים סבסדו למעשה את הקוראים.
"היום אין לוחות מודעות בעיתונים (הקוראים מקבלים אותן ללא כל תשלום באתרים דוגמת 'יד 2'). נתח גדול מעוגת הפרסום עבר לאינטרנט, וחלקה של העיתונות בעוגת הפרסום, נשחק מאוד. ב'ניו יורק טיימס', וגם ב'הארץ', ההכנסות מפרסום נשחקו והן נמוכות מן ההכנסות מן הקוראים. גם מחירי הפרסום בעיתונים היום נמוכים במידה ניכרת ממחירי הפרסום בשנת 2002 (זאת גם בגלל הכניסה האגרסיבית של ישראל היום, שמוכר פרסום במחירים נמוכים במיוחד). התוצאה: הסבסוד של המפרסמים את הקוראים כבר לא קיים.
"ומה קרה למשכורות של העיתונאים? בשנת 2002 היו אצלנו משכורות יותר גבוהות מאלה שישנן היום, ולמרות זאת, הקיום של העיתונים – בעיקר בגלל הירידה העצומה בהכנסות שלהם מפרסום – לא קל בכלל, גם אם מגזר הכנסות אחד, התפוצה, מחזיק מעמד".
שניים אוחזין בגדי איזנקוט
ביום ראשון, למחרת ההודעה הרשמית על מינויו של גבי איזנקוט לרמטכ"ל, פרסמו גם "ידיעות אחרונות" וגם "הארץ" את אותה תמונה של אריאל חרמוני ממשרד הביטחון, אבל העניקו לה כיתובים שונים לחלוטין. בעוד "ידיעות" (למעלה) טען כי התמונה צולמה "ברגע שבו, לפי משרד הביטחון, קיבל איזנקוט את ההודעה מיעלון על מינויו לרמטכ"ל, ביום חמישי", גרס "הארץ" (למטה) כי מדובר בתמונה שצולמה "ביוני האחרון".
דובר שר הביטחון, עופר הראל, מי משני העיתונים דייק?
"'ידיעות' דייק. התמונה צולמה ביום חמישי, בדרך חזרה מהטקס לזכר בן גוריון בשדה בוקר".
מעשה בחמישה סמארטפונים
מה גרם ל"וואלה!" לגנוז השבוע כתבה המשווה בין איכותם של חמישה סמארטפונים? תשמעו סיפורונצ'יק:
ביום ראשון בבוקר פרסם אורי דישון במדור "וואלה! טק" סקירה על חמישה סמארטפונים שונים, כולם של מותגים פחות מוכרים מהאייפון ומהאנדרואיד, מה שהופך גם את מחירם לזול משמעותית. עיקר הסקירה ניתן בסרטון וידאו שבו נבחנו יכולותיהם של המכשירים. המבחן הראשון נועד לבדוק איזה מכשיר נדלק הכי מהר. "ה-Uniden, איך נגיד את זה, סחב בעלייה", נאמר בסרטון בהתייחס לעובדה שהמכשיר נדלק אחרון, רק 35 שניות לאחר הלחיצה על כפתור ההפעלה. משם עבר המבקר למבחן ההתרשמות, וגם בו, איך לומר, הוא לא התעלף מאיכותו של Uniden. "המכשיר מאוד קל ונעים להחזקה ביד, אבל הפעם המשקל לא משחק לטובתו", אמר. "יש הרגשה שהוא יותר צעצוע מאשר טלפון, וכל נפילה הכי קטנה תפגע בו משמעותית. מערכת ההפעלה אמנם נראית סטנדרטית, אך בעבודה שוטפת עם המכשיר מרגישים שהוא די איטי". לבסוף בוצע למכשירים מבחן מערכות כולל: למקום הראשון הגיע המותג Amoi, ואילו Uniden הסתפק במקום השלישי. לסיכום נאמר בסרטון כי "חייבים לתת מילה טובה ל-Amoi, שביצע ממש לא רע ובטח ביחס למכשיר ביניים".
