בר און פינת ארלוזורוב
מי יהיה העורך הבא של "גלובס"? בתחילת פברואר, על רקע פשיטת הרגל של מו"ל "גלובס" הקודם, אליעזר פישמן, הודיע חגי גולן, עורך העיתון בעשרים השנים האחרונות, על פרישתו. סגן העורך, אלי ציפורי, משמש בשבועות האחרונים כעורך בפועל של העיתון. רבים יגידו שציפורי הוא העורך בפועל של "גלובס" בחודשים האחרונים, והמהדרין יטענו שהוא ממלא את התפקיד בשנים האחרונות. המו"לית המיועדת, אלונה בר און, בתו של המו"ל המיתולוגי חיים בר און, לא יכולה שלא להיות אסירת תודה לציפורי על התמיכה הבלתי מסויגת שהעניק לה במאבקי השליטה ועל השתלחויותיו הבלתי פוסקות בנמסיס שלה פישמן. מצד שני, ציפורי הוא איש מורכב שמעורר במערכת "גלובס" תגובות מורכבות. ארבעה עורכים בכירים בעיתון הביעו תמיכה פומבית בהעברת השליטה בעיתון לידיו של דיוויד דווידוביץ', גם לאור יחסיהם המעורערים ו/או היעדר יחסיהם עם ציפורי. הארבעה הם עורך מוסף שוק ההון, שי שלו, עורך מוסף G, אייל אברהמי, עורך אתר "גלובס", דורון אביגד ועורך הנדל"ן, דרור מרמור.
שם מפתיע נוסף שצץ השבוע הוא זה של בכירת "דה מרקר", מירב ארלוזורוב. במילניום הקודם ארלוזורוב עבדה ב"גלובס", אך לאחר מכן עזבה ל"הארץ" והתקדמה בו. היא כיהנה כעורכת הכלכלית של העיתון ובהמשך ערכה את המהדורה המודפסת של "דה מרקר". כיום כותבת ארלוזורוב ב"דה מרקר" טורי פרשנות כלכלית.
מירב ארלוזורוב, קיבלת מאלונה בר און הצעה לערוך את "גלובס"?
"זה נחמד מאוד, אבל לעניינים אישיים אני לא מתייחסת".
אלה לא עניינים אישיים, אלא מקצועיים.
"תודה, אבל זו התגובה שלי: לעניינים אישיים אני לא מתייחסת".
אלונה בר און, הצעת למירב ארלוזורוב לערוך את "גלובס"?
"התשובה היא לא. אני אמנם מכירה את מירב ומעריכה אותה, וגם שוחחתי איתה בעבר, אבל לא בעניין הזה, מה שלא אומר כלום לגבי העתיד. כרגע אנחנו בשלב של גיוס משקיעים, ועוד לא הגענו לשלב בחירת העורך. הלוואי שנגיע אליו בקרוב".
הציטוטים מול המציאות: יוסטון, יש לנו בעיה
בשישי שעבר פרסם הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, ראיון עם פרופ' חיים אשד, מאבות תעשיית ייצור הלוויינים בישראל. בכתבה נפלו לפחות שלוש טעויות. שנתחיל? יאללה:
הציטוט (1): "היה אחראי לשיגורם של 20 לוויינים כחול-לבן (כולל זה שצילם מגובה 4,000 ק"מ את נזקי התקיפה האמריקאית בסוריה)".
המציאות (1): לווייני אופק וארוס, תוצרת התעשייה האווירית, שעליהם מדובר בכתבה, שוגרו למסלולים שגובהם בין 400 ל-600 קילומטר, ולא 4,000 קילומטר כפי שנכתב.
הציטוט (2): "מחשבות מעשיות על לוויין ישראלי התחילו כאן בשנת 1977, אחרי ביקורו של נשיא מצרים סאדאת בישראל... קצין מודיעין ראשי, תא"ל צבי שילר ז"ל, חשב אז שיוכל לקבל מהאמריקאים מל"טים לאיסוף מודיעין מדגם 'פייר B'".
המציאות (2): מל"ט "פיירB " לא היה משהו שבישראל של 1977 היה צריך לשאוף לקבל מהאמריקאים. ישראל קיבלה אותו שש שנים קודם לכן, והוא נכנס לשירות ב-1971, כפי שניתן לקרוא באתר חיל האוויר.
הציטוט (3): "כשהציג אשד לממונים עליו תכניות ל'מיני לוויין' במשקל 150 ק"ג, שיישא טלסקופ וישלח תמונות ברזולוציה קרובה לזו של לווייני התצפית הענקיים של המעצמות, הרעיון קוטלג בקהילה המדעית בארץ ובחו"ל תחת הקטגוריה של 'אי היתכנות טכנולוגית'".
המציאות (3): בלווייני אופק, הפרויקט של אשד, יש מצלמות חלל (עם עדשות טלסקופיות), אבל לא טלסקופ. טלסקופ חלל (כמו האבל למשל, השוקל 11,110 ק"ג) הוא גדול וכבד מלווייני האופק פי כמה וכמה.
אלכס פישמן נמנע מלהגיב.
תראו מי מדבר (1): שיקלגרובר אתה בעצמך
ביום שני האחרון, יום השואה, פירסם יהודה נוריאל בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות", טור שבו מחה על השימוש בקללות שואה וניסה להסביר מאין לדעתו הן נובעות. "שפת הרחוב והרשת אינה אלא תולדה, קצה הקרחון של החברה הישראלית החולה", כתב. "בבסיס הפירמידה – המערכת הפוליטית, שרתמה גם את 'השואה' לצרכיה הפלגניים והציניים בתכלית. אתמול מצאנו את הפיהרר בבונקר באיראן, היום נשיק ספרי תורה במחולות ובתופים בשערי אושוויץ, ומחר נפיל את רעיון 'הפתרון הסופי' דווקא על המופתי הפלסטיני. והעם היושב בציון רואה ולא יודע את נפשו". אכן, מילים נוקבות. הן מזכירות במידת מה עיתונאי מסוים, שבדומה למערכת הפוליטית שכנגדה הוא מפנה כעת את חיציו, גם הוא רתם פעם לצרכיו הציניים בתכלית את גדול צוררי ישראל ומי שאחראי לשואת יהודי אירופה.
מעשה שהיה כך היה: באחד מימי השישי של אוקטובר 2003 נתקלו קוראי "מדבר יהודה", מדורו של יהודה נוריאל שפורסם אז ב"זמן תל אביב", במכתב לאומני במיוחד שמילא את חציו התחתון של העמוד. בסוף הטקסט – שנשא את הכותרת "ארץ קטנה עם שפם" והוצג כ"מכתב תשובה אמיץ ומרגש לטייסים הסרבנים" – הופיעה החתימה א' שיקלגרובר. לא רבים מהקוראים שנתקלו בטקסט ידעו ששיקלגרובר היה שם אביו של אדולף היטלר. האב, אלויס היטלר, בנה הבלתי חוקי של מריה אנה שיקלגרובר, נשא את שמה עד שהופיע במפתיע יוהאן היטלר והזדהה כאביו האבוד. 13 שנים לפני שהיטלר הבן נולד שונה שם המשפחה. המכתב שפירסם נוריאל התבסס על טקסטים שכתב אדולף היטלר.
זמן לא רב אחרי פרסום הטקסט ב"זמן תל אביב", פנה אראל סג"ל, אז בעל טור ב"סופשבוע" של "מעריב", ליואב צור, ששימש באותה עת עורך רשת מקומוני "זמן מעריב", ובישר לו מי היה שיקלגרובר, תוך שהוא מביע מחאה על הפרסום. באותו סוף שבוע נתקל בטקסט גם יעקב אחימאיר, מגיש "רואים עולם", ומיהר לשלוח אימייל נוקב לעורך "מעריב" דאז, אמנון דנקנר. בשבוע שלאחר מכן הודיע דנקנר לנוריאל כי פרסום הקטע מהווה מבחינתו חציית קו אדום, וכי עבודתו בעיתון מופסקת. "נוריאל גנב את דעת עורכיו, שלא ידעו כי שם נעוריה של סבתו של היטלר היה שיקלגרובר, וגרם להם להדפיס את מכתבי היטלר", נימק דנקנר את החלטתו. "בנוסף לעניין מאוד חמור זה, הוא השתמש בחומר הזה למטרה של מעין סאטירה דוחה במיוחד, שמשמעותה היא שמי שמתנגד לסרבנות הוא היטלר, או מעין היטלר או בדרך להיות היטלר. בעיניי זה מעשה מחריד שאין עליו כפרה, ושאינו יכול להיות מוגן על ידי הזכות לחופש ביטוי".