שרון בוקאי הוא מבעלי חברת "פמילי לינק", היבואנית הרשמית של מכשירי Amoi. כאשר עלתה ב"וואלה!" הכתבה ששיבחה את הסמארטפון שהוא מייבא, בוקאי כמובן שמח מאוד ומיהר לשלוח לינק שלה לרבים מלקוחותיו. מה רבה הייתה הפתעתו, לפיכך, כאשר בבוקר למחרת נעלמה הכתבה מ"וואלה!". יחצ"ניתו פנתה לאתר, וכעבור שעתיים חזר הסרטון, אך בחלוף מספר שעות נוספות נעלם, הפעם לבלי שוב. בוקאי, שבשעות שבהן חזרה הכתבה מיהר להקליט אותה, העלה אותה לאחר מכן ליו-טיוב ושלח ללקוחותיו לינק מעודכן. זה הזמן לציין, עם או בלי קשר, שתי עובדות חשובות: 1. היבואנית של מכשיר Uniden, שלא ממש זכה למחמאות בסקירה, היא חברת יורוקום הנמצאת בבעלותו של איש העסקים שאול אלוביץ'. 2. אותו אלוביץ' ממש, כידוע, הוא גם הבעלים של "וואלה!".
"אני חושב שזו שערורייה שהכתבה ירדה, וכבר פנינו בעניין הזה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ'".
ב"וואלה!" נמנעו מלהגיב.
לאן נעלם כרמי גילון?
במוצאי שבת האחרונה התקיימה הפגנה לא קטנה מול בית של ראש הממשלה במחאה על חוק הלאום. בשלב מסוים עלה לדבר ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, שתקף את בנימין נתניהו באופן אישי, כאשר אמר כי "מדינת ישראל מובלת היום על ידי חבורה של פירומניאקים, ומונהגת על ידי אגו מניאק אל חורבנה הסופי".
האם העובדה שראש שב"כ לשעבר מכנה את ההנהגה הקיימת "פירומניאקים" ואת ראש הממשלה הנוכחי "אגו מניאק" ראויה לאייטם? אין ספק, ואכן כמעט כל כלי התקשורת – מ-ynet ועד "וואלה!", מחדשות 2 ועד ערוץ 10, עסקו בנושא, ובצדק. למחרת המתקפה, ביום ראשון האחרון, נרשמה התייחסות לאירוע החריג גם ב"ידיעות אחרונות", גם ב"מעריב השבוע" וגם באתר האינטרנט של "הארץ". "ישראל היום" אמנם סיקר את ההפגנה, אבל התעלם לחלוטין מהאמירה של גילון וביצר בכך עוד טיפ טיפונת את מעמדו האיתן כשופרו של נתניהו. אולי בגלל שההגנה הכי טובה היא התקפה, כבר למחרת שעט טנק המרכבה דרור אידר לעבר גילון וירה לעברו בכינון ישיר כשכתב כי "במדינה מתוקנת, ראש שב"כ כושל כזה היה נכנס לבונקר ושומר על שתיקה נכלמת לשלושים השנים הבאות".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
אם האהבה הייתה מדינה, לפיד היה שר החוץ
ביום שלישי האחרון, זמן קצרצר לאחר שנתניהו הודיע לשרים יאיר לפיד וציפי לבני על פיטוריהם, הזדרז אתר mako להעלות ידיעה בנושא. עד כדי כך הזדרז, שבכותרת המשנה של ההפניה הפך לפיד משר האוצר לשר החוץ. סיבה מספיק טובה להתקשר לאחד הבוסים המסוקסים? לא נכחיש זאת.
"מתוך רצון לסייע בתקופות קשות, ולאור ההיחלשות במספר הכניסות לטור שלך בשבועות האחרונים, להלן תגובתנו: 'מדובר בטעות תמימה שיכולה לקרות, למשל, באייטמים על גל גדות, קים קרדשיאן, חנטל, אייל גולן וכמובן בר רפאלי'".
הטבלה לא משקרת (6): צילומים דרמטיים
השבוע השישי של טבלאות הסקופים היה שחון יחסית לקודמיו, אולי בגלל שההחלטה ללכת לבחירות תפסה את רוב הכותרות. הנה 25 הסיפורים שבהם ועדת הסקופים מצאה הכי הרבה עניין. השגות, ערעורים והצעות לחשיפות שנשמטו בשוגג ניתן כמובן להגיש לאחד מחברי ועדת הסקופים באימייל avivhur@gmail.com. שנתחיל? יאללה:
השבוע שבין 27 בנובמבר לעיתוני הבוקר של 4 בדצמבר נפתח בסקופ מדיני: אמיר תיבון מ"וואלה!" חשף את הערוץ החשאי בין ישראל לרשות הפלסטינית. המשך השבוע הניב את הסקופים הבאים: אמנון אברמוביץ' גילה כי שני הפרויקטים המרכזיים בעיר הבה"דים תקועים; רועי שרון חשף הקלטות שבהן הרב הצבאי הראשי התבטא נגד מוסלמים; יובל קרני פרסם על התכנית המדינית החדשה של ליברמן; רויטל חובל חשפה הקלטה שבה אורי מסר אומר כי אין לו מושג מדוע הוא לא הועמד לדין; דב גיל-הר הביא את רשימת העלויות של 54 תאגידי המים הגדולים בישראל; גד ליאור פרסם ראשון את פרטי העלאת שכר המינימום ל-5,000 ש"ח; תומר אביטל גילה כי שרת הבריאות עקפה בתור לצילום לחדר מיון; ישראל כהן פרסם ראשון כי הרב שטיינמן התחייב לנתניהו שלא תוקם קואליציה חלופית; אלכס פישמן חשף כי למרות לקחי "צוק איתן" צה"ל דוחה את רכישת נגמ"שי הנמ"ר; עדי חשמונאי הביאה את פרטי מסמך הגינוי לחוק הלאום שעליו חתמו ראשי הדרוזים והצ'רקסים; דנה סומברג חשפה כי הרב דוד יוסף אמר שהטבח בהר-נוף אירע "בגלל הרשע לפיד"; יוסי יהושוע גילה כי עוד בשלב הראיונות לתפקיד הרמטכ"ל המליץ האלוף יאיר גולן על גדי איזנקוט לתפקיד; מורן אזולאי פרסמה כי במפלגת "ישראל ביתנו" הוחלט לפעול לפי החוק הנורבגי; כרמלה מנשה חשפה כי לוחמים בגבעתי התלוננו שמפקדם הטריד אותם מינית אך דבר לא נעשה; ניר דבורי פרסם כי פעילי דאע"ש תכננו לתקוף כלי שיט ישראלים; עמרי מניב פרסם כי שר הביטחון ביטל מעבר מתוכנן של אנשי קבע לשכונה מחוץ לקו הירוק בירושלים, וכמו כן השיג ראיון ראשון עם השוטר איציק ויצמן, שנפצע בקרב היריות בבית הכנסת בהר-נוף; יאיר שרקי גילה כי יהודה גליק לא אובטח לאחר שחרורו מבית החולים; עידו אפרתי חשף כי בשיא המשבר בהדסה הוציא בית החולים שני מיליון שקל על שירותי ייעוץ ודוברות; ברק רביד ואבי שרף חשפו קו טיסות חשאי בין ישראל לאחת ממדינות המפרץ; גלעד שלמור קיים שיחה ראשונה עם הנער בן ה-17 שנמצא במחיצתו של עופר צברי; רביב דרוקר חשף את חקירתו הבעייתית של השופט העליון יורם דנציגר שנחשד בפלילים ותיקו נסגר; ועקיבא נוביק הביא צילומים דרמטיים מהפיגוע בבית הכנסת בהר-נוף. חוב מהשבוע שעבר: איתמר אייכנר גילה כי ישראל תחזיר את השגריר לשבדיה בתאריך הסמלי כ"ט בנובמבר.
סקופ השבוע: שייך לעקיבא נוביק, שהצילומים שהביא מהפיגוע בבית הכנסת בהר-נוף היו אכן דרמטיים.
סף הכניסה לטבלת מלכי השערים עלה לארבעה סקופים. עמרי מניב זינק למקום השני על חשבון מתן חצרוני. תומר אביטל, אמנון אברמוביץ', יובל קרני וברק רביד, שהשיגו השבוע סקופ נוסף כל אחד, שמרו על מקומם בטבלה למרות הגבהת רף הכניסה.
"ידיעות" השיג השבוע הכי הרבה סקופים, חמישה, ומצמצם מעט את הפער מחדשות 2 שהסתפקו השבוע בארבעה סקופים, כמו גם חדשות 10. "הארץ – דה מרקר" חותם את הרביעייה הראשונה. "וואלה!", עם שני סקופים גם השבוע, משתווה לגלי צה"ל. ynet העפיל למקום השביעי.
למה לי פוליטיקה עכשיו?
"לא תבואי שישי שבת, זהו יום הבוחר", הבהרתי בנחישות בטלפון, כאשר שיחה ממתינה נדנדה ללא הרף עד שנאלצתי לעבור אליה. על הקו היה הקונספירטור. "אין לי הרבה זמן אליך, הורביץ", הוא פתח ואמר בחיפזון.
"אז למה התקשרת?", שאלתי בתימהון.
"כי יש לי כמה עניינים דחופים ואני משתוקק להסיר אותם מסדר יומי לפני 17 במרץ", זירז אותי הקונספירטור בקוצר רוח. "בוא נתחיל באודי".