יהודה נוריאל, תרצה להגיב?
"אביב חביבי, אני מעריך את טעמן של אטריות מחוממות, אפילו אחרי 14 שנה. עם זאת, בוא נעשה סדר, אחת ולתמיד: אין קשר בין שימוש ציני בשואה, ובוודאי קללות שואה מחרידות שנפוצות היום, כנגדן אני יוצא – לבין הטור שכתבתי אי-אז בשנים. להיפך! גם עתה אני אומר: אנחנו רשאים וחייבים ללמוד את הלקח ההיסטורי, כדי להתריע בשער – כפי שניסיתי לעשות אז. ובלי טיפת ציניות, בניגוד גמור לקביעה שלך עכשיו.
"הטור שכתבתי בא להראות, בגובה העיניים, איך נשמע טקסט לאומני-קיצוני-במיוחד. ולאיזו מדרגה גם אנחנו עלולים להידרדר. אז כן: ככה בדיוק דיבר הצורר היטלר. קשה לכם לשמוע? אם מישהו רוצה להגיד, שאסור אפילו לצטט את דבריו (המחרידים!) של היטלר – אני קורא לו בור בהיסטוריה, על גבול מכחיש השואה. וכשקוראים את אותו טור היום, 'ארץ קטנה עם שפם', הוא מצלצל באוזניים מוכר מאוד. בלשון המעטה, 'הקדים את זמנו'.
"בוודאי שלא 'גנבתי את דעת עורכיי'. השימוש בשם א' שיקלגרובר נעשה בכוונת מכוון. על מנת שהקורא יגיע לסוף, יגיד לעצמו: 'המממ, טקסט מתלהם, בוטה. מי חתום עליו?'. יבדוק – ויחטוף בומבה קטנה. זה הכול, לא תרגיל מתוחכם, האמת. ובוודאי שלא נעשה 'בהיחבא'. הפוך, גוטה, הפוך. מי החביא? אותו טור, גם בשל תגובתו הנמהרת-כועסת של אמנון דנקנר המנוח, זכה לפרסומים רבים כלשונו בארץ וברחבי העולם, לרבות כתב העת הנחשב ביותר, "הארפר'ז". על ההשתלשלות המשעשעת-בדרכה, אצל אמיר בן דוד בעיתון הארץ, כאן.
"וכדי לעשות צדק עובדתי עם אחרים: דנקנר ז"ל אולי מיהר לדווח על 'השעייתי' מהעיתון, אך האמת היא, שנותרתי כותב ועורך בעיתון 'מעריב' (היו זמנים) גם שנים ארוכות אחר כך, כולל יחסים חמימים עם אותו דנקנר. יעקב אחימאיר, בהזדמנות אקראית מאוחרת בה נפגשנו, הביע מיוזמתו התנצלות בפניי, על פנייתו הנחפזת באותו אירוע. ואשר לאראל סג"ל – כידוע או לא, הוא היה חברי הטוב, שאני בעצם הבאתי אל עולם התקשורת, ואף שימשתי עורכו הראשון. סג"ל הכחיש למיטב הבנתי כל קשר לאירוע, במילים 'אני לא שטינקר' – ואין לי סיבה להניח אחרת. נ.ב: מצחיק שאחרי 14 שנה, אותו סג"ל חטף על הראש, בעקבות התבטאותו: 'סגן הרמטכ"ל שלנו, הוא סגן הרמטכ"ל של הוורמאכט'. אביב, הנה לך הזדמנות להחליף אטריות!".
תראו מי מדבר (2): בשבתי כמומחה בתחום
בשבוע שעבר הצליח האסיר הביטחוני מרוואן ברגותי להבריח מתחת לאפם של אנשי שב"ס מאמר ל"ניו יורק טיימס", שבו הסביר מדוע הוא וחבריו פתחו בשביתת רעב. אפשר להבין את כעסם של בנימין נתניהו ושל יאיר לפיד על העיתון האמריקאי, שלא טרח לציין כי מדובר בטרוריסט שהורשע בחמישה מעשי רצח ונדון לחמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנה בכלא (בהמשך פרסם ה"ניו יורק טיימס" הבהרה קלושה). אל שורת הכועסים הארוכה הצטרפה דמות נוספת, שיודעת מקרוב דבר או שניים על הנושא הטעון.
בשישי האחרון הקדיש עורך "מקור ראשון", חגי סגל, את טורו הקבוע לברגותי. בין השאר בא בטענות ל"טיפול המפנק של ה'ניו יורק טיימס', שפרסם מאמר של ברגותי על תקן 'מנהיג וחבר פרלמנט פלסטיני'", ולא ציין כי מדובר בטרוריסט. סגל עצמו לא ציין כי גם הוא טרוריסט לשעבר, שהורשע בעבירות של גרימת חבלה חמורה, החזקת נשק וחברות בארגון טרור, ואף ריצה בשל כך שנתיים מאסר בפועל. לפני 37 שנים נטל סגל חלק בהצמדת מטען נפץ למכוניתו של ראש עיריית רמאללה, כרים ח'אלף, ובמלכוד דלת המוסך של ראש עיריית אל-בירה, איברהים טוויל. הפיצוצים גרמו לקטיעת רגלו של ח'אלף ולעיוורונו של חבלן מג"ב, סלימאן חירבאווי, שהוזעק לנטרל את המטען.
כך תיאר סגל בספרו "אחים יקרים" את עלילותיו במחתרת: "בחצר בית ח'אלף חנתה בדממה המכונית הכחולה והארוכה שהייתה מוכרת לי היטב... קשה לומר שהתרגשתי, על אף שידעתי כי הדיו של המעשה שאני שותף לביצועו, ממש בשניות אלו, יתגלגלו בעוד תשע-עשר שעות על פני הארץ כולה. קול חבטה עמומה הפר לחלקיק שנייה את דממת הלילה ובישר על הצמדת מגנט המטען למכונית. זהו... למחרת בבוקר, למרות התשוקה להישאר בבית ולהאזין לשידורי החדשות, נסעתי כרגיל לאוניברסיטה. מספר התלמידים בקורס לתיאוריה סטטיסטית של שנה ב' לא עלה על תריסר והיעדרותי מן השיעור הייתה מעוררת תשומת לב מיותרת... דברי המרצה על שיטות אמידה לא פרמטריות נרשמו במחברת שלי מבלי להירשם בתאי מוח כלשהם. מהירות זרם המחשבות עמדה בניגוד משווע לקצב מהלך מחוגי השעון: האם יתגלו המטענים לפני הפיצוץ? קיוויתי שלא. קודם כל, מפני שהייתי שלם לגמרי עם המעשה, ושנית – מפני שחששתי, אולי בטעות, כי גילוי מוקדם של המטען יאפשר לזהות בקלות את מתקיניו".
בפוסט ארוך שהעלה בדצמבר 2015, ביקש סגל להניח לו משאלות על חברותו במחתרת היהודית, וכתב: "אני עיתונאי כבר ארבעה עשורים בקירוב, וטרוריסט רק ללילה אחד".
חגי סגל, תרצה להגיב?
"כבר הגבתי כחצי מיליון פעם להשוואות זדוניות ומופרכות שכאלו. משעמם אותי להגיב שוב. אמשיך לכתוב נגד חנינות לשונאי ישראל ולכתוב בכלל, ללא מורא ההשוואות הללו".
דברים בשם אומרם (1): כל מילה מלמיליאן
השנה אולי אדליק משואה.
לא ברור לי אם אורי מלמיליאן זכה לכבוד להדליק את המשואה בגלל הישגיו ככדורגלן, או בגלל הטורים שכתב למדור הספורט של "מעריב". אם זה בגלל הטורים, אז אני מצפה ממנן לאצילות הנפש שהפגין פרופ' שעשוע ממובילאיי, שאמר שבלי שותפו זיו אבירם הוא לא מדליק כלום. אז אני מצפה שאורי יכריז כמוהו: או שגורלי מדליק אתי או שאני לא מגיע.