"אודי סגל?", שאלתי. "כל סיפור הטיסה והשהייה שלו בוושינגטון על חשבון הקהילה הישראלית אמריקאית, הארגון ששלדון וחיים מממנים ביד רחבה, התרחש כבר בחודש שעבר. זה פאסה לגמרי. עדיף להתמקד בעיתונאים שקיבלו טיסה דה-לוקס ולינה מפנקת לפורום סבן שמתחיל ביום שישי הזה".
"נו באמת, הורביץ", נאנח הקונספירטור. "טיסות חינם בביזנס של עיתונאים בכירים לפורום סבן הן דבר שבשיגרה. כלב נשך אדם. וחוץ מזה, בכלל לא התכוונתי לאודי סגל, אלא לפרסומאי השרמנטי אודי פרידן".
"אני לא עוסק בפרסומאים", אמרתי, "אלא אם כן קוראים להם אילן והם מצייצים בטוויטר ציוצים בוטים נגד גופי תקשורת חזקים שמצויים בתחרות עסקית מתמשכת עם 'קשת' מכורתי. אז נכון שאודי חבר קרוב של אילן, אבל כל עוד הוא רק פרסומאי אין לי כוונה לעסוק בו".
"אל תחשוף את הבורות שלך, הורביץ", נזף הקונספירטור. "אודי כבר מזמן לא רק פרסומאי, אלא גם פובליציסט משובח. קראת את הטור הנוקב שהוא פרסם בעמודי הדעות של 'הארץ' בדיוק לפני חודש, כשאף אחד עוד לא העלה בדעתו שכל כך מהר יהיו כאן בחירות?".
"אתה מתכוון לטקסט המכונן והכמעט נבואי שבו אודי חזה במדויק שבבחירות הקרובות לכנסת משה ישיג בין 22 ל-23 מנדטים?", שאלתי בעניין. "אתה מדבר על הטור המהדהד שבו אודי כתב שהאג'נדה של משה היא הסיכוי היחיד של ישראל לחזור למסלול, ושבסופו הוא אפילו הכריז שמשה יהיה ראש הממשלה הבא?".
"בדיוק", אישר הקונספירטור. "והנה השבוע, שלושה שבועות וחצי בלבד אחרי הטור שבו אודי קילס את משה, פורסם באותו 'דה מרקר' ממש, שאותו אודי ממש נמצא במגעים מתקדמים עם אותו משה ממש, כדי לשמש כמנהל הקמפיין שלו, וששניהם אפילו קיימו כמה פגישות".
"נו, יפה מאוד", סיכמתי. "אני שמח ששניהם מסתדרים זה עם זה, רק לא כל כך הבנתי איך זה קשור אליי".
"בדיוק בגלל זה הבאתי איתי כפית, הורביץ", סינן הקונספירטור. "למה שלא תבדוק אם קיים קשר כלשהו, ולו לכאורי, בין הטור הנלהב של אודי על משה לבין המגעים המתקדמים של אודי עם משה?".
"אין שום צורך לבדוק", התחמקתי. "ניתוח פשוט יגלה מיד שיש כאן בסך הכול שלוש אפשרויות. האפשרות הראשונה היא שמשה קרא את הטור של אודי, התלהב ומיהר להרים אליו טלפון כדי לקבוע פגישת עבודה. האפשרות השנייה היא שאודי התחיל במגעים עם משה עוד לפני שהוא כתב את הטקסט הביקורתי שלו על משה ופשוט נשמט לו בסוף הטור גילוי נאות קטנצ'יק".
"ומה האפשרות השלישית?", תמה הקונספירטור.
"שמדובר בצירוף מקרים, כמובן", סיכמתי.
"קשה לי להאמין", התעצבן הקונספירטור. "למה שלא תרים עכשיו טלפון לאודי ותבדוק איתו מה באמת קרה כאן?".
"כי לא ממש מתחשק לי?", הצעתי.
"מצוין, אני מחכה על הקו", ענה הקונספירטור. "מעניין אותי לשמוע מה אודי אומר".
לא הייתה ברירה. התקשרתי לאודי דרך הספיקר, ומיד ענה לי קול צעיר שלא חיכה לשמוע מי התקשר לפני שירה את המילים הבאות: "אבא אומר, להשאיר רק הודעות sms בבקשה". ברקע נשמע אודי אומר: "יופי, יאללה, די", ומיד לאחר מכן השיחה התנתקה.
"שמעת את זה?", אמרתי לקונספירטור בהקלה מסוימת. "אודי לא זמין. אשלח לו sms והוא ישמח לסמס לי בחזרה פתרון מוסמך לתעלומה".