לפני עשרים ומשהו שנים, גייסו מדורי הספורט שחקנים כדי שיפרשו בעיתון את הגיגיהם. "מעריב ספורט" החתים את מלמיליאן, ואני מוניתי לאיש הקשר שאמור היה לגבות ממנו את הטקסט ולהביאו לדפוס. עד מהרה השתכלל ההסדר לנוחיות הצדדים. אני כתבתי, והייתי מתקשר כדי שיאשר. עד היום אני זוכר את הטלפונים האלה בשתיים בצהריים. אורי היה ישן שינה עמוקה, ואמו הייתה עונה לטלפון ומבקשת בנימוס שאמתין. דקות ארוכות על הקו, הייתי שומע את מאמציה, "אורי"!, "אורי"!, להעיר אותו כי הבחור ישן חזק. לבסוף שמעתי אותו מדדה לכיוון הטלפון, גם על המגרש הוא לא היה הכי מהיר, והלום שינה מהמהם בהסכמה לכתוב.
אני חושב, ככל שאני אובייקטיבי, שאם המשואה זה על הטורים, אז בהחלט מגיע לו. אני זוכר שקראתי אז ב"כל העיר" כתבה של חיים ברעם, שערך השוואה איכותית בין טורי הכדורגלנים ושיבח את זה של אורי, נדמה לי שהוא כתב שהופתע מהמקוריות או משהו כזה. ובצדק. אין סיבה ששחקן אינטליגנטי לא יכתוב אינטליגנטי.
(משה גורלי בדף הפייסבוק שלו)
דיווחה ראשונה: כתבת הבריאות של "וואלה!". קילל במרץ: כתב הבריאות של "ידיעות"
בתחילת החודש פירסם כתב הבריאות של "ידיעות אחרונות", רותם אליזרע, את האייטם הבא, שאף זכה ללוגואים "פרסום ראשון" (בעמוד השער) ו"חשיפה" (בעמודים הפנימיים):
פרסום ראשון? חשיפה? כתבת הבריאות של "וואלה", רויטל בלומנפלד, פרסמה את ידיעה על ההנחה הצפויה בחניוני בתי החולים, כבר בדצמבר אשתקד, שלושה חודשים וחצי לפני אליזרע:
בבוקר הפרסום ב"ידיעות" בלומנפלד ניהלה מול אליזרע את שיחת הוואטסאפ הרגועה הבאה:
רויטל בלומנפלד: "ממש לא פרסום ראשון. אני פרסמתי את זה בדצמבר".
רותם אליזרע: "תזכירי לי איפה כתוב שזה ייכנס לתוקף בעוד שלושה שבועות? חיפשתי את זה עם זכוכית מגדלת ולא מצאתי".
רויטל בלומנפלד: "על זה אתה נשען? שלא כתוב שם שזה ייכנס לתוקפו בתאריך הזה והזה?!? אתה לא רציני. מילא לא ראית את הפרסום שלי. אבל ראית, ועדיין פרסמת 'פרסום ראשון'. זה כבר חמור".
רותם אליזרע: "רויטל, צר לי. ליצמן מדבר מלא זמן על רפורמה בחניונים. את פרסמת משהו אמורפי בדצמבר. אני מפרסם תאריך קונקרטי. אז בואי תירגעי ותשתי מים. זה פרסום ראשון. לא מתאים לך".
רויטל בלומנפלד: "חמוד, תקשיב לי: לפרסם אחד לאחד את מה שפרסמתי – אני הבאתי את המסמך כולו, בדיוק כמו שאתה פרסמת, רק שבדצמבר לא היה עדיין תאריך כניסה לתוקף – ואז לומר לי 'אין לך תאריך' ולרוץ ולהתהדר בפרסום ראשון, ביודעין!, זו כבר חוצפה. אל תאמר לי תירגעי ואל תאמר לי תשתי מים. זה בהחלט לא מתאים לך".
רותם אליזרע: "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, י'חתיכת עולב. לא היה לך תאריך של הרפורמה, אז אל תבלבלי בביצים. חוצפה תגידי לבוסים שלך. אל תדברי אליי ככה. חפשי את החברים שלך ואל תפני אליי יותר".
רויטל בלומנפלד: "חתיכת עולב?!? וואו, ירדת מהפסים. אל תפנה אליי יותר. אני בשוק ממך".
רותם אליזרע: "את ירדת מהפסים. בעוד כולם מלכלכים עלייך מאחורי הגב הגנתי עלייך תמיד, אבל את חתיכת זונה בת זונה".
רויטל בלומנפלד: "כולם מלכלכים עליי מאחורי הגב?!? אתה בן שלוש?!? אתה יודע כמה כמויות של לכלוכים אני מקבלת מכל אחד ואחד כולל עליך?!? אתה ממש תת רמה עוד לקלל אותי. בת זונה?!? זה כבר עבר כל גבול".
רותם אליזרע: "לכי להתלונן במשטרה. י'חתיכת מפגרת".
במקביל לשיחה הלבבית הזון העלתה בלומנפלד את שני האייטמים, שלה ושל אליזרע, לקבוצת הוואטסאפ "רוטרניק תא כתבי בריאות". עד מהרה נמשך הדיאלוג האנין גם שם:
רויטל בלומנפלד: "שימו לב להבדלים: הראשון, כתבה ב'וואלה!', אכן פרסום ראשון, שפורסם בדצמבר האחרון. השני, פורסם הבוקר ב'ידיעות אחרונות', ביודעין, כי הכתבה פורסמה בדצמבר".
רותם אליזרע: "אופס. רק חבל שלא כתוב שם שזה נכנס לתוקף בראשון במאי. אולי יש כתבי בריאות שזקוקים לבדיקת ראייה".
רויטל בלומנפלד: "ואולי יש כתבי בריאות שזקוקים לבדיקת יושרה. לפרסם כתבה אחד לאחד מהמתחרה, ביודעין!, ואז להיתלות על תירוץ עלוב של 'אבל לנו יש תאריך', זה לא נקרא פרסום ראשון ידידי, זה נקרא לא מקצועי בעליל".
רותם אליזרע: "את צודקת. הגדרתי אותך 'כתבת'. למי שמעתיקה קומוניקטים והודעות לעיתונות לא ראוי לקרוא כתבת".
רוני לינדר-גנץ ("דה מרקר"): "רותם, ירדת נמוך".
רויטל בלומנפלד: "רוני, זה לא כל כך נמוך לעומת מה שהוא כתב לי בפרטי עכשיו. אני עדיין בשוק מהרמה".
רוני לינדר-גנץ: "רותם, אני חושבת בכנות שאי אפשר להגיד על רויטל את הדברים שאמרת".
אייל בסון (דובר משרד הבריאות): "די, תירגעו. ערב חג".
רויטל בלומנפלד: "אייל, תאמין לי שאם אתה היית מקבל את הקללות שרותם העניק לי עכשיו בפרטי לא היית נרגע".
רותם אליזרע: "חברים, לא רציתי שדיון כזה יגיע לכאן. זה לא המקום. מתנצל בפני מי שנפגע. חג שמח".
רויטל בלומנפלד: "בטח שלא רצית. למה שיידעו שאתה מקלל קולגה שלך במילים 'זונה בת זונה', וגם 'י'חתיכת עולב'. אהה, וכמעט שכחתי את 'אל תבלבלי לי את הביצים... תתלונני עליי במשטרה'".
רותם אליזרע, בוא תירגע ותשתה מים. לא מתאים לך. לא הגזמת בתגובתך לרויטל בלומנפלד?
"ככתב 'ידיעות אחרונות' אמשיך להביא לקוראי העיתון אינפורמציה רלוונטית, מהימנה ומעניינת. זה דיון שירד לרמה נמוכה ולא כך היה צריך להיות. אני מתנצל בפני רויטל וכל מי שנפגע".