"ממש לא, הורביץ", אמר הקונספירטור. "הרי ברור לך שאם תשלח לאודי מסרון עם שאלה רגישה שכזו הוא לא יטרח לענות. אל תהיה רכיכה. תתקשר לאודי שוב, פשוט תיפול עליו".
טלפנתי בשנית.
אודי פרידן, האם המגעים בינך לבין משה כחלון נוצרו בעקבות המאמר שבו שיבחת אותו ב"דה מרקר" והערכת בצניעות שהוא יקבל 22-23 מנדטים?
"לא, לא, לא, ממש לא. התשובה היא לא ולא ולא ולא".
אז המגעים ביניכם היו קודם? לפני המאמר שפרסמת?
"לא, לא. תשמע, בשלב הזה אני לא מתראיין בנושא הזה, וכשיהיה לי מה להגיד אז אני אגיד".
"אתה רואה?", אמרתי לקונספירטור. "אם אודי שולל בנחרצות גם את האפשרות הראשונה וגם את האפשרות השנייה, אז אין ספק שמדובר בצרוף מקרים. כבר עדיף היה לשלוח sms".
"יכול להיות שאתה צודק", מלמל הקונספירטור. "תגיד, אפרופו משה, גם אתה מתרשם ששי הצטרף אליו לרשימת המיוחסים של 'דה מרקר', בדיוק כמו אילן הפרסומאי? זה נראה לך מקרי, הורביץ?".
"לא בדיוק מקרי", הרהרתי בקול רם. "זה נראה לי יותר כמו צירוף מקרים".
"הפתעת אותי עם התשובה הזו", אמר הקונספירטור בסרקזם. "ומה לגבי אורלי וגיא? הם כבר החליטו אם לרוץ או לא? מסתמנים מגעים? הקמפיין בדרך? נזכה לדור המשך ליאיר, שלי, מיקי, ניצן, אורי ועפר? אתה עוקב מקרוב אחרי ההתלבטויות שלהם או ששוב אצטרך לקרוא את זה אצל נתי השועל או לי-אור התותח".
"אין לי מושג, ובשלב רגיש זה אני גם לא מתכוון להרים אליהם טלפון", הבהרתי. "זה בינם לבין מצפונם".
"ומה עם המצפון שלך, הורביץ?!", הזדעק הקונספירטור.
"על מה אתה מדבר?", הרמתי גבה.
"אני בסך הכול תוהה איך כבעל טור לענייני תקשורת אתה מרשה לעצמך לעמוד מנגד כאשר מתוך כתבה שמשודרת בתכנית עתירת רייטינג בחדשות ערוץ 2 מושמט חלק חשוב ורגיש על הפוליטיקאי הבכיר במדינה?".
"אתה מוכן לחדד בבקשה?", שאלתי בחוסר סבלנות קל.
"שולח לך תמונה בוואטסאפ", אמר הקונספירטור.
"הפריים המסקרן הזה הוא מתוך הפרומו לכתבה ב'אולפן שישי' האחרון, שבה ליהיא לפיד פגשה את שרה נתניהו", הסביר הקונספירטור. "הכול טוב ויפה, אבל יש רק בעיה קטנטנה אחת: המשפט החמוד ששרה אומרת בפרומו, 'תמיד טוב שלראש הממשלה יש פסיכולוגית צמודה', לא מופיע בכתבה. יש לך איזשהו הסבר לזה, הורביץ? מה, יכול להיות ששרה ראתה את הפרומו, התעצבנה, ורמזה ללירן בעדינות שהיא מעדיפה שהמשפט הזה לא ייכנס לכתבה, ואז לירן הפעיל את קסמיו והמשפט החמוד צונזר ברגע האחרון?".
"זה נשמע לי בלתי סביר בעליל", שללתי את האפשרות. "רוב הסיכויים שלפרומו ולכתבה היו שני עורכים שונים, וכל אחד מהם מצא לנכון לבחור חלקים אחרים מחומר הגלם".
"לא הגיוני, הורביץ", התעקש הקונספירטור. "לא יכול להיות שהמשפט של שרה שנמצא מתאים לפרומו – שתכליתו להביא למסך כמה שיותר צופים – לא ייכנס לכתבה. בטח קרה כאן משהו מסתורי אחר".
"יכול להיות שאתה צודק", הסכמתי. "אבל באותה מידה בדיוק יתכן שיש לכך הסבר אחר לגמרי".
"באמת?", דחק בי הקונספירטור. "מה ההסבר שלך לזה, הורביץ?".
"נדמה לי שבשלב הזה אתה כבר יכול לנחש לבד", אמרתי וניתקתי.
ואם כבר ניחושים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".