טעיתי בטלוויזיה? אבהיר בטוויטר
כמה פעמים צריך שר חינוך לצייץ עד שיזכה לקבל התנצלות מוצדקת? לא מעט. תקציר הפרקים הקודמים, למי שפספס: בשישי האחרון פרסם אור קשתי ב"הארץ" כתבה רחבת היקף על עשרות ספרי לימוד ממלכתיים שניכרת בהם זיקה לדת או דתיים, פעמים רבות ללא קשר למקצוע או לנושא הנלמד. באותו ערב הציגה מגישת "שישי" בערוץ 10, אילה חסון, דוגמה מתוך ספר הלימוד "מולדת, חברה ואזרחות" לכיתות ב'. באחד הקטעים בספר הוצגה משפחה חילונית באור שלילי, ובאחר משפחה דתית באור חיובי. "מגעיל, גזעני, פופוליסטי ובעיקר צריך להבין שאלה התכנים שילדים בבתי ספר חילוניים של מערכת החינוך הממלכתית, לומדים בכיתה ב', שיעור מולדת", הגיב במהלך השידור הכתב הצבאי והפאנליסט אור הלר. "מתחילה התארגנות של הורים תחת הרושם המאוד מאוד קשה שנפתלי בנט הוא לא שר החינוך, אלא שר החינוך מחדש של החילונים, שמנסה באמצעות כוח פוליטי, לשנות את הערכים".
אלא שכבר במוצאי שבת נאלץ הלר לצייץ את ההבהרה הבאה:
קצת יותר משעה לאחר מכן, בלילה שבין שבת לראשון, העלה בנט לדף בפייסבוק שלו את הפוסט הבא:
עשרים דקות לאחר מכן הוסיף גם ציוץ:
בראשון בבוקר צייץ בנט פעם נוספת:
וברביעי בצהריים העלה ציוץ מסכם:
אור הלר, למה בעצם אתה נמנע מלהתנצל בטלוויזיה?
"תפנה לדוברת ערוץ 10".
מחדשות 10 נמסר בתגובה: "האייטם עסק בוויכוח סביב 'ההדתה' במערכת החינוך בישראל, והציג יחד עם שורת דוגמאות את ספר הלימוד. בשום שלב בשידור לא נטען ששר החינוך, מר בנט, הוא שהכניס את הספר – שאכן אושר בשעתו בידי השרה יולי תמיר – לתכנית הלימודים, אלא שמדובר בספר שנלמד עתה במערכת. אם מישהו מצופינו הבין אחרת – אנו מתנצלים.
"ובעניין התנצלויות – אנחנו תמהים רק על דבר אחד: מר בנט העלה לחשבון הפייסבוק שלו את הדיון שערכנו בנושא, אבל חתך ממנו דבר אחד: את הקטע ששידרנו ובו נראה פעיל הבית היהודי סוטר לתלמיד חובש כיפה בן 14, שכל חטאו היה שהפגין מול השר. בנט נמנע באותו אירוע מלגנות את הפעיל, ועד לרגע זה, לדברי אביו של הנער, לא טרח לגנות או להתנצל, למרות בקשות חוזרות ונשנות של האב".
הציטוט מול המציאות: כשמתי פגש את סאלי
הציטוט: "צריכים לזכור את מה שראש הממשלה נתניהו אמר פעם לבאבא סאלי ולומר בפרפראזה: 'הימין שכח מה זה להיות יהודים'" (מתי גולן, "גלובס", 24.4.2017).
המציאות: הרב ישראל אבוחצירא, הבאבא סאלי, נפטר בינואר 84', השנה שבה נתניהו נכנס לתפקיד השגריר באו"ם, ו-12 שנים לפני שנבחר לראשונה לראשות הממשלה. את המשפט "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" אמר נתניהו למקובל הרב יצחק כדורי באוקטובר 1997.
מתי גולן, תרצה להגיב?
"תודה על ההארה".
דברים בשם אומרם (2): תחשבו טוב באיזה צד אתם
אני מצפה מכל חברי לעשות מנוי על "הארץ". רק השבוע פירסם העיתון המותקף הזה שלושה מאמרים נגד כותביו. עלית קרפ כתבה שהסיפורים שזכו בתחרות הסיפור הקצר של העיתון לא שווים שום דבר. היום התפרסם מכתב שמנה את הטעויות בכתבה של אנשיל פפר על נשק כימי. יוסי בן ארי כתב שפרשניו הבכירים של העיתון כשלו בתחזיות שלהם. איפה תמצאו עיתון שמבקר כך את עצמו? או שתצטרפו לחרם שהכריז ליברמן. תחשבו טוב באיזה צד אתם לפני שיהיה מאוחר.
(אורית שוחט, לשעבר אחת מאושיות "הארץ", אם לא ה-, בדף הפייסבוק שלה)
רוצים מסעדה מעולה? אני שמח להמליץ על המסעדה של הבוסים שלי
קצת לפני ליל הסדר, פורסמה ב-mako כתבה, שבה המליצו עשרה שפים על מסעדות מחוץ לתל אביב. אחד הממליצים היה משה בדישי, השף של מסעדת מינה טומיי, שהמליץ בחום על המסעדה האיטלקית רפאלו שבקריית ביאליק. "רפאלו היא מסעדה משפחתית במיוחד ומתאימה לחג כי היא גם כשרה לפסח וגם יש בה אווירה שילדים אוהבים", חלק בדישי שבחים. "מי שמטייל בחג בגליל המערבי יכול להתרשם בעצמו מהאוכל האיטלקי הטרי שמוכן במקום ומהשירות המעולה, וגם המחירים פה מתונים יחסית, ככה שאפשר בכיף להגיע בהרכב גדול".
המלצה חמה? בהחלט. חבל רק שבדישי לא טרח לציין שהבעלים של מסעדת רפאלו שאותה קילס כל כך – סהר ברונשטיין, ליאור משאלי ודינה פשלוביץ' – הם גם בעלי מסעדת מינה טומיי, שבה הוא עצמו משמש כשף. חבל לא פחות שבאתר mako לא ערכו חיפוש מהיר בגוגל כדי למנוע מבדישי לקדם מסעדה ששייכת למעסיקיו.
אורי רוזן, העורך הראשי של mako, למה אני לא מופתע?
"ריבוי המשימות והעומס בתקופת החגים גורם לעתים לטעויות, בעיקר בקרב מי שלא לקחו חופשה ארוכה מאוד, כמוך".
מדוכדך אך מחויך
מדינה אחת, פעמיים ים, ואגם אחד וטלפון שמצלצל פתאום. על הקו הקונספירטור.
"מה קורה, הורביץ?", הוא התעניין. "חיפשתי אותך גם בשבוע שעבר וגם לפני שבועיים. איפה היית?".
"זה באמת מעניין אותך?", שאלתי בהתרגשות קלה.
"האמת שלא כל כך", הודה הקונספירטור. "תגיד, אתה מתכוון לקפוץ להופעה של אייל גולן ביום העצמאות".
"איך אני יכול?", שאלתי. "אייל גולן מופיע בחיפה, ואני פטריוט נלהב של דרום חולון, בטח ובטח כשמדובר בחג לאומי כמו יום העצמאות. אגב, אם זה מעניין אותך אז תדע שאצלנו, ברחבת המדיטק, יופיעו ביום העצמאות לא פחות משירי מימון ופיני חדד! אנחנו על המפה".
"אין שום בסיס להשוואה", אמר הקונספירטור. "בכל מקרה, חבל שלא תוכל לצפות בהופעה של אייל. בעיקר עכשיו, כשהוא מדוכדך ומחויך מתמיד".
"מדוכדך ומחויך גם יחד?", שאלתי.
"ממש ככה", קבע הקונספירטור.
"איך זה יכול להיות?", התפלאתי.
"עובדה", הכריז הקונספירטור. "הנה מה ש'וואלה! סלבס העלו לאינסטגרם אתמול בצהריים:".
"ראית?", הוא וידא. "ועכשיו קבל את הפוסט ש-pplus העלו לאינסטוש באותו יום וכמעט באותה השעה:
"נו, אז מה אתה אומר, הורביץ?", האיץ בי הקונספירטור. "איך אפשר להאמין ככה לתקשורת כשהיא מדווחת דבר והיפוכו? למה שלא תקדיש לזה תחקיר?".
"אין צורך בתחקיר" עניתי. "לאחר בדיקת עומק שכללה הצלבת מקורות התברר שמדובר, ככל הנראה, בצירוף מקרים".
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור משבוע שעבר: איזה קרב התנהל מול אורן חזן ואשתו?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